בדצמבר 2018 הצהיר קינגסלי קומאן שהוא שוקל פרישה מכדורגל בגיל 22 בגלל רצף פציעות. "כאשר נפגעתי בברך, חרב עלי עולמי. זו היתה שנה של סיוט. אני מקווה שלא אצטרך להתמודד עם זה שוב, יש גבול לכל דבר. לא אוכל לעבור ניתוח שלישי, ועדיף יהיה לתלות את הנעליים. יהיו לי חיים אחרים, שקטים הרבה יותר", הוא אמר. היה זה וידוי חריג של כוכב צעיר, והוא עורר הזדהות ואמפתיה. חשוב להיזכר בו עכשיו כדי להבין את עוצמת הרגשות של קומאן בגמר ליגת האלופות. הוא כבר ממש לא רוצה לנטוש את הענף. הוא נמצא על גג העולם אחרי הבקיע את שער הניצחון על הבמה הגדולה ביותר, ועוד מול האקסית המיתולוגית.
רק שני בוגרי אקדמיה של פריז סן ז'רמן היו אתמול על הדשא באיצטדיון האור בליסבון, ואחד מהם לבש אדום. קומאן היה הקלף המפתיע לכאורה בהרכב של אלופת גרמניה, אחרי ששולב רק כמחליף ברבע הגמר מול ברצלונה ובחצי הגמר מול ליון, בהם הפגין איבן פרישיץ' יכולת משובחת. ואולם, המהלך לא היה צפוי רק עבור מי שלא מכיר את האנזי פליק - פסיכולוג נדיר שמסוגל להפיק את המקסימום מחניכיו. הבוס ידע היטב כי משחקו הגדול ביותר בקריירה של קומאן היה מול אקסית אחרת, יובנטוס, בשמינית גמר ליגת האלופות ב-2016, כאשר הוא נזרק למערכה כמחליף, והציל את הבווארים מהדחה עם בישול בדקה ה-90, שער בהארכה והצגה מטריפה באופן כללי. הוא זוכר גם כמה שמח קומאן לפרק את פריז סן ז'רמן בשלב הבתים ב-2017, כשהוא מבשל בניצחון 1:3. אז גם הפעם היו הפריזאים אמורים להפוך לקורבן - וכך היה.
כי לקומאן יש אופי חזק. במהלך חייו הוא התמודד לא רק עם בעיות בריאותיות קשות, אלא גם עם הצורך לפלס את דרכו בנסיבות לא טריוויאליות. הוא היה בן 17 כאשר בחר לנטוש את פריז לטובת הרפתקה ביובנטוס, והסביר בדיעבד כי אינו מתחרט על כך בשום אופן. "הם סיווגו אותי כנער מהאקדמיה, והרגשתי שאין לי סיכוי אמיתי לשחק בלי קשר ליכולת שלי. אז הלכתי. הזמן יגיד אם צדקתי, אבל אני בהחלט מאמין שעשיתי את הצעד המתבקש". אתמול הוכח באופן סופי ורשמי שהוא צדק בענק. גם אלה שהספידו אותו בגלל הנטיה להיפצע נדרשים כעת לאכול את הכובע. קומאן פורח, גם אם לעתים נדמה שהוא עושה זאת כנגד כל הסיכויים. וזה מגיע לו. ועוד איך זה מגיע לו!
עוד בוואלה!
באופן כללי, בבאיירן הנוכחית יש הרבה דמויות שנדרשו להוכיח את עצמן אחרי שרבים כבר הספידו אותן. הדרך בה התחברו ביחד למכונה משומנת שדורסת כל מה שזז, ומנצחת משחק אחרי משחק בכל המסגרות מעוררת התפעלות. היא מדגימה שאף פעם אסור לוותר. היא מדגישה כי אפשר להזיז הרים בזכות כישרון וכוח רצון. החבורה הזו, שגיבש פליק במיומנות עוצרת נשימה, הופכת לנגד עינינו לאחת הקבוצות הטובות בכל הזמנים, וגם לאחת הלהקות המהנות בכל הזמנים. שונאים רבים מאוד יש לבאיירן, אבל את התלכיד הספציפי הזה קשה מאוד לשנוא. הוא חינני מדי וכייפי מדי. ואיכשהו, למרות שמדובר באחד המועדונים העשירים, החזקים והמשפיעים בתבל, יש להצלחה המסחררת הזו ניחוח קצת מוזר של אנדרדוג. אולי כי תמיד קל יותר לסמפט את האנדרדוג, ולכן אנחנו משבצים בתת-מודע את באיירן למשבצת הזו כדי שיהיה נוח יותר להזדהות איתה.
