"חשבתי שאני הולך להיות שלמה ארצי"

המוזיקאי הגדול חנן יובל, מאבות היסוד של הזמר הישראלי, מעלה לראשונה מופע חדש עם הגבעטרון בשם "פגישה חצי פגישה", לאחר הצלחת שיתוף הפעולה בין ההרכב הוותיק לבין ירדנה ארזי. המופע, בניהולו המוזיקלי של אילן גלבוע, יכלול קלאסיקות רבות של שני הצדדים המחותנים, ובהן "ליל חניה, "בת שישים", "אתם זוכרים את השירים", "ונתנה תוקף", "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר" ו"ים השיבולים". שיחקנו עם יובל את משחק האסוציאציות - מילה לכל אות לפי סדר הא"ב. בריאיון הוא מדבר בלי חשבון על הכול: ביבי ("הוא אמר את המשפט 'הם שכחו מה זה להיות יהודים'? אני יודע באילו מסעדות לא כשרות בניו יורק המנוול הזה אכל על חשבון בן דודי"), גראס ("אחרי שעישנתי סיימתי כל שיר בבית שני"), אשליות ("חשבתי שאני הולך להיות שלמה ארצי") וחרטות ("צלם פיתה אותי להתפשט חלקית תמורת שער. אחר כך התביישתי בתמונה הזאת"). קבלו את חנן יובל, חשוף מתמיד, מדבר על הכל בסדר הא"ב.

"האובדן המשמעותי בחיי היה מותו של אבא שלי, כשהייתי בן תשע. זאת היתה תקופה שבה לא דיברו על אסונות בבית. ישנתי במיטה, באו שכנים והעירו אותי ואת אחותי משינה, לקחו אותנו אליהם הביתה, פרסו שתי מיטות, אבל אף מילה. ורק בחושך אני שומע את השכנה שואלת את אחותי הגדולה: 'הוא היה חולה?'. ואני לא מבין על מי הן מדברות. למחרת חזרנו הביתה לפרדס חנה, עמדו אנשים, הקיפו את אמא שלי, היא חיבקה חזק ולא הבנתי את הסיטואציה עד שמישהו עבר בשביל והיא אמרה לו 'יצחק איננו'. פתאום הבנתי שאבא מת ואף אחד לא מספר לי על זה. אני חושב ששנים רבות לא הוצאתי את המילה אבא מהפה. זה היה סוג של טראומה. באלבום 'זה אתה', עליו עבדתי עם אהוד מנור, 'זה אתה' - זה אבא שלי. והפזמון נגמר במילים 'כל כך הרבה שנים/ שלא קראתי אבא'.

"גם אהוד מנור חסר לי מאוד. בא לי להרים טלפון, להתייעץ, לבקש עזרה. לאט לאט בבגרותך אתה לומד להתגבר, לומד לפתור את הבעיות. אבל זה חסר. חסר לי גם מאיר אריאל, שאין כמוהו בעולם. יום אחד, ב-1978, מאיר צלצל אליי. זה שמאיר צלצל היה נס, כי אל"ף הוא מצא את המספר ובי"ת הוא חייג, והוא היה בנאדם לא לגמרי מציאותי. הוא אמר, 'אני רוצה להיפגש איתך חנניק', ככה הוא קרא לי. נפגשנו בבית קפה ברמת גן, הוא הביא לי את התקליט שלו 'שירי חג ומועד ונופל' עם הקדשה מטורפת. אמרתי לו, תודה רבה אבל אין לי שום חלק באלבום הזה. הוא אומר לי, אתה היית הטריגר הכי גדול שגם לי יהיה תקליט. וכשיצא הספר הראשון שלו, אחרי אלתרמן ודילן, אני הראשון בתודות. כמה שהוא חסר".

