"רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי
רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה..."
(נתן זך)
רגע אחד. שקט בבקשה.
אני רוצה להיכנס רגע אל מאחורי הקלעים של הכתיבה פה במדור שעוסק בביקורת ספרותית, אבל לפני זה סיפור קצרצר:
בכל יום שישי בבוקר משודרת בגלי צה"ל תוכניתם של הרב ואיש החינוך שי פירון ושל העיתונאית ומגישת הרדיו ענבל גזית. איכשהו יצא שבפעם האחרונה שבה האזנו לתוכנית היינו בדרך לחדר כושר, אבל יש דברים כאלה שלוכדים מיד את תשומת לבך, עד כדי כך שאתה חוזר ומאזין להם ביתר תשומת לב וריכוז גם בשתיים בלילה, כשהמולת היום מעט נרגעת ושוככת. כך הגעתי לספר "הולדת הספק", של פרופ' משה הלברטל, שהתראיין באותה התוכנית.
אומר כבר בפתיחה ובגילוי לב נדרש - אני רק בעמודים הראשונים של הספר. "הולדת הספק" הוא ספר מחקר אקדמי (יצא בהוצאת מאגנס) מורכב ולא קל לפיצוח, שעוסק בהתמודדות עם אי הוודאות בספרות התַּנָּאִים (חכמי ישראל שחיו ופעלו בארץ במאה הראשונה והשנייה לספירה). ובכל זאת, גם אחרי הצצה קצרה בדפים הראשונים של הספר, ובעיקר אחרי האזנה לריאיון, הצלחתי לקבל שם את אחת ההגדרות היפות והצלולות ביותר ששמעתי לאחרונה למונח "פוסט מודרניזם".
המונח המורכב הזה נמצא בזמן האחרון תחת מתקפה. כלומר יש המתלוננים על כך שבתקופה הזאת, שבה כל צד נאחז כמו טובע ב"נרטיב" שלו (יהודים וערבים. שמאלנים וימנים. דתיים וחילונים וכו') אי אפשר לייצב איזו השקפה שיש בה אמת מוחלטת.
לצד זה נמשכים כמובן באולפני הטלוויזיה הוויכוחים האינסופיים כמעט על מושג ה"סימטריה" בין הנרטיב שלנו לבין הנרטיב הפלסטיני למשל, ושני הצדדים (שמאל, ימין) מטיחים אלה באלה את עמדותיהם. הגדיל לעשות למשל חבר הכנסת אבי מעוז, שמדבר על "השתלטות הפוסט מודרנה על חיינו".
וכך עונה לו בעצם פרופ' הברטל באותו ריאיון: "הפוסט מודרניזם רוצה להגיד לנו שהרבה פעמים תבניות מסוימות שהן בעצם תוצר של הבניה חברתית, מעגנות את עצמן כאמת מוחלטת כאילו הן חלק מטבע היקום, ולכן כל ניסיון לערער על אותן תבניות מוצג כניסיון מסוכן והרה אסון."
כשהפוסט מודרניסט אומר לך: אין אמת מוחלטת אלא נרטיב, הוא בא ואומר לך בעצם - מה שמתארים לך כאמת מוחלטת שאינה בת שינוי, הוא בעצם תוצר של יחסי כוח שאפשר לתקן ולהבנות אותם מחדש.
הרגע ההיסטורי שבו נולד הפוסט מודרניזם, אומר פרופ' הלברטל, הוא הרגע שבו התרחשה המפלה של הנאורות. אירופה הנאורה יצרה מפלצות פוליטיות הרסניות בשם האמת ובשם קיומם של תכנים אידיאולוגיים מוחלטים.
פרופ' הלברטל יוצר למעשה חיבור והקשר בין אמת לכוח. בין הרצון של בעלי אינטרס ובעלי השפעה לתאר מצבים חברתיים מסוימים כאילו הם חלק מ"הריהוט של הקוסמוס". הוא מציין אמנם שיש לו יחס מורכב ואמביוולנטי למונח פוסטמודרניזם, אבל כמעט מזהיר מפני הניסיון להגחיך את המונח הזה, ולרדד אותו להשקפה העממית ש"לכל אחד יש את האמת שלו".
בתחום הקולנוע, הייצוג הכי מובהק להמחשת ההשקפה הפוסט מודרניסטית הוא למשל הסרט "החגיגה" - סרטו של תומס וינטרברג מקבוצת "דוגמה 95" הדנית. בסרט הזה יש ניסיון מתמשך לערער על מעמדה של דמות האב (דמות שחוברת כמעט תמיד לאותם אנשים בעלי מעמד וכוח, שמן הסתם טורחים כל הזמן לבצר את המעמד והשליטה שלהם ולהציג אותם כחלק מ"טבע הדברים" בעולם) ואולי גם סרטו של קוונטין טרנטינו "ספרות זולה", שגם הוא מבקש לערער כל הזמן על ה"סיפור" של דמות האב. האיש בעל העמדה והכוח (הדמות של מרסלוס וואלאס) אם כי בדרך מעט פארודית.
ואם נחזור לרגע לספר של פרופ' הלברטל, הוא מבקש בעצם להצביע דווקא על הכוח מוסרי של הפוסט מודרניזם - ניתוץ או בחינה של הסיפור השולט, כדי להניח תשתית לסיפור אחר שנשען על ערכים מוסריים עמוקים.
אומר גם עוד דבר שהוא עקרוני בעיניי: לא תמיד אפשר לקרוא ספר שלם "מכריכה לכריכה". זה כנראה תמיד היה נכון, ובפרט נכון גם לעידן הבולמי שבו אנחנו חיים עכשיו - מנסים להספיק ולטעום באורח מהיר ולפעמים מעט מבוהל קצת מכל דבר. אבל בכל זאת, יש לפעמים ספרים שמספיקה אפילו הצצה חטופה בהם כדי לקבל משב רוח צלול של מחשבה, כמו שקיבלתי באותו ריאיון - עובדה שחזרתי והאזנתי לו שוב ושוב כדי לרדת לעומקם של הדברים.
ומילה אחרונה שוב על ההקשר: מי שעוקב אחרי הדברים שאני מעלה כאן, זוכר אולי שלא מזמן מתחתי ביקורת די חריפה על ההגדה של יום השואה - אוסף של קטעי קריאה, שירה, עיון ודיון, שליקט וחיבר יחדיו הרב שי פירון. במקרה הזה אני חייב להודות לו וכמובן גם לענבל גזית, שעוררו אותי לחקור ולהתעניין בספר הזה, ובהגות של פרופ' הלברטל, מחשובי החוקרים ואחד מאנשי הרוח הבולטים היום בישראל.
"הולדת הספק" / משה הלברטל. הוצאת מאגנס, 264 עמודים.