בפעם הסמלית הקודמת שבה נדרש העולם לבחון את השלכות "האביב הערבי", לפני חמש שנים, סוריה הייתה בעיצומה של מלחמה הרסנית, מצרים התבססה מחדש כדיקטטורה ברוטלית, לוב ותימן היו באנרכיה ורק תוניסיה הייתה חריגה בנוף, עם סוג של משטר דמוקרטי לא יציב שמצליח לעמוד על רגליו חרף כלכלה מרוסקת ואיום טרור.
וזו כנראה הטרגדיה הגדולה של האזור - בחלוף עשור מאותם אירועים מטלטלים, וחמש שנים מאותה סקירה אחרונה, מצבן של אותן מדינות רק הלך והחמיר. אל מעגל הכאוס הצטרפו עיראק ולבנון, ואל המדינות המאוכזבות מהשינוי השלטוני שלא מימש את התקווה חברו סודאן ואלג'יריה.
ואולם, ההתפתחויות בארבע המדינות האלו, שקרו כולן בשנתיים האחרונות, מבשרות כי מחיצת תנועות המחאה של תחילת העשור רק טמנה את זרעי המהפכות הבאות. ללא שינויים אמיתיים, אותם מאפיינים שהובילו לנפילת המשטרים הרודניים הוותיקים של בן עלי בתוניסיה, מובארק במצרים, קדאפי בלוב, סלאח בתימן ולמלחמה נגד משטר אסד בסוריה, יערערו, או שהם כבר מערערים, על יציבות השלטונות הנוכחיים.
במחצית השנייה של העשור, האביב הערבי על שם אביב העמים האירופי בסוף המאה ה-19, או החורף האסלאמי בעיניו מקטרגיו, נשא מאפיינים דתיים ועדתיים בעקבות עלייתו ונפילתו של דאעש, ובאותה נשימה גם מאפיינים אזוריים ובינלאומיים עם העמקת המעורבות של רוסיה, טורקיה ואיראן - כולן מדינות לא ערביות בעלות אינטרסים מרובים באזור - ונסיגת ארצות הברית המתבדלת, וערב הסעודית המשתנה, שהשפעתה האזורית נתקלה בעליית זו של בעלת בריתה איחוד האמירויות הערביות.
חלק מהכוחות הפוליטיים שהובילו את המחאות הראשונות, כמו הצעירים והאחים המוסלמים, נרמסו ונכלאו על ידי השלטונות החדשים-ישנים. המצב הגרוע ביותר הוא בסוריה, ששליטה הוביל למותם של לפחות חצי מיליון מאזרחיו בדרכים מחרידות וברבריות, ומצרים, שבה הרודנות של מובארק מחווירה מול זו של א-סיסי. הם לא היו יכולים לעשות זאת ללא תמיכה מבחוץ, חלקה ישירה וחלקה עקיפה עם סיוע צבאי וכלכלי.
תחילת העשור הקודם הביאה לחיינו את הרשתות החברתיות, שהיו כלי משמעותי להצתת האביב הערבי. אך בדומה לפיתוחים אחרים מההיסטוריה שהיו אמורים להיטיב עם האנושות ונוצלו לרעה על ידי גורמים בעלי אינטרסים, כך פייסבוק, טוויטר ופלטפורמות אחרות הפכו לכלי דיכוי. כיום, קשה לדעת מי עומד מאחורי פוסט או ציוץ, ובמקרים רבים הם רק חלק מקמפיין תעמולה ממשלתי להנדוס התודעה.
זה לא פתרון פלא לרודני ערב. ב-2019 פרצו מחאות עממיות חדשות במדינות שלא היו חלק מהגל הראשון, ורשמו הצלחה חלקית.
בסודאן ובאלג'יריה הצליחו ההמונים להפיל את הרודנים אל-בשיר ובוטפליקה אחרי עשרות שנים שהיו בשלטון, אך המשטר שקם אחריהם עדיין לובש צורה תוך שהוא משתמש במגיפת הקורונה למניעת התחדשות המרי האזרחי. בשתי המדינות הצבא הצליח לשמור על כוחו גם לאחר חילופי השלטון, שנעשו גם בעזרתו, מתוך הצורך להקריב את המנהיג המושחת לטובת שימור הכוח. ללא הקטנת הצבאות לממדים ההולמים חברה אזרחית, השינוי המיוחל יתפוגג תחת מגפיהם של לובשי המדים, כפי שקרה במצרים.