"קודם כל אני מכיר את ביבי המון שנים, עוד מהיותו שגריר ישראל באו"ם. בן דוד שלי היה פעיל באיפא"ק ולבקשתו הכרתי לו את ביבי. הוא ביקש שאעשה ביניהם קשר, שאביא את ביבי לחצר שלו ליום העצמאות ואז הוא ירים רבע מיליון דולר לאיפא"ק. כבר אז נחשפתי למשהו שאני לא אוהב אותו עד עצם היום הזה. אני אגיד משהו, אני יודע שאני מסתכן, אבל אני אגיד את זה בכל זאת. על המשפטים על השחיתויות ועל עניינים אלה ואחרים אני לא יודע, בזה יטפל בית המשפט. אבל אני לא יכול לסלוח לו על הפירוד שבחברה. הוא אמר את המשפט 'הם שכחו מה זה להיות יהודים!'. אני יודע באילו מסעדות לא כשרות בניו יורק המנוול הזה אכל שרצים על חשבון בן דודי! שכל אחד יאכל מה שהוא רוצה, אבל לבלף ככה, ולהגיד 'הם שכחו מה זה להיות יהודים'? כל מה שיוצא לו מהפה זה פירוד. מה זה ה'הם' הזה? הוא לא ראש ממשלה גם שלי? אתה לא יכול להגיד דבר כזה! איפה ההגינות המינימלית? אתה תגיד לי ששכחתי מה זה להיות יהודי, עם כמה שאני עוסק במסורת וכמה שאני עסוק בגשר למסורת? הפירוד הזה והשטנה בין קבוצות - אני חושב שזאת נקודת אל-חזור בעם היהודי, זה אסון גדול, ועל זה אני לא יכול לסלוח לו".

כמה שעות לאחר השיחה עם יובל, הוא שולח הודעת טקסט ובה הוא מבקש להבהיר: "חשוב להדגיש שכל האמירות על ביבי לא היו פוליטיות אלא חברתיות. יש המון מקורבים מכל צבעי הקשת הפוליטית (רובם חשים כמוני). כעסי הוא על הפילוג, השיסוי וההפרדה בחברה הישראלית שהוא פועל ללא הפסקה. חברה שכל חיי עבדתי קשה כדי לבנות קונסטרוקציות של חיבור. לתפארת מדינת ישראל".

"בנעוריי הייתי בכל מיני להקות, שעישנו שם גראס וגם חשיש. בהופעה הלפני אחרונה של השלושרים, בעמק כפר חיטים, נסענו במונית גדולה, עוד לא היו כבישים מפותחים. במחנה 80 המתין לנו מאיר אריאל, שזה עתה חזר משליחות באמריקה. הוא נכנס לאוטו, הם התחילו לפורר שם, ועישנו ועישנו, אני לא נהגתי לעשן אבל הייתי סקרן לטעום מהכל, אז טעמתי בשמחה גדולה. אני זוכר שכשהגענו לכפר חיטים מאחורי הקלעים הכינו שולחן ארוך ועליו סנדוויצ'ונים קטנים. אנחנו התנפלנו על הסנדוויצ'ונים הקטנים האלה וגמרנו אותם. ובכל שיר אני סיימתי בבית שני. איבדתי לגמרי את העסק".

ועל כך אפשר לומר: "יש ערימה של דשא על החבר'ה".

"כן, כן. אורי זוהר אמר פעם שהדבר הרע בחשיש זה שצריך לעשן אותו עם טבק, וטבק זה לא בריא".

"משוש חיי. אהיה בנאלי, מי לא יגיד ככה על הילדים שלו - התברכתי בילדים הכי יפים ונפלאים שיש. דור הוא הפרטנר שלי. שנינו מנויים של הפועל תל אביב בכדורסל, והוא צועק יותר ממני. ולפעמים גם הנכד שלנו מצטרף אלינו. שלושה דורות יושבים ורואים כדורסל, אין שותפות יותר גדולה מזאת. ושירה - זכיתי להופיע איתה בחצי עולם. כשהיתה בת 16 או 17, היה לי מופע בשם 'זה אתה' עם זמרת ליווי נפלאה בשם לימור עובד, אבל היא עברה לקאמרי. שירה שהיתה תיכוניסטית החליפה אותה. היא הצטרפה לאהוד מנור ואליי והופיעה איתנו בכל ארצות הברית, באוסטרליה, בפסטיבלי מוזיקת עולם באירופה, לא ליהודים ולא לישראלים ותוך דקה היתה כובשת את השורה האחרונה באולם של 3,000 מקומות. יש לה את זה. חוץ מזה שהיא שרה נפלא ומוזיקאית נהדרת שמנגנת על פסנתר, הגדולה שלה שהיא היתה חשה מתי אני הולך לטעות והיתה טועה ביחד איתי. נוצר מצב של שני מטוסים שחייבים להיות מקבילים אחד לשני".

