אבי השחקן

"תודה לכל מי שהגיע. יש פה אנשים שתמיד מגיעים ואפילו שואלים לפני מה צריך, ורבקה נותנת לכל אחד מה להביא, ולא כולם מביאים"
(דובי, ההצגה "מייקל")

לאחר שאבי דנגור סיים את לימודיו בבית הספר לתיאטרון החזותי בירושלים, במהלכם נשתלו זרעים לשתי היצירות המזוהות ביותר איתו - מייקל ואבי הזמר, הוא פנה לסוכנות של שחקנים ונדחה על ידן פעם אחר פעם. "הסוכנות אמרו לי: אנחנו לא צריכות עכשיו. אנחנו לא מחפשות. זה היה מבאס. הן לא באמת הכירו אותי אז. הן ראו תמונה של בחור שנראה להם רגיל, ובלי להכיר אותי ויתרו עלי. כך נשארתי לבד ועשיתי דברים בכוחות עצמי".

קשה לחשוב על החמצה מהדהדת יותר של אותן סוכנות. דנגור הפך מאז לאחר השחקנים והיוצרים המוערכים ביותר בארץ - הוא חתום על אחת ההצלחות הגדולות של התיאטרון הישראלי "מייקל", השתתף ב"על הספקטרום" ושבה את הלב גם בסדרה "מטומטמת". "שנים אחרי שלא קיבלו אותי, אותן סוכנות התחילו לבוא להופעות שלי, ופתאום התחילו להזמין אותי לאודישנים. הרגשתי קצת שמחה לאיד - מגיע לכן! בכלל, תמיד היו אומרים לי: 'מה, אתה רוצה להיות שחקן? זה תחום שבו רק מעטים מצליחים, יש תחרות, אז למה שייקחו אותך?'. ואני אמרתי לעצמי: ואם רק חצי אחוז מהאנשים מצליחים, אולי זה יהיה אני? תמיד היתה בי אמונה בעצמי, המשולבת בחוסר ביטחון מאוד גדול. כי כזה אני, פסיכופת (צוחק)".

פורטיסחרוף שרו פעם "המוות אינו מחוסר עבודה". בתקופה זאת, גם אבי דנגור, השחקן והיוצר הנפלא שמאחורי "מייקל", הצגה שנעה סביב מוות, אינו מחוסר עבודה. בחודשים הקרובים הוא יעלה את הצגת האלף של "מייקל" - הישג נדיר בעולם התיאטרון הישראלי; הוא מסיים את כתיבת העונה השנייה של הסדרה עם אותו השם עבור yes שצילומיה יחלו בחודש יוני; וקודם לכן, בסוף פברואר, שתיים מדמויות הסדרה - דנגור בדמות דובי, והילה גולדברג בדמות רבקה - יככבו בקמפיין פרסום ל-go ביטוח דיגיטלי מבית "הכשרה חברה לביטוח". אחרי הצגה, סדרה ופרסומת של "מייקל" - השטח בשל להתרחבות גם לשוק המרצ'נדייז, וההצעה שלנו - שיוציאו בהשראת להקת קיס ארונות קבורה ממותגים של ההצגה "מייקל".

הצגת הקאלט "מייקל", שהוגדרה על ידי יוצריה כ"קומדיה טראגית לחמישה משתתפים ומזרן", נעה סביב טקס הזיכרון השנתי שעורכת משפחת ברוש לבנם מייקל. היא הועלתה לראשונה בשנת 2007 כעבודת גמר של אבי דנגור בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. ב-2009 אומצה על ידי תיאטרון תמונע, שנה לאחר מכן זכתה בשלושה פרסים בטקס פרסי הפרינג' קיפוד הזהב, בהם ההצגה הטובה ביותר. ההצגה זכתה לביקורות חיוביות רבות מהקהל והתקשורת והיה מי שהשווה אותה ובצדק ליצירותיו של חנוך לוין. חתום עליה כבמאי איתי ויזר, ובנוסף לדנגור וגולדנברג משחקים בה מיטל רז, נטליה פאוסט ונדב הולנדר, שגם יצר את המוזיקה. בשנת 2012 הצטרף אסי כהן לאנסמבל מייקל, וגם ליאת הר לב הופיעה עמם. הצגת האלף תהיה אירוע גדול שבו ישתתפו אורחים שהופיעו בה לאורך השנים.

