(בווידאו למעלה: סרטון משנת 2010 בו נגזר עונשו של המתווך בפרשת דודו טופז)
באחד הרגעים בסרט על דודו טופז, שחלקו הראשון שודר אמש בקשת 12, מספר טופז כיצד ראה בתור ילד את אביו, אליהו גולדנברג - בעצמו חלוץ של הבידור העברי - מקבל מכה מאדם אחר, וכיצד התמונה הזו נצרבה בראשו. חמישה עשורים קדימה היה זה בנה של שירה מרגלית שראה בריון שובר לאמו את ארובת העין בשליחותו של הילד ההוא.
החיים אינם מעגל, אלה רק אנחנו שמוצאים סמליות בכל דבר. אבל נדמה שסיפורו של טופז - כוכב הטלוויזיה הגדול ביותר של זמנו שסיים את חייו בהסתבכות בפרשה פלילית שעיקרה הזמנת תקיפות אלימות של בכירים בתעשיית הבידור - כה רצוף סמלים והשתקפויות שבלתי אפשרי שלא להתפתות אליהם. רק החיים יכולים לספק תסריט כה יוצא דופן, שהכל בו מרתק גם עשור לאחר מותו: מעבר לשיאי הגאות והשפל, מעבר לפער בין הנדיבות לאלימות ולאורך היסטוריה של ביטויים וולגריים, זה גם סיפור על עולם הבידור ועל רייטינג ועל הפריים טיים ועל התקשורת ועל הפער בין המסך למציאות.
אלא שבכל זאת אסור להתפתות: כי מאחורי התסריט יש לא רק סוף טראגי, אלא גם אנשים אמיתיים שנפגעו קשות מאלימות שהופעלה עליהם. מאחורי המותחן יש דמויות שזועזעו. האתגר ביצירת סרט על דודו טופז אינו בהכרח כיצד לספר את הסיפור - הוא ממילא סיפור אולטימטיבי - אלא להישיר מבט ולזכור כל הזמן שהגיבור הכריזמטי שעל המסך שמבקש את אהבתנו ורחמינו הוא בעצם, בפרק הזה של חייו, האיש הרע.
הסרט הארוך של חיים אתגר על המלך האחרון של עולם הבידור הוא סרט הגון. הסיפור מהפנט כשלעצמו, ואתגר, בהגשה מאופקת מהרגיל, נמנע מאידיאליזציה של האיש מאחורי המעשים המחרידים, כמו גם מהשפלה שלו: טופז שם, בקלונו ובתבוסתו, בכרוניקה שהמציאות בה עולה באמת על כל דמיון, בזיגזוג בין הודאה והכחשה והודאה והכחשה.
הסרט על טופז מתבסס על גרסת המשטרה ונקודת מבטה על האירועים. הוא למעשה מגולל את החקירה, אמנם באריכות (שני החלקים של הסרט מסתכמים לכדי כמעט שלוש שעות). ייתכן שהסיפור של טופז ראוי ליותר מכך - לסדרה שמגוללת גם את שנות ההצלחה, את השיחה על דמותו לאחר מותו, ובחינה של ההשפעה שלו על הבידור הישראלי בכלל.
כך או כך, לאתגר אין יומרה כזאת. אחרי מבול של כתבות, סרטים ותחקירים, גם אין לו יומרה לחדש במיוחד, להציג זווית מיוחדת או יוצאת דופן על האירועים שנשפכו עליהם כבר עשרות אלפי מילים, ואף לא להביע עמדה משלו עליהם. מסיבה זו, זהו אינו סרט מרתק מבחינה עיתונאית, אמנותית או אחרת. אלא שזה פשוט, כאמור, סיפור מצוין. אתגר מסתפק בצירוף כל החלקים שהצליח לאסוף, במטרה לייצר את הגרסה המלאה ביותר שלהם שבנמצא. בכך הוא עשה עבודה לא רעה.
התצרף הזה מבלבל. יש בו חלקים שצורפו באופן אורגני, כרונולוגי. אחרים מהווים רמיזות מצמררות למה שקורה מאחורי הקלעים. ייתכן שאחרים הם לא יותר מהוצאה מהקשר, שהסיפור הגדול יותר משך אליו בנסיבות פרוזאיות לחלוטין. עבודה אמנותית, שיחות אקראיות, בדיחות שחורות ומפגשים עם התקשורת - הכל נארג לתוך מחול מתעתע של הדמות הציבורית מול תחושותיו ומעשיו בהיבט הפלילי. אינספור שקרים שבאמצעותם גילה טופז שוב ושוב את האמת.
הבלבול הזה משקף תחושה שעולה מציטוטים של טופז הנאמרים לאורך הסרט, המלמדים על אדם שהגבולות בין עולם הבידור, על הבמה והמצלמה, לבין חייו האישיים - היטשטשו לחלוטין. אדם שראה בעצמו פרוטגוניסט של סרט, רומן או סדרה שעוד לא נכתבו, והזדהה עם הגיבור הזה עד כי לא היה ביניהם הבדל כלל לכאורה. נדמה כי למרות הרצון להאמין בכך, לא היו שני דודו טופז, כוכב טלוויזיה אהוד ומי שיזם תקיפות אלימות של עמיתו. זה היה לחלוטין אותו האדם.
ציר מרכזי בסיפור הוא העיסוק של טופז, שנראה כאובססיבי, באופן שבו הוא מסוקר, בביקורות שהופנו כלפיו ובזעם שלו כלפי העיתונאים שכתבו עליו. כך כששבר את משקפיו של מאיר שניצר, כך כשצילם את עצמו ממתין לרענן שקד בפתח ביתו כמי שמזמין אותו לעימות פיזי, ומספר על כך לקהל צופיו הצוהלים לנוכח המעשה הבריוני כלפי עיתונאי. אמת: הסרט על טופז מעלה מחשבות על תפקידה של התקשורת בהידרדרות של טופז, ועל המודעות שלה למה שעובר על הצד המסוקר למול מילים קשות המופרחות לאוויר. מנגד, הוא גם מדגים עד כמה גבוה המחיר של השנאה לתקשורת ולאיזה תהומות היא עשויה לרדת.
אבל יותר מכל זאת קשת שעורכת את חשבון הנפש הזה היום. היא זו שאצלה טופז הגיע לשיאו; היא זו שיושב הראש שלה - אבי ניר שדווקא אינו מתראיין בסרט - הותקף על ידו; והיא זו שמשדרת את הסרט עשור אחרי כן.
ובינתיים עולה שטופז, בהקשרו הבידורי לפחות, ניצח: הפריים טיים מלא בדמויות ש"לא מתנצלות"; התרבות כולה מקדשת התמכרות הולכת וגוברת לאישורי אהבה וירטואלים או טלוויזיוניים, לייקים, עוקבים ושיתופים; ומי שמצא את עצמו מחוץ למדיות המרכזיות נוקם בהן בבמות אלטרנטיביות ברשתות החברתיות; טופז היה אוהב את 2020, ללא ספק.
והנה, מי ששרף את מפעל חייו ואיבד את חייו עצמם בשל ניסיונו הנואש לקבל בחזרה את מקומו בטלוויזיה, חזר לפריים טיים. הזכיינית שסירבה לאפשר לו את זה אז, שבנייניה סמוכים לתחנת המשטרה בה נחקרה הפרשה, בוודאי תחגוג הבוקר את נתוני הרייטינג שטופז ממשיך להביא לה גם עשור אחרי מותו. זה כנראה מוסר ההשכל: בחלוף הזמן, הכל נסלח לטובת המערכת המשומנת של הטלוויזיה המסחרית. אלוהי הרייטינג נתן, אלוהי הרייטינג לקח, ובאיזשהו מקום, זהו הרגע בו יורד באמת המסך על סיפור נפילתו של מי שהיה מלך הרייטינג.