"מתישהו, בסוף יולי או אוגוסט, הייתי בחו"ל בטיול משפחתי ופתאום צלצלו אליי להצטרף לגבעטרון. ידעתי על ההצלחה הבלתי נגמרת שלהם עם המופע של ירדנה, ואמרתי וואו. חזרתי, בהתחלה היו קצת קשיים, אני שמח מאוד שהם נגמרו. אנחנו, הדרעקס, תמיד היתה לנו ציניות מסוימת כלפי הגבעטרון ודומיהן חבורות הזמר. כשפגשתי את האנשים האלה בפועל נמלאתי אהבה גדולה. אין דברים כאלה. האיכות החברתית והאנושית שלהם היא ערך מוסף למוזיקה. נסעתי להמון חזרות בקיבוץ גבע בכזאת חדווה. הם שרים נורא יפה, לומדים המון המון קולות עם המון מילים ותנועה, ואילן גלבוע המנהל המוזיקלי הנפלא שלהם לא מקל עליהם ולא מרחם עליהם בכלל, וחלקם לא ילדים".

מה גרם לגבעטרון להפוך להרכב הכי ותיק בישראל?

אני לא יודע, אי אפשר להסביר את זה. אתה יודע שעדיין שרה בחבורה זמרת אחת, תמי, שהיתה שם "מההתחלה, כשהיתה תיכוניסטית. היום היא בת 85, נמצאת בבית מבוגרים בנורדיה, מגיעה לכל חזרה, לכל הופעה, היא מנצחת את כולם שם. יש להם מנהל בשם יואל פרנס. הוא מנהל למופת. תאמין לי, אם סלקום שנמצאים היום בצרות היו לוקחים את יואל פרנס לנהל אותם - החברה היתה מסתדרת צ'יק צ'ק".

"השיר יצא ב-1985 בתקליט שדרים אמיתי, עם עטיפה סתם פארשית, בלי שום עיצוב. נסעתי אז לאמריקה להופעות יום העצמאות. צלצלו אליי מהארץ ואמרו לי: 'אתה משוגע! איך אתה לא בארץ עכשיו?', כי איש הרדיו אבי אתגר התאהב בשיר וניגן אותו כל רבע שעה, וזה הדליק את כל השטח. תשמע, על פי דו"ח אקו"ם זה היה השיר המושמע ביותר במדינת ישראל ב-85-86. זכיתי. עוד משהו מוזיקלית: בדרך כלל נהגתי לכתוב מוזיקה למילים שנכתבו קודם, אבל בשיר הזה עשיתי סקיצה מוזיקלית ללא מילים. לקחתי שיר אמריקאי במאז'ור והשיר הזה הוא במינור, עשיתי עליו תרגיל, ועם זה באתי לאהוד".

"אגב, בהופעה שלי עם הגבעטרון הם ניכסו את השיר ומבצעים אותו לבד, בלעדיי, בעיבוד יפה, ג'אזי קצת. ואם אנחנו באות ו"ו ומדברים על שיר, תרשה לי להוסיף שבמופע עם הגבעטרון אני השתלטתי על השיר 'ונתנה תוקף' של חנוך אלבלק, שהלך לעולמו בשנה שעברה. חנוך השאיר נעליים ענקיות. אני מבצע את השיר איתם. ואשתו של חנוך, שולה, שרה בחבורה, אני יודע שהיא מאחורי, זה לחץ לא נורמלי לשיר את השיר הזה כשהיא שם. אנחנו מקדישים את השיר הזה על הבמה לחנוך".

"ההרהורים על הזמן באים בעקבות השאלות. אנשים לא חסים ושואלים: 'נו, מה אתה אומר על הגיל?'. אני נשמע אינפנטיל בעיני עצמי כמו לפני עשרים שנה. באמת. אני מתרגז כמעט אותו דבר. הקצב שלי לא ירד אפילו בגרם אחד. אני עושה המון דברים, עובד קשה. שואלים אותי 'מה, אתה נוהג עד לקרית שמונה?'. אני עונה: 'חבל שהגבול נגמר שם, הייתי ממשיך לנסוע יותר רחוק'. אני אוהב לנהוג, אוהב להופיע ואוהב לעשות שתי הופעות אחת אחרי השנייה. יש לי כושר. יותר מזה - חצי טון לא השתנה באף סולם של שיר שאני שר בארבעים השנים האחרונות. אותה אינטונציה ל'ליל חניה' מ-1973 ועד היום. ביני לבין עצמי יש פה ושם איזה קראחץ. אני לוקח כדורים נגד כולסטרול. אבל אני בריא".

ב"מלאכים בשמי ברלין" נאמר "הזמן מרפא כל כאב, אך מה אם הכאב הכי גדול הוא הזמן עצמו".

"פחדים אין לי. תשמע, הכל יכול לקרות. הכל צפוי והרשות