לפני כחודש כיכב ב"המתחזים", סדרת החשיפות של חיים אתגר, אדם שהוליך שולל נשים רבות. לאחר שבדקו וחקרו גילו הנשים המרומות שהוא חרדי נשוי עם ילדים שמנהל חיים כפולים. הן עשו יד אחת נגדו והביאו להפללתו, כשבנוסף יצרו קשר עם רעייתו וגילו לה את האמת אודות האיש שאיתו היא חיה.
ללא שמץ של ציניות, יש משהו ראוי להערכה אצל אנשים שמנהלים חיים כפולים. כמה אנרגיות ותעצומות נפש צריך אדם כדי לטוות רשת כזו גדולה של שקרים, להונות כל כך הרבה אנשים ורק להרחיב את המעגל הזה עוד ועוד. הוא יוצא בחשאי דרך אלפי אמתלות שונות וחוזר בבוקר כאילו כלום לא קרה. כשאתה שייך לזרם קיצוני בפלג החרדי, זה אפילו יותר מסוכן ומרגש. בנושא הזה עוסק יהושע סובול, שלפני כ-15 שנה כתב את המחזה "כל נדרי" על בסיס תחקיר רחב שערך עם צעירים שהתחבאו, ניהלו חיים מחוץ למגזר החרדי ולבסוף יצאו בשאלה. כעת עולה המחזה שוב, הפעם בבימויו של סובול ובהשתתפות בוגרי הסטודיו למשחק "אימפרו".
נחמן (רן שוכר) נשוי לאסתר (חן דניאל). אסתר, חרדית ליברלית שעובדת ומפרנסת את שניהם, חוששת שנחמן רוצה גט ממנה. היא לא יודעת שהוא וחברו חיים (אביגדור כהן) לא סתם הולכים בלילות שישי לטיש (אירוע שירה אצל אדמו"רים), הם עולים על אזרחי וחותכים במונית לחיים האסורים של תל אביב. משם, כמובן, הסיפור מסתבך.
במאה ה-14 וה-15 הוצמד ליהודי אירופה הכינוי "אנוסים" - יהודים שאולצו להמיר את דתם ולקבל את הדת השלטת במדינה. בעת המודרנית משמש תואר זה את אלה המקיימים בעל כורחם את מצוות הדת ושומרים בפומבי על אורח החיים החרדי, אך מודעים, רואים ושואפים לגעת בעולם שבחוץ. ועדיין, רובם לא עוזבים את הקהילה החרדית ולא יוצאים בשאלה. מובן מדוע הם עושים זאת, הרי לא קל לפרוש ממסגרת בה גדלת, נוקשה ככל שתהיה, אבל התשובה מורכבת גם ממנעד רחב של רגשות וקונפליקטים. אנוסים אינם שונים ברמה הרגשית מאנשים חילוניים הבוגדים בנשותיהם. בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה לוותר על המקום החם והבטוח.
כש"כל נדרי" עלה לראשונה ב-2005 באנסמבל הרצליה בבימויו של גדליה בסר, לוהקו למחזה מנחם לנג, נדב סגל וגילי יוסקוביץ', שלושה צעירים שיצאו בשאלה והסיפור שלהם היה חלק מההשראה לכתיבתו. בגרסה של 2020 הסיפור של שניים מהגיבורים, שוכר וכהן, דומה. שוכר בן ה-24, המגלם את נחמן בתפקיד הראשי, נולד להורים חילונים. אביו חזר בתשובה כשהיה ילד ולאחר משברים קשים הצליחה המשפחה לשמור על אחדות. "ראינו את העולם החרדי, אבל לא היינו 'כבולים מבית'", סיפר, "משחק הוא הקצה השני של אברך. אני נשאר עם כיפה, משתדל לשמור על מצוות ולעשות את מה שאני אוהב. בשבילי זה ניצחון".
כהן בן ה-25 צמח ברקע הרבה יותר נוקשה. עד לפני שש שנים הוא היה נטוע עמוק בחסידות גור ובעצמו עדיין שומר מצוות ותורה. "הייתי מפחד מלהציץ בטלוויזיה של השכנים", אמר לפני פחות משבוע בראיון לטלי פרקש ממדור היהדות של ynet. במשפט הזה הוא השתמש גם במחזה עצמו. אני מניח שבמיוחד בהתחשב באורח חייהם המסורתי, עבורו ועבור שוכר נדרש הרבה אומץ לעמוד על הבמה כשלגופם בגדים תחתונים בלבד. מבחינת איכויות המשחק התרשמתי מחן דניאל, שנכנסת היטב לתפקיד החרדית המודרנית והנבונה, ומבן מנדולה בתפקיד המעסיק שלה אבשה. המימיקה הקומית שלו יוצרת תחושה שנראה אותו על הבמות ובטלוויזיה בעתיד.
המחזה עצמו, מעוטר בתפאורה הצנועה אך קולעת של עדנה סובול, חביב ומציג את תמונת המצב של החרדים האנוסים, אם כי לא חודר למעמקים. הוא לא בדיוק סאטירי, דרמטי או קומי. לעתים נראה שכמו גיבוריו, הוא לא ממש יודע מה ומי הוא, כשהסוף הסוריאליסטי שלו רק מגביר את התחושה של אבדן דרך. לזכותו של סובול ייאמר שהוא תמיד יודע לטעת חן וחמלה ומנגיש בצורה קלילה נושא טעון וקשוח.
שורה תחתונה: 3.5 כוכבים