בעיראק ולבנון, מחאות עממיות שפרצו בסוף השנה שעברה בשל שחיתות שלטונית, איכות חיים ירודה וקריסת השירותים הציבוריים הובילו לשינויים קוסמטיים עד כה.
בעיראק, מאות מפגינים נהרגו מאש כוחות הביטחון, חלקם מיליציות שיעיות הנתמכות על ידי איראן, כשקראו להחלפת האליטה השולטת במדינה מאז הפלישה האמריקנית ונפילת משטרו של סדאם חוסיין ב-2003. ראש הממשלה התחלף, ובמקומו עלה מוסטפא אל-כאזימי שהבטיח לרסן את המיליציות ולהעביר רפורמות פוליטיות. רצונו הטוב נתקל שוב בהיותה של עיראק בת ערובה ליחסים בין איראן שכנתה לבין ארצות הברית, ושיגורי הרקטות וחיסול הפעילים לא פסקו.
בלבנון, המפגינים גרמו לסעד אל-חרירי להתפטר - רק כדי שתקום ממשלה חדשה בתמיכת חיזבאללה, שלא הצליחה ליישם אף אחת מהרפורמות שלה עד שנאלצה להניח את המפתחות גם היא בשל האסון בנמל ביירות. חרירי נקרא פעם נוספת להציל את המולדת, אך הוא לא מצליח להרכיב ממשלה שתרצה את כלל הסיעות והעדות. ממשל טראמפ ומדינות המפרץ עצרו את הסיוע כדי ללחוץ על סילוק חיזבאללה מהזירה, וצרפת דורשת רפורמות עמוקות כדי לפתוח את הכיס. בינתיים, הלירה קרסה ולבנון גלשה לפשיטת רגל ללא פתרון פוליטי באופק.
אותן בעיות שהולידו את האביב הערבי לאורך העשור השני של שנות ה-2000 לא ייעלמו בשנות ה-20 שלו, אדרבא. אי-השוויון והעוני רק מעמיקים בשל מגיפת הקורונה, ושינויי האקלים מכים ויכו קשה במזרח התיכון ובצפון אפריקה - כר פורה להתבססות ארגונים קיצוניים, ישנים כחדשים.
ההבדל הגדול במחאות העתיד הוא שאותם שלטונות מדכאים מגובים על ידי מעצמות זרות, הנכונות להפעיל כוח צבאי על מנת לשמור על האינטרסים שלהן.
לפני עשור, הזירה הבינלאומית הייתה בתקופת ביניים. ארצות הברית תחת ברק אובמה החלה להתקפל מהמזרח התיכון, אחרי עידן המלחמות של ג'ורג' וו. בוש. היא כן השתתפה במבצע של נאט"ו נגד קדאפי בלוב, תוך "הובלה מאחור" כפי שתיאר זאת הממשל ההוא, אך היה זה כדי להחליף שלטון ולא להשאירו בחיים. וכפי שחוותה באפגניסטן ובעיראק, להפיל משטר זו עבודה קלה בהרבה מאשר לבנות אחד חדש.
לוב נותרה בכאוס עד היום, ורוסיה ראתה בפעולה של המערב נגד קדאפי, שהיה ביחסים טובים עמה, סימן מבשר רעות לעתיד האינטרסים שלה באזור. לימים התברר כי ולדימיר פוטין, אז ראש הממשלה תחת הנשיא דימיטרי מדבדב בשל מגבלות חוקתיות, זעם על האישור שהתקבל במועצת הביטחון לצאת לפעולה נגד לוב. הטעות הזו לא חזרה על עצמה בסוריה, ופוטין הצליח להונות את אובמה ולמנוע פעולה צבאית אמריקנית כשהבטיח שמשטר אסד ישמיד את כל מאגרי הנשק הכימי שלו. יתרה מכך, הוא שלח את צבא רוסיה להציל את השלטון בדמשק, בשיתוף פעולה עם איראן, ושינה את כללי המשחק במזרח התיכון.