"ותשאל הגזוזטרה/ לו הייתה לי ברירה/ לא הייתי הולכת קדימה/ ותשאל הגזוזטרה/ אם זה טוב אם זה רע/ אם האבא היה או האמא?"
(רבקה, "מייקל")

כשהעלית את העבודה בבית ספר, יכולת בכלל לדמיין שתגיע להצגה האלף ותזכה בהצלחה ענקית כזאת?

"ממש לא. אלף זה מטורף. ההצגה התחילה כעבודת גמר בתיאטרון החזותי, ולא הייתה ציפייה להגיע למקום מסחרי. אמרנו, נעשה כמה הצגות פרינג' במקומות כמו תמונע. האולם נהיה מלא. אז עברנו לצוותא. שם זה נהיה יותר מסחרי. ואז באה סדרה, ועשינו הופעות פרטיות בכל הארץ, והיינו גם בסיבוב בארצות הברית. היו לנו שם שתי הצגות מדהימות, ועוד שתי הצגות שבהן אנשים לא הבינו את ההצגה וקמו באמצע".

לאורך השנים היו ב"מייקל" אורחים מפתיעים לא רק על הבמה אלא גם בקהל: נטלי פורטמן באה לראות ("שמעתי שהיא אהבה. כשהיא היתה בשירותים מלא בנות טיפסו על הקירות כדי להציץ לה, הזמינו מאבטח ופינו אותה"), נשיא המדינה ראובן ריבלין, והיה גם מקרה שכמעט נתן משמעות חדשה לביטוי "מת מצחוק". "בנאדם באמצע ההצגה התעלף", נזכר דנגור. "הוציאו אותו, לקחו אותו לבית חולים. והרופא אמר לו שהוא התעלף מצחוק, היה לו היפרוונטילציה. אתה יודע, עד שמישהו באמת ימות מצחוק זאת לא באמת תהיה מחמאה מבחינתנו".

בנוסף לחגיגות יומולדת אלף להצגה "מייקל", צילומי העונה השנייה של הסדרה באותו שם יתחילו בחודש יוני, שבו יחגוג יומולדת ארבעים. דנגור חושף חלק ממה שצפוי בעונה זאת: "יהיו ענייני רומנטיקה. לדובי יהיו סופסוף עניינים עם נשים. אנחנו בקשר עם שחקניות מעניינות שהוא פוגש אותן. נראה לראשונה את דמות האבא של יסמין ומייקל ובן הזוג של רבקה".

מה הסיכוי שלראשונה אי פעם נראה את דמותו של מייקל המנוח, נניח בפלאשבק, חלום או סרטון ישן? עד כה נראה מייקל בהצגה רק בתמונת ילדות על הקיר ובסרטון של הברית שלו.

"נכון, אגב זה בעצם אני שמופיע בתמונה של מייקל בהצגה, וגם בסרטון הברית שלו. כן, כשהיית בהצגה בעצם ראית לי את הבולבול בעצם. מצטער. אין לדעת אם נראה או לא נראה את מייקל בעתיד. היה דיבור להביא את הבן-אדם. אני לא יכול להגיד אם זה יקרה או לא. הייתה מחשבה אם כדאי להחיות את הדמות. זה הרגיש כמו 'הכלה מאיסטנבול'. שנים אנחנו הולכים סחור סחור סביב סימן השאלה מי היה מייקל, מה הוא היה, אפילו לא יודעים בן כמה הוא. היו פעם אנשים שצעקו מהקהל 'אז מי זה מייקל?'. אבל זה בור. חידה. ואנחנו מתים על זה. אתה עושה טקס זיכרון למישהו ולא מזכיר אותו. אתה נשאר עם ההווה, עם השטויות, עם לסדר את הכסאות ולריב על הצלחות החד פעמיות".

ההצגה "מייקל" נוצרה בתקופת לימודיו של דנגור על רקע שני אסונות שקרו לו באותה תקופה. "בשנה שבה יצרנו את מייקל בבית ספר, חברה טובה שלי נהרגה, ובאותה שנה גם דוד שלי נפטר", אומר דנגור. "לפני שזה קרה, צילמתי את דוד שלי ל'אבי הזמר' שיצרתי גם בבית ספר, בדמות אבא שלי. החברה הזאת ערכה לי את הסרט שעשיתי על אבי הזמר. ההשפעה לא היתה ישירה, אבל הדברים האלה קרו ממש לפניי, שתית מיתות קרובות. יש שיר מפגר עם לחן גרוע שאני שר כאבי הזמר, 'את, הלכת לי מוקדם, הלכת לי מוקדם מדי, או או'. אחרי מותה של החברה, המשפחה שלה ביקשה שנכתוב על המצבה שלה, וכך היה - המשפט 'הלכת לי מוקדם מדי' כתוב לה על המצבה בוורוד נצנצי, בבית קברות במקום מהמם ברמת הגולן. אני כל שנה הולך לשם, כבר עשר שנים".