הדמויות האלה עוזרות. קחו את פליק עצמו, אשר קיבל בהתחלה את התפקיד באופן זמני. בהנהלת באיירן ראו בו מישהו שיהיה קל להדיח כאשר יגוייס איש מקצוע עם שם גדול יותר, עד שהשכילו להבין שלא יכול להיות שם גדול יותר מאלוף עולם . פליק הפך לוויסנטה דל בוסקה הפרטי של באיירן, ואף יותר מכך. הוא שינה את הקבוצה ב-180 מעלות, ועל הדרך הראה אפילו לעצמו שהוא נהנה להיות באור הזרקורים, מהם ברח בהתמדה כאשר כיהן כעוזרו של יואכים לב בנבחרת.
כאשר עבד עם הסגל הגרמני, נהנה פליק מיחסים מיוחדים עם תומאס מולר, וגם גאון חיפוש השטחים חזר לעצמו אחרי שהספידו אותו. מולר נזרק בגסות מהנבחרת על ידי לב במרץ 2019, ואז סופסל גם בבאיירן על ידי ניקו קובאץ'. הוא שקל ברצינות לעזוב את מועדונו היחיד, אבל עם המאמן החדש שב לחייך ולפרוח בתפקיד החופשי שהולם באופן אידיאלי את כישוריו. לא לחינם הוא שבר את שיא הבישולים העונתי בבונדסליגה. לא לחינם הוא היה אדריכל ה-2:8 על ברצלונה ברבע הגמר והכוכב המוביל ב-0:3 על ליון בחצי הגמר. אי אפשר לא להזדהות עם מולר. התואר הזה מגיע לו, אולי בעונה הטובה בחייו בגיל 30.
ומה תגידו על המסלול שעבר סרג' גנאברי בדרך להכרה? הוא לא רק נאלץ לעזוב את ארסנל על מנת לשחק כדורגל באופן קבוע, אלא גם התמודד עם הקביעה של טוני פוליס לפיה אינו טוב מספיק כדי לקבל דקות משחק בווסט ברומיץ'. מאז הפך הקיצוני הכריזמטי לכוכב על בבאיירו, הפך הציטוט של פוליס לפופולרי במיוחד ברשתות החברתיות, אבל צריך להבין את ההשלכות שהיו עלולות להיות ליחס כזה על ההתפתחות המקצועית של השחקן הצעיר. גנאברי לא הושפע מאלה שהספידו אותו. הוא ידע היטב את ערכו, וכעת קוצר את הפירות. הוא אחד ממצטייני העונה באירופה, ותרומתו ממש לא מסתכמת רק בתשעה שערים בליגת האלופות.
ומה עם אלפונסו דייויס? זה בכלל סיפור מהאגדות. ילד שנולד בגאנה לפליטים מליבריה, היגר לקנדה - וכעת הפך לקנדי הראשון שזוכה בליגת האלופות. בגיל 19. בעמדת המגן השמאלי על אף שהוחתם כקיצוני. שנה אחרי שהוגדר בתקשורת הגרמנית כפלופ על לא עוול בכפו. אין דברים כאלה. זה פשוט טוב מדי בכדי להיות אמיתי.
ומנואל נוייר? רוב הפרשנים סברו כבר מזמן, ובצדק, כי מארק אנדרה טר סטגן ראוי להדיח אותו מהאפודה הראשונה בנבחרת גרמניה. הנשיא אולי הנס ניסה להגן עליו באופן הזוי בספטמבר, כאשר איים שלא ישלח שחקנים לנבחרת אם זה יקרה - וגרם למבוכה גדולה לקפטן שלו. בינואר שוב הביכה באיירן את נוייר כאשר פורסם כי התחייבה חוזית מול שוער הרכש החדש אלכסנדר נובל לתת לו לפחות 15 משחקים בהרכב בעונה הבאה.בגיל 34, נדמה היה כי שיאו הרחק מאחוריו, אבל המציאות התבררה כשונה. נוייר האריך את החוזה עד 2023, וחווה בחודשים אלה את אחת התקופות הטובות ביותר בחייו מבחינה מקצועית. ההצגה המפוארת בגמר אתמול רק מדגישה את העובדה הזו.
מגיע להם. מגיע לכולם. באיירן בגרסתה הנוכחית הצליחה להחיות את הכדורגל אחרי פגרת הקורונה ולגרום לאוהדים בכל רחבי תבל לחייך ולהמתין בשקיקה למשחקיה. "אנחנו טובים יותר מאשר בעונת הטרבל ב-2013", הצהיר נוייר, ואחרי זכיה בטרבל נוסף קל מאוד להסכים איתו. זו באיירן מיוחדת מאוד, ויהיה מעניין לראות אם תהיה לכך המשכיות. האם רצף הניצחונות ההיסטורי יימשך גם בעונה הבאה? האם זו תהיה שושלת של ממש? היסודות בהחלט קיימים. בינתיים, בלי קשר לעתיד, צריך פשוט להוריד את הכובע ולהריע להם. זו אחת האלופות הראויות ביותר אי פעם.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק