ככל הידוע, משחק הכדורגל הראשון שצולם נערך באנגליה ב-1898, כמה שנים לאחר המצאת הקולנוע. עם זאת, הענף עצמו היה קיים הרבה קודם לכן, כפי שאפשר להתרשם עכשיו בסדרה העלילתית הטרייה "המשחק האנגלי", שעלתה בסוף השבוע האחרון בנטפליקס.
בסדרה שישה פרקים, ועל פניו נראה כי עיתוי עלייתה מושלם: בדיוק לאחר שגזלו מאוהדי הכדורגל האומללים את התענוג היומי שלהם, ולא הותירו להם ברירה אלא לעקוב אחר הליגה הבלרוסית, מן היחידות שעוד מתקיימות, לצפות בשידורים חוזרים בערוץ הקלאסיקות של כאן 11 או פשוט לבהות בקירות ולבכות.
לתוך הוואקום הזה נכנסת הסדרה, המתרחשת בקו פרשת מים של הכדורגל האנגלי, כשהפך מחובבני למקצועני. במרכז העלילה עומד העימות בין שתי קבוצות: האחת מייצגת את בני המעמד הגבוה, השואפים לשמר את הענף כשעשוע ל"ג'נטלמנים וחובבנים בלבד", ומנגד זו של בני מעמד הפועלים, שנאבקים על הזכות לקבל כסף תמורת ביצועיהם על המגרש.
לפני שניכנס לעובי הקורה, יש להבהיר מראש דבר אחד: לטוב ולרע, "המשחק האנגלי" היא לא סדרה על כדורגל. נטו, זמן המסך המוקדש לתיאור המתרחש על המגרש אינו מצטבר ליותר מחצי שעה בכל ששת הפרקים. מצד אחד, זה אומר שמורעלים מתוסכלים שקיוו להטביע את יגונם בעזרת הסדרה לא ימצאו את מבוקשם. מנגד, זה הופך אותה אולי לבת צפייה גם בעיני מי שלא מתעניינים בענף.
תחת זאת, "המשחק האנגלי" מתגלה כמלודרמה, אפילו סבוניה קיטשית, המתמקדת בחייהם האישיים, המשפחתיים והרומנטיים של אנשי הכדורגל. שני הגיבורים כאן שונים מאוד זה מזה: ארתור, בגילומו של אדוארד הולקרופט הוא אנגלי מיוחס ותמיר המשחק כחובבן בקבוצה אליטיסטית; פרגוס, בגילומו של קווין גת'רי, מתגלה כסקוטי נמוך קומה וכחול צווארון, המצטרף לקבוצת פועלים אנגלית ומקבל על כך תשלום מתחת לשולחן - דבר שהיה אסור באותם ימים. למרות הפערים המהותיים הללו, עם הזמן מתגלה כי יש להם משהו משותף: עניינים לא פתורים עם אביהם הדומיננטי, אותם הם כמובן יפתרו לאורך הסדרה, כמו גם תסבוכות נוספות.
ואולי יותר מכל, "המשחק האנגלי" היא סדרה על מעמדות, על המקום המשמעותי שלהן בחברה האנגלית, על התהום העמוקה שפעורה ביניהן ועל המפגש הדרמטי והרה הגורל בין המעמד הגבוה למעמד הנמוך; מפגש שבאותה תקופה יכול היה להתרחש רק בסיטואציות מסוימות ביותר - למשל, מגרש הכדורגל.
כל זה לא מפתיע, גם בהתחשב בנטייה ארוכת השנים של התרבות הבריטית לעסוק במעמדות, וגם כיוון שמאחורי הסדרה עמד היוצר הוותיק ג'וליאן פלוז, שהרבה לעסוק בנושא בעבודותיו הקודמות - בראשן הסרט "גוספורד פארק", שהתסריט הנפלא שלו זיכה אותו באוסקר, וכמובן גם בסדרת הפולחן "אחוזת דאונטון".
לאור הרזומה של פלוז, קשה היה שלא לתלות ציפיות בסדרה החדשה שלו, אך אלה מתקשות להתגשם. בעיתון הגרדיאן הבריטי אף הרחיקו לכת, העניקו לה כוכב אחד בלבד וקיטלגו אותה תחת הכותרת "גול עצמי", וגם אם זו ביקורת מעט מוגזמת, יש בה משהו.
הבעיות של "המשחק האנגלי" רבות מספור: העלילות המלודרמטיות למיניהן נדושות ושחוקות לעייפה; השחקנים חסרי כריזמה מספקת, ולא מעוררים הזדהות או סימפטיה; ערכי ההפקה נראים ירודים למדי; ואף שהתוצאה נמשכת בסך הכל שישה פרקים, הזמן מזדחל לו די בעצלתיים, ולא פעם הצפייה מייגעת.
אולי זה הצמא לכדורגל שמדבר מתוך הגרון, אך "המשחק האנגלי" במיטבה רק באותם מקרים נדירים בהם היא מתעסקת בכדור העגול. העיסוק הזה מייחד אותה משלל מלודרמות סכריניות אחרות, ומעורר עניין משתי סיבות. גם בגלל שהסדרה מספרת סיפור שכמעט לא סופר, לפחות לא בטלוויזיה, על ראשיתו של ענף הספורט הפופולרי בעולם, וגם בגלל שהסוגיות שעולות בה רלוונטיות להדהים גם לנעשה בימינו.
כך, למשל, "המשחק האנגלי" מעלה את התהייה הנצחית אם אפשר לשחק גם בשביל הכסף וגם בשביל הנשמה, נוגע בקשרים ההדוקים שהיו אז ויש גם עכשיו בין ההתאחדות הלאומית לקבוצות העשירות, ואולי רלוונטי מכל - מראה איזו חשיבות יש לכדורגל בקהילה, שרבים מן החברים בה מרגישים יתומים בשעה שהוא נעלם מהנוף.
אך גם בהיבט הזה יש בסדרה בעייתיות. היא מתיימרת לתאר תהליך שבמהלכו הכדורגל מופקע מציפורניה הבלעדיות של החברה הגבוהה ועובר לידיו של העם, אלא שאין התפתחות רלוונטית פחות: הענף הזה, בטח באנגליה, הוא מופת של שחיתות, אי-שיוויוניות ופריבילגיות. כרטיס למשחק בליגת-העל האנגלית הוא תענוג יקר, הרחק מהישג ידו של פועל ממוצע, כך שמעט מגוחך לראות את הגלוריפיקציה המתקתקה והפטריוטית שעורכת הסדרה למהפכת הפועלים לכאורה.
"המשחק האנגלי", אם כך, היא אכזבה: יצירה שיש בה ערך מינימלי למדי לשוחרי ושוחרות הכדור העגול, וערך זניח עוד יותר לכל השאר. מי שחיפש עוד פנינה בריטית, ייאלץ כנראה לחפש סדרה אחרת, ומי שהשתוקק למלא את החלל שהותירה בו הקפאת הפרמייר-ליג, יידרש להסתפק בינתיים בליגה הבלרוסית.