לא רק רוסיה פעלה לשימור שליטי בובה. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות הצילו את בית המלוכה של בחריין עוד בתחילת האביב הערבי, ובהמשך קידמו את ההפיכה של א-סיסי נגד שלטון האחים המוסלמים. יורשי העצר הצעירים שלה, מוחמד בן סלמאן ומוחמד בן זאיד, התערבו במלחמת האזרחים בתימן כדי להציל את הנשיא המודח בידי המורדים החות'ים הפרו-איראנים, במלחמה שנותרה בסטטוס-קוו עד היום.
טורקיה לא נותרה להביט מהצד, וניצלה את הוואקום האמריקני שנמשך גם לאורך כהונתו של דונלד טראמפ. היא שלחה כוחות לסוריה כמשקל נגד לציר הרוסי-איראני-סורי, ולאחר כמה התנגשויות, הצליחו הנשיא רג'יפ טייפ ארדואן ועמיתו פוטין לרקום מערכת יחסים טובה ולחלק את אזורי השליטה ביניהם.
תוך כדי, הכורדים שהיו השותפים הבולטים של המערב במאבק בדאעש נזנחו, ושאיפותיהם הלאומיות בעיראק ובסוריה דוכאו על ידי בגדאד ואנקרה. ישראל הייתה היחידה שהעזה לתמוך בפומבי בעצמאות הכורדים בעיראק - מדינה שהייתה משמשת כאזור חיץ בין איראן לסוריה והופכת לידידה קרובה. אבל המערב חשש להרגיז את טורקיה, איראן ועיראק, והכורדים פספסו הזדמנות פז לבסס מדינת לאום, לא מעט גם בשל היריבויות הפנימיות ביניהם.
ישראל ניצלה את האביב הערבי והשינויים הדרמטיים באזור כדי לרקום בריתות חדשות. הרחבת ההשפעה של איראן לצד ההתנגדות להסכם הגרעין, היו מקור לשיתוף פעולה עם השליטים הצעירים של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. היחסים החשאיים החלו לראות אור בשנה האחרונה, בעידוד ממשל טראמפ שתיווך לארבעה הסכמי נורמליזציה בין ישראל למדינות ערביות, תוך שהסוגיה הפלסטינית נזנחת על ידי חלקים ניכרים בעולם הערבי.
המשך המגמה תלוי לא מעט בשחקן החדש ישן בוושינגטון, הנשיא הנבחר ג'ו ביידן. אם אכן יחזור להסכם הגרעין עם איראן במתכונת הישנה שנחתמה בזמן שהיה סגנו של ברק אובמה, הברית בין ישראל למדינות המפרץ תתהדק עוד יותר ועשוי להיפתח מרוץ חימוש גרעיני יקר באזור. אם יחדול מהמנהג של הנשיא היוצא להתעלם לחלוטין מהפרות זכויות אדם של משטרים ידידותיים לארצות הברית במזרח התיכון, תנועות המחאה המדוכאות עשויות לשאוב אנרגיה מחודשת.
אבל לחוסר היציבות האמריקנית יש מחיר. טראומת הנטישה של ממשל אובמה נחקקה היטב בקהיר, בריאד, באבו דאבי, בחרטום, בדוחא, בטריפולי וגם בירושלים, והן חיזקו בשנים האחרונות אפיקים מקבילים עם מעצמות אחרות, מי עם מוסקבה ומי עם אנקרה. פוטין וארדואן החפצים בתחיית האימפריות הסובייטיות והעות'מאניות משלמים במזומן עם חיילים וכלי נשק לשליטים שהם חפצים ביקרם, וללא שום מצפון מוסרי.
התנאים לפרוץ המהפכות הבאות בעולם הערבי כבר כאן. יש חמש מדינות ערביות - סוריה, לבנון, עיראק, לוב ותימן - שבהן אין ממש שלטון מרכזי ריבוני, אלא כמה מוקדי כוח הקשורים למעצמות זרות ויריבות. בגל הבא של המהפכות, המפגינים לא יעמדו רק מול רודן מקומי, אלא גם מול פטרונים זרים שמוכנים לשפוך דם בעבור השפעה אזורית.