"תודה לעזרא, אבא של חנן, על כל הנושא של הציוד הדומם, השולחן, הכיסאות כתר, הפח זה מהחדר של נירית, שהתגייסה השבוע בשעה טובה. אז גם ככה באמצע שבוע היא מלכלכת בבסיס"
(דובי, "מייקל")

באופן יוצא דופן, ההצגה "מייקל" הוזמנה כמה פעמים לעלות גם במסגרת של טקסי יום זיכרון אמיתיים. כך, למשל, בן כפיר, אביה של החיילת יעל כפיר, שנרצחה בפיגוע טרור, בחר לקיים אזכרה לבתו שבו את הטקס המקובל החליפה ההצגה "מייקל". "בן הוא בחור אמיץ, הוא החליט שהוא לא מעוניין לעשות יותר אזכרות, שזה הגיע לו עד כאן, ושבאזכרה האחרונה שהוא עושה הוא מביא אותנו וניתן את ההצגה", אומר דנגור, "זה התרחש בבית הספר שבו למדה, הוא הביא את המשפחה וגם חיילים שהיו איתה. הם לא ידעו מה הם הולכים לראות. זה היה די מצמרר, לפחות ב-20-30 הדקות הראשונות, שבהם היה שוק באוויר ואנשים לא צחקו איפה שאנחנו רגילים שצוחקים. אבל אחר כך זה השתחרר. האמא של החיילת, שגם לא ידעה מה היא הולכת לראות אבל סמכה על האבא, ניגשה בסוף ההצגה לרבקה (דמות האם בהצגה מייקל) ואמרה לה: 'אני מבינה מה קרה לך, ומבינה מה עבר עלייך'. זה היה כאילו מעולם אחר".

"בפעם אחרת, מפיק שבנו התאבד עשה אזכרה בתיאטרון תמונע. הוא הזמין את החברים והמשפחה. וזה היה אותו דבר - קודם חצי שעה של שקט מתוח, ואחר כך התחילו לשחרר. כי אנשים לא יודעים אם מותר לצחוק. זה מה שמגניב גם בהצגות רגילות שלנו, שאנשים לא יודעים אם זה בסדר לצחוק. זה כמו שאתה ילד ביום הזיכרון ויש צפירה, אתה מת לצחוק, אבל לא יכול. אז אפשר".

כמי שמעביר ב"מייקל" ביקורת על טקסי זיכרון בהצגה, מה חשבת על טקס יום השואה הבינלאומי שהתקיים בחודש שעבר בישראל, לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ?

"איפה היו ניצולי השואה? הם לא הוזמנו, הם נאלצו להישאר בבית, וזה במקרה הטוב שיש להם בית, וגם אז אין להם תנור ואין להם איך לשלם את חשבון המים. ובזמן שלא מזמינים את ניצולי השואה, צ'רלס יושב עם מקרון והם עושים טקס לשואה".

היו מי שאמרו שנתניהו ניצל את הטקס למטרות פוליטיות.

"כן. עשו הצגת שואה. The Holocaust Show".

כמו ההצגה "מייקל", בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים נולדה גם הדמות הפארודית של הזמר המזרחי שגילם דנגור, אבי הזמר. היא הגיחה ב"כוכב נולד" ובהמשך הגישה תוכנית בערוץ 24, "אבי הזמר מארח" וכיכבה בתוכנית המוקומנטרית שלא זכתה להצלחה, "החיים של אבי הזמר". דנגור היה ממבשרי הדור החדש של פרפורמרים שהגיעו מבית הספר הזה, בניגוד לאחרים שעד אז הגיעו מבתי הספר למשחק כמו ניסן נתיב, בית צבי ויורם לוינשטיין למשחק או מהסטנד-אפ. "לבית ספר החזותי לא באו בדרך כלל אנשים שרצו להיות שחקנים, באו יותר יוצרי פרינג', מחול ובמה, ואני תמיד רציתי להיות שחקן, להצחיק ולעשות דמויות".

