כמתבקש בשנת 2020, אי אפשר לסמוך גם על הדברים שאנחנו תולים בהם את תקוותינו, גם כאלה שקשורים להסחות הדעת בחיינו. במקרה הזה, "מי מתגורר באחוזת בליי" ("The Haunting of Bly Manor"), שעלתה ביום שישי בנטפליקס, כרך נוסף באנתולוגיה שהראשונה בה הייתה אחת הסדרות הנפלאות של השנים האחרונות - "מי מתגורר בבית היל". הסדרה ההיא מיזגה ביופי בין מעשיית רוחות רפאים לדרמה משפחתית, ועשתה זאת תוך התעלות טכנית מעוררת השתאות. "אחוזת בליי" אמנם מגוללת סיפור חדש עם דמויות חדשות (ולא מעט שחקנים חוזרים), אבל כמו קודמתה מבקשת להציף את החמלה והלב. למרבה הצער, ההצלחה הפעם פחותה בהרבה.
הסדרה החדשה מתמקדת באחוזת בליי ובחייהם של דריה - החיים והמתים. ויקטוריה פדרטי, שהייתה האחות הצעירה והאומללה נל ב"בית היל" ומוכרת גם מהעונה השנייה של "את", מגלמת את דאני, אומנת אמריקאית שנשכרת על ידי אדם לשמור על אחייניתו ואחיינו בבית הכפרי של המשפחה באנגליה הכפרית. כמתבקש, היא מגלה שהמקום טומן בחובו דברים מוזרים. האומנת שקדמה לה טרפה את נפשה, לפחות זה מה שמספרים לה, ושני הילדים, פלורה (אמיליה בי סמית', הקול החדש מאחורי "פפה פיג", במשחק מצועצע) ומיילס (בנג'מין איינסוורת' בהפגנת משחק מרהיבה) מתנהגים משונה מאוד וללא ספק מסתירים דברים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מלבד פדרטי חוזרים גם אוליבר ג'קסון-כהן, שגילם את התאום של נל, וכאן הוא פיטר קווינט שמבליח מדי פעם באחוזה; והנרי תומאס, שגילם את אב המשפחה בצעירותו ב"בית היל", הוא הדוד של הילדים. בתפקידים קטנים שבות גם קרלה גוג'ינו, שהייתה אם המשפחה ועכשיו מקריינת את הסיפור; קייט סיגל, שגילמה את האחות ת'יאו, וקתרין פרקר, שהייתה הרוח של פופי לי המשוגעת, מגלמות אחיות באחד הפרקים האחרונים של העונה. מלבד פדרטי, אגב, כל הנ"ל מסגלים לעצמם מבטאים שאינם שלהם - כולל ג'קסון-כהן הבריטי שעושה מבטא סקוטי. וכן, תכופות זה מסיח את הדעת.
כבר בהתחלה ברור שהסדרה חדשה נבדלת מקודמתה. אם "בית היל" הציגה בפנינו את גלריית הרוחות הרבות והמגוונות, הפעם התוצאה מושגת באמצעות מה שאנחנו לא רואים (אם כי כמו בקודמתה גם ב"אחוזת בליי" ניצבות רבות מהן ברקע). אף שהרוחות מחוץ להשגה שלנו, אנחנו יודעים שאחוזת בליי רדופה ולכן ברור לנו מה קורה כאשר פלורה מסתכלת אל מעבר לכתפה של דאני במהלך שיחה, הגם שלכאורה אין שם דבר. הנוכחות הנעדרת הזו אפקטיבית בצורה מסמרת שיער. פשוטו כמשמעו ממש - בפרקים הראשונים שוב ושוב עברה בי צמרמורת כאשר זה קרה.
אלא שעד מהרה, כמו טיפות שנופלות לאגם, האפקט אובד - ובכך גלומה נקודת התורפה הגדולה של "מי מתגורר באחוזת בליי": הסדרה פורסת על פני תשעה פרקים עלילה שיכולה וצריכה הייתה להסתפק במחצית מכך, לפחות. את מרחביה העצומים מנצלת הסדרה לטובת נבירה בדמויות. אם ב"בית היל" עקבנו אחר בני משפחה גרעינית, ב"אחוזת בליי" מתקבצת משפחה חלופית, כזו שמורכבת מכל מיני תועים שדאני היא רק האחרונה שבהן. יש בזה משהו מאוד יפה, חיבורים אנושיים אקטיביים כמשקל-נגד לבעתות המסתתרות בבית שמאכלס אותם. זהו ללא ספק האלמנט המוצלח ביותר של הסדרה, אבל במקביל הוא כל כך לא מגובש עד שאפילו הוא מוסיף לחולשותיה.
"מי מתגורר באחוזת בליי" מבוססת בעיקרה על הנובלה "בטבעת החנק" ("The Turn of the Screw") של הנרי ג'יימס, קלאסיקת רפאים גותית שזכתה להמוני עיבודים בקולנוע (כולל אחד בתחילת השנה, בכיכובם של מקנזי דיוויס ופין וודוורד) ובתיאטרון. אך הנובלה לא מספיק בשרנית כדי למלא עונה טלוויזיונית שלמה, ועל כן יוצר הסדרה, מייק פלאנגן, משתמש כאן בסיפורי אימה נוספים של ג'יימס. כך יוצא שהעבר של כמעט כל אחד מהגיבורים מוצג באמצעות כלי עלילתי על-טבעי אחר, מנותק ממשנהו. מעט מזה זוכה לנימוק, הרוב המכריע - לא ממש.
גם הנרי ג'יימס לא תמיד התעכב על המכניקה של הדברים, יותר עניין אותו מה זה עושה לדמויות מאשר מדוע הדברים האלה קורים. אולם במקור כל סיפור התמקד בפנטזיה אחרת, ואילו ביקום המשותף שבוראת "אחוזת בליי", התסריט פשוט יורה לכל הכיוונים הללו בלי באמת ללכד ביניהם. הטלאים ניכרים, לא אחידים בשום מובן ושוחקים הן מהמכלול והן מכל אחת מהדמויות.
מכאן והלאה ספוילרים לכל "מי מתגורר באחוזת בליי":
כבר בדקות הראשונות, ברגע של מצמצת-הפסדת, משתקפת בשמשת מכונית נוסעת דמותה של רוח צללים עם משקפיים בוהקים - אימג' עז ומבהיל. זוהי רוח שרודפת את דאני ומגיחה מאחוריה תמיד במראות, לא משנה כמה רחוק היא בורחת. הדוד הנרי זוכה לביקורים קבועים של מין שכפול מרושע שלו שרק הוא רואה. בפרק החמישי, הכי יפה בעונה, מתברר פתאום שחלק מהדמויות משוטטות בזכרונות של עצמם, כמו חולי אלצהיימר שנעים בדעתם בזמן. בהתחלה נדמה שזה קורה רק להאנה גרוס, סוכנת הבית (ט'ניה מילר, "השנים"), ואפשר גם לנחש מה הסיבה כי הטוויסט בעניינה ברור בערך מהדקה הראשונה שלה על המסך. אך לאחר מכן מתברר שגם דמויות אחרות חוות את זה, לאו דווקא רוחות.
היעדרם של נימוקים אולי היה פחות מציק אילולא קיבלנו תשובות מפורשות ומפורטות הרבה יותר מדי על טיבה של אחוזת בליי, הסיבה שרוחות רודפות אותה והאישה שהייתה המקור לכל זה. הפרק השמיני של העונה, רגע לפני הסוף (ובאמצע המתח), חוזר שלוש מאות שנים אחורה בזמן כדי להציג בפנינו את השורש לרוחות שפוקדות את האחוזה. במשך 56 דקות תמימות אנחנו עוקבים אחרי שתי האחיות שאחת מהן הפכה לגבירת האגם. "היא שוטטה, היא ישנה, היא התעוררה", חוזרת ואומרת קרלה גוג'ינו במבטא בריטי לא פחות מעשר פעמים לאורך הפרק, חולפת בשעטה על פני הנקודה שבה זה פיוטי והרחק אל מחוזות דחיפת הכפית עמוק ללוע שלנו. אם יש דוגמה מושלמת לניצול לקוי של הזמן ולדפיקת הפואנטה במוחנו, הפרק השמיני מספק אותה לכל אורכו. רבע שעה בלבד הייתה מספיקה כדי להעביר את הרעיון, וגם זה בנדיבות.
"זה לא סיפור אימה, זה סיפור אהבה", אומרת דמות בפרק האחרון. זו הגדרה שמחדדת את נחיתותה של "מי מתגורר באחוזת בליי". הייחוד של "בית היל" היה שהיא סיפור אימה וסיפור אהבה (משפחתית, במקרה שלה) במקשה אחת - רוחות הרפאים היו גם הדבר עצמו וגם מטאפורה לטראומות שרודפות את הגיבורים. "אחוזת בליי" אמנם קושרת אף היא בין זכרונות כואבים לרוחות, אבל האווריריות שלה, התלישות של חלק ממרכיביה וחוסר האחידות האינהרנטי שלה (כולל במאים להשכיר לאורך העונה, בניגוד ל"היל" שבוימה כולה על ידי פלאנגן), מונעים ממנה לכרוך הכל באריזה מספקת אחת. כך היא מאכזבת הן כסיפור אימה והן כסיפור אהבה.