"אני רוצה להודות למשפחה הקטנה האינטימית והמצומצמת שלנו. כי המשפחה, כשמה כן היא, מיש פה חה. נח פה לצחוק, נח פה לבכות, נח לספר בדיחה. כולנו זוכרים את מייקל, לכל אחד יש איזה זיכרון או סיפור קטן. לעולם לא נשכח!"
(רבקה, "מייקל")

איך הלימודים השפיעו על היצירה שלך?

"בית הספר מתעסק המון בדברים ויזואליים. ויש לי את החיבור למקום הזה, להתעסק בחפצים למשל. למשל, בסדרה היה לנו רעיון שבו אסי כהן בא כמורה לנהיגה שתרמו לו בלי לדעת איבר של מייקל. אז דמיינתי שרבקה סורגת לו כיפה על האות ל' כמתנה. אני כל הזמן חושב על חפצים. יש לי ראש יותר של יוצר מאשר של שחקן. אני לא תופס מעצמי בכלל שחקן".

באמת? גם אחרי ההכרה הענקית שקיבלת כשחקן מהקהל ומהביקורות?

"אני שחקן אבל לא מרגיש שחקן, כי אני לא מרגיש שלמדתי משחק. אני יודע שאני יכול לעשות את זה אבל מרגיש את עצמי יותר כבן-אדם שממציא מאשר אדם שרק משחק".

סימן השאלה ששם דנגור מעל עצמו כשחקן מפתיע לא רק בגלל השבחים שקיבל על כמעט אלף הצגות "מייקל", אלא גם בזכות המשחק הנהדר שלו בסדרת המופת "על הספקטרום" שכתבה דנה אידיסיס וביים יובל שפרמן ושניהם יחד יצרו, בה גילם את דמותו של ארז דנינו. שפרמן מספר לוואלה! תרבות כי במהלך הליהוק הוחלט שניב מג'ר יותר התאים לתפקיד רון מאשר דנגור, אך מתוך התעקשות על דנגור, אידיסיס כתבה במיוחד בשבילו את התפקיד של דנינו. דנגור מתרגש לשמוע את דבריו של שפרמן: "זה מאוד מחמיא. זה מטורף. זאת סדרה שממש רציתי להיכנס אליה. התמודדתי על כל התפקידים בערך. היו מלא אודישנים. וזה כבר היה מייגע באיזשהו שלב. בסוף הם היו בעניין. מאוד רציתי לעשות משהו עם יובל, כבר מאז שהוא אכל כל יום סנדוויץ' טונה בבית קפה שבו עבדתי כטבח. והייתי מחובר גם לעולם האוטיסטים כי עבדתי בהוסטל שנתיים, זה היה לי מאוד נגיש, היו לי הרבה דמויות, ג'סטות וציטוטים בראש. הכל היה לי זמין כזה".

"ותודה לברכה ויהודית, על כל הנושא של הכיבוד, שזה תמיד אותו כיבוד, המאפים המלוחים, החטיפים המתוקים, כוסות לשתייה קלה ושתיה קלה, וכוסות לשתייה חמה ושתייה חמה אין"
(דובי, "מייקל")

נעמי לבוב, ששיחקה איתך ב"על הספקטרום", אמרה לי: "אבי נראה ממבט ראשון מאופק או מתבונן כזה, ואז פתאום כשהוא באיזושהי דמות הוא יוצא החוצה, וזה ממש יפה לראות את זה". מתחבר לדבריה?

"אני מתחבר לזה מאוד. אני קצת מתבייש למשל לעלות על הבמה בתור עצמי, נניח בהרצאה, זה ממש מפחיד אותי. נהיה לי יובש בפה. תחת דמות אני לא מפחד. בדמות אני מרגיש חופשי ויכול להוציא הכל. כשהייתי אבי הזמר, לפעמים הלכתי ברחוב וחשבתי - אם הייתי אבי הזמר, מה הייתי עושה? הרגשתי שאני יכול לעשות הכל, לעצור את התנועה, הכל אפשרי. וכשאני חוזר להיות אני, אני מלא בחשש, התלבטויות, מהוסס".

דנגור נולד וגדל בקרית אתא, בן לתקווה, רואת חשבון, ומשה, מנהל במפעל פטרוכימיה. "הורים מאוד מתוקים יש לי, הם תמיד איתי, תמיד עוזרים ואף פעם לא עשו לי סרטים", אומר דנגור. "אמא מחזיקה את הכל ודואגת לכולם ללא הפסקה. אבא שלי האדם הכי מצחיק. גדלתי על צחוקים, מתיחות, ללכת להדביק לשכנים שלט שהם מוכרים ביצים על האוטו, כל מיני דברים כאלה. הוא קונדסון. יש לו כריזמה, הוא יודע לספר סיפורים, הוא ההשראה שלי".

בשנה וחצי האחרונה מתמודד משה בן ה-74 עם סרטן בלבלב. "זה קטן, הוא עשה ניתוח להוציא, והוא לא יצא לגמרי", אומר דנגור, "זו התמודדות קשוחה. אבל הוא לא לבד. יש לאבא המון חברים. לפעמים אני מסתכל עליו ואומר, 'וואו, אין לי הרבה חברים כמו שיש לו', אני מקווה שלא אהיה במצב הזה ואהיה לבד, ואני כרגע לא בזוגיות. ההתמודדות הזאת נותנת פרספקטיבה. הדבר הזה, כל החיים הייתי בחרדה ממנו, אפילו מהמילה עצמה. אני מזל סרטן, ופעם הייתי מפחד אפילו להגיד את המילה של המזל שלי. ופתאום זה במשפחה שלי. פחדתי מאוד מזה ופתאום אני במחלקה הזאת בבית חולים רמב"ם, ועכשיו אתה רואה שזה לא נורא כמו שפחדת. כולם פה במחלקה חולים מולי, שגרה הזויה כזאת. אבא שלי בנאדם מאוד חזק, גבר גבר כזה, גבר אלפא כזה, לוחם במלחמות ישראל ועכשיו הוא חלש, בבית".

ואיך אתה מרגיש בתוך ההתמודדות הזאת?

"לקחתי על עצמי תפקיד של אופטימי. הפתעתי את עצמי שמיד נכנסתי לתדר של הכל יהיה טוב. אני רוצה מאוד לשכנע את הסביבה, כי אני מאמין שזה כן מייצר את המציאות הזאת בסופו של דבר. אם אבא שלי יאמין שהכל יהיה טוב והוא ידמיין את עצמו בטוב, אז יהיה טוב. זה קשה. לפעמים אני גם מתייאש. יצא שהגעתי באיזה בוקר לפגישה של כתיבה של העונה השניה של הסדרה 'מייקל', ופתאום זה הציף אותי והייתי כולי בדמעות. לא יכולתי להיכנס. ניסיתי לבלוע את הבכי, בלעתי אותו, בסוף נכנסתי. אמרו לי 'מה העניינים', ושוב התפרצתי בבכי. בפגישה במשך שעה רק דיברו איתי סביב זה. כי זאת קבוצת תמיכה כזאת, המייקלים. אז לפעמים זה עולה, ואתה חושב על המוות. אבל רוב הזמן אני מדחיק את זה. ויש בי אשמה על זה שאני לא כל הזמן שם. אני בא פעם בשבועיים ככה. אני יודע שהנוכחות שלי שם עוזרת, אבא אומר לי גם. אני עושה לו את התטא הילינג. שם עליו יד. הוא לא בנאדם שבא מהדברים האלה, אבל עכשיו הוא אומר - תעשה לי. הוא בנאדם פתוח".

זה טוב ומעודד שאתם לא לבד. אבא נמצא עם משפחה וחברים, ואתה מוקף ב"מייקלים", ששיתפת אותם במה שעובר עליך.

"אני שנה וחצי בתוך הדבר הזה, הייתי הרבה בבתי חולים ובניתוחים וזה. למרות שאני הרבה ברשתות ובסטורי, אף פעם לא כתבתי על זה משהו. וניסיתי לצלם דברים מצחיקים בבית חולים, ומצאתי גם, יש דברים מצחיקים בבית חולים. כל הזמן היתה לי התלבטות: מה אני עושה באינסטגרם - אני מבדר או שאני חושף באופן אותנטי את החיים האמיתיים שלי? לא נעים, שבן אדם בהפסקה מהעבודה שלו יפתח את הסטורי, ויצטרך לראות עכשיו סרטן ובית חולים. אז העדפתי להיות המבדר. באיזשהו מקום זה קצת שקר. שקר האינסטגרם, שבו הכי מצחיק והכל יפה. אני בהתלבטות. גם לחשוף את זה יש ערך. זה חלק מהחיים שלי כרגע".

הלכת מתישהו לטיפול פסיכולוגי?

"כן, הייתי אצל פסיכולוגית. הייתי גם בקאוצ'ינג וגם בתטא הילינג שאני עושה עד עכשיו. זה מאוד מעניין, סוג של מדיטציה וקצת תיקשור. גם עשיתי קורס בזה. על מה דיברתי עם הפסיכולוגית? על אשמה. איכשהו אני תמיד מרגיש אשם. לא משהו שעשיתי באמת. נראה לי שהיום פחות מבעבר. וגם ביקורת זה נושא שעלה הרבה אצל הפסיכולוגית. להיות מוכר מחמיר את זה. הכי משפיעה עליי ביקורת מצד חברים טובים. זה גוזל הרבה אנרגיה, וגורם הרבה פעמים להיתקע על דברים. אני בן אדם רגיש ולוקח דברים ללב. אני לא מתפשר וקשה לי להחליק דברים, אם אני שומע משהו לא מדויק מבן אדם שאני מחזיק ממנו חבר, אני אהיה חייב לברר את זה. זה יכול לקחת זמן ויכול גם להיות טו מאץ'. אבל אני אעשה את זה. אני מרגיש שאסור לי לשתוק, בניגוד לפעם שלא הייתי מדבר, הייתי סותם ושומר בבטן. עכשיו אם יש משהו שמפריע לי, מתחיל לכאוב לי בבטן, אני נהיה סוער מבפנים, עד שאני אגיד את זה בסוף. לעומת היחס לחברים, פחות מעניין אותי מה זרים אומרים, לכן לא כזה השפיע עליי אם קראתי דברים גרועים שנכתבו על מה שעשיתי, שלא היו הרבה למזלי".

ב-2015 חשפת שאתה הומו. בפרספקטיבה של ארבע וחצי שנים, איך אתה מרגיש עם היציאה הזאת מהארון? איך החיים שלך השתנו בעקבותיה?

"בתכל'ס לא הייתי בארון לפני. למרות שלא חייתי בסוד, זאת הייתה הקלה מטורפת בשבילי. ואני רוצה להגיד לאנשים שמתלבטים - לא קרה כלום, בקטע טוב, לא הושפעתי מזה לרעה. הרבה שחקנים מתלבטים אם לצאת מהארון כי הם מפחדים להיתקע באיזה ליהוק מסוים. אני לא מאמין שמלהקים אומרים עליי 'אני לא אקח אותו' בגלל שיצאתי מהארון. אני לא חושב שיהססו לקחת אותי לתפקיד סטרייט שנמצא ברומן עם מישהי. אולי זה יקרה רק במקרים אחרים, אם מישהו מאוד מאוד פעיל בקהילה, והוא כל הזמן מופיע בטלוויזיה כגיי או מדבר על זה המון, אז אולי אתה פחות תאמין לו כשהוא ילוהק כסטרייט. נגיד אסי עזר, במקרה שלו אם ישחק בסדרות, אני יכול לדמיין שמלהקת תגיד 'אם ניקח את אסי עזר לשחק גבר שנמצא ברומן עם בת זה לא יהיה אמין'. אבל במקרה שלי זה יכול לקרות. נגיד ב'ויקי ואני' הייתי מאוהב במישהי".

איך קיבלו ההורים את היציאה מהארון?

"שנים אחרי שיצאתי מהארון, אמרתי להורים שלי: 'מה, אתם לא מדברים על זה עם החברים שלכם?'. הם אמרו, 'לא. הם לא שאלו, אז לא'. התקוממתי כנגד זה. אז אבא שלי הבין, ואמר: 'אני עכשיו אדבר'. זה היה ברור שהחברים יודעים, ולא הבנתי למה הם מדברים איתם על זה. מה, זה נושא כזה רגיש? כנראה שזה עדיין נורא רגיש, טעון מביך. היה לי קשה לחשוב שזה מביך אותם. למרות שאני גם מבין. הן לא רבות, אבל יש את האמהות שבאות עם ילדיהם למצעדי גאווה על ההתחלה, מרימות ושותות. זה נשמע כיף, גם רציתי את זה".

דובי: "היינו יושבים במרפסת, איפה שהפירורים עפים לבד ולא צריך לטאטא, ורבקה מביאה את הכיבוד הקבוע שלה - הערגליות והקרקלעך עם הסומסום המשולש והמיץ השקוף המתוק"
רבקה: "הספרייט, היינו צוחקים, שיהיה ערב תוסס!"
("מייקל")

איך חשת כשנודע החודש ששר החינוך רפי פרץ יעניק את פרס ישראל בתחום הספרות התורנית לרב יעקב אריאל שאמר בעבר ש"הומואים הם נכים שצריכים טיפול פסיכולוגי" ופסק כי אין להשכיר דירה לזוג לסביות?

"זה פשוט מחריד. זה מעורר בי גועל. הכי כואב שזה פשוט עושה נזק לדתיים צעירים, שלא יודעים מה קורה איתם. זה יכול ממש לעשות להם נזק במוח ולגרום להם לחשוב שהם לא בסדר, שהם דפוקים ושהם צריכים להזיק לעצמם. זה מה שהכי כואב בזה. ולחשוב ששר החינוך גורם לזה? אלוהים ישמור. הוא צריך להיות שר הטמטום. אנשים פשוט בפאניקה. הומופובים זה אומר שהם בפוביה. הם פשוט מפחדים. אחרי שאני מרגיע את העצבים שלי, כשבא לי לתת לו סטירה, אני בעצם רוצה לשים עליו יד ולהגיד לו - הכל בסדר, לא יקרה כלום, אנשים אוהבים אחד את השני, וזה מה שזה. אנשים אוהבים, גבר אוהב גבר, מה הבעיה?"

איתי ויזר, שותפך ליצירה מזה שנים, הוא בן זוגו של רן דנקר, שגם התארח בהצגה מייקל. איך חשת עם היציאה שלו מהארון?

"רן ואני חברים כזה. ידעתי את זה הרבה לפני, בזמן שזה היה סוד כמוס כזה. בירכתי אותו כשזה קרה. כל בנאדם שיוצא מהארון זה מין כזה: וואו! יש! איזה מגניב! אתה יודע איזה כבד זה לשמור סוד? לצאת זה פשוט כיף".

כמי שגילם זמר מזרחי, איך אתה מסביר את זה שאף זמר או זמרת מזרחיים מוכרים לא יצאו עד היום מהארון?

"אני מניח שיש בתים שלא מוכנים לזה. הדמות של אבי הזמר הלך שלב רחוק יותר מלצאת מהארון - יש לו חברה טראנסית".

ואם מדברים על אבי הזמר, בדומה למה שהתחולל עם דמותה של שפיטה, להבדיל, היו מי שטענו שאבי הזמר עובר את הגבול הלגיטימי של הפרודיה והלעיג יותר מדי את המזרחים עם ניחוחות גזעניים.

"קיבלתי מלא תגובות ממש טובות בתקופה הזאת, אבל הייתה מישהי שכתבה לי טקסט ארוך על גזענות, הלעגה והמשך מעגל הגחכת המזרחיים. אני חייב להודות שחשבתי המון זמן על הטקסט הזה. המסקנה היא שיש מקום לצחוק על כולם. ב'מייקל' אני צוחק על אשכנזים, ב'אבי הזמר' אני צוחק על מזרחים, ב'מטומטמת' אני יכול לצחוק על גייז. יש על מה לצחוק. נראה לי שאני עושה דמויות מתוך אהבה לדמות, מנסה להביא אותה מורכבת ולא שטוחה. לאבי גם יש חכמת חיים והוא לא רק טיפש. לפעמים הוא חכם, אפילו שהוא אבי הזמר. שמע, אבי הזמר זה חתיכת דבר מוזר. הטקסטים בשירים שלו היו חתיכת הזיה, למשל: 'האלים קוראים לבני האדם/ לחפש במצפונם טוב/ כי יודע כל תינוק קטן/ שלשנוא זה קל מלאהוב'. זה לא שיר מזרחי רגיל".

אחרי התדהמה מכך ששיר של חנוך לוין, "לונדון", והמבצעת שלו חוה אלברשטיין הופיעו בפרסומת על אף שלוין התנגד לשתף עם פרסומות פעולה בחייו, כעת הפתעה נוספת - הגם שפחות דרמטית - באימוץ אנשי תיאטרון איכותיים חתרניים אל עולם הפרסום. שתי דמויות מ"מייקל" - דנגור בדמות דובי, והילה גולדברג בדמות רבקה - הצטלמו באחרונה לקמפיין גדול ל-go ביטוח דיגיטלי מבית "הכשרה חברה לביטוח". זהו אקט מפתיע גם בגלל שהתמסחרות אינה מזוהה עם אנשי "מייקל", וגם בגלל שנדיר לראות הצגה מגויסת לטובת פרסומת בעידן זה. "אני והילה ממש כתבנו את סרטוני הפרסומת. האמת שהיה כיף לנסות ב-20 שניות להצחיק, להעביר מסר, אבל הצלחנו והיתה חוויה טובה".

לא חששת שיאשימו אתכם בהתמסחרות?

"תראה, כולם עושים פרסומות היום. אנחנו חיים בארץ, ואנשים צריכים להתפרנס. זה שמדובר בביטוח הופך את זה לסבבה. זה משהו טוב. לא הייתי מסכים לפרסם דברים מזיקים כמו אלכוהול וסיגריות. גם קולה, מקדונלד'ס ומאכלים לא טבעוניים אני לא אפרסם גם תמורת מיליון דולר. הציעו לי פעם לפרסם המבורגר ובפעם אחרת משקה אנרגיה, ובשני המקרים אמרתי לא".

כבר מזה זמן דנגור לומר ערבית, מתוך תשוקה ושלא למטרת תפקיד, וכבר שולט לא רע בשפה. אז זה אומר שבקרוב הוא יככב ב"פאודה"? "ליאור רז הוא הבנאדם היחיד בכל התעשייה שניגשתי ואמרתי לו שאני רוצה לשחק בסדרה שלו", הוא מבהיר. "אני מתבייש להגיד דברים כאלה לאנשים. לליאור אמרתי ארבע פעמים כבר. הוא לא פסל, ואמר שהוא עצמו רוצה לשחק ב'מייקל'".

ואם מדברים על חלומות: שלושה מכוכבי "ארץ נהדרת" - אסי כהן, ליאת הר לב ותום יער - הצטרפו לתקופה או התארחו בהצגה "מייקל". אתה עצמך חולם להצטרף ל"ארץ נהדרת"?

"יש רצון כזה, זאת במה מטורפת. פעם אחת הייתי שם בתפקידון של דמות באיזה מערכון. היה שלב שבו היה ניסיון כלשהו, שלא כל כך עבד. אבל נראה לי שהכל אפשרי. לא פוסל. כל הזמן משגעים אותי עם השאלה: איך אתה לא ב'ארץ נהדרת'? יש לי חלום נוסף - לעשות דברים שקשורים למוזיקה, באמיתי כזה".

עוד ארבעה חודשים אתה בן ארבעים. יש התקפי חרדה?

"תשמע, השנה צמחו לי שיערות לבנות בזיפים ובחזה. אנחנו, הגברים, איכשהו יוצאים מזה יותר בזול מנשים. לא עושים לנו חיים קשים על שיער לבן ועל קמטים וזה. אנחנו יוצאים מזה ללא פגע. גברים מזדקנים יפה".

כמי שעוסק כבר כמעט אלף הצגות במוות, האם חשבת פעם איך יראו ההלווייה והאזכרות שלך? איזו מוזיקה תנוגן בהם? איזה בופה יוגש? ומה יהיה דומה למה שקורה בהצגה "מייקל"?

"אני אומר לך, מוות זה וואו. הרבה פעמים דמיינתי את עצמי מת, ואנשים עצובים, והייתי מתפרק מזה. זה נראה לי טריגר מה זה טוב לבכי. בטח יקברו אותי בקרית אתא. המקום מתחיל לאזול שם, ולא נעים לי. אני מקווה שלא יקברו אותי במגירה, תרשום שאני לא רוצה להיות קבור במגירה. לפחות שיהיה לי לוקר, שלא כל אחד יפתח. הקייטרינג יהיה טבעוני. יהיו שקדים מצופים כאלה בכל מיני צבעים. אני עוד צריך לחשוב על שיר. בהלוויה שלי בא לי לרחף כזה, לראות מי בוכה ומי צוחק.

"תמיד היתה לי הרגשה שאני אחיה ממש הרבה, עד גיל 170 או משהו. ותשמע, זה יכול לקרות. העתיד כבר כאן. אנשים הולכים לחיות לנצח. בהצגה העשרת אלפים ניפגש שוב פה. כמובן שאחרי שאני אומר את כל זה, הכי פאדיחה יהיה שאני אמות עוד שבוע, ואנשים יגידו 'הוא אמר עכשיו בכתבה שיש לו הרגשה שהוא יחיה עד גיל 170'! היה לי פרק ב'אבי הזמר' עם קטע שבו הוא מתכנן את המוות שלו. הוא רוצה שהמוזיקה תושמע בסראונד, שיהיו שני מלאכים או אריות שייצא להם זרם של מים מהפה והוא בלחץ שהתולעים יאכלו אותו. הכל אמיתי. זה בדיוק גם מה שאני מרגיש".

אתה רוצה למות על הבמה?

"ב'צוותא'? אני לא רוצה להגיד שום דבר רע, אבל אולי כדאי שינקו שם קצת לפני. שיעבירו מטאטא לפני זה, שאני אמות קצת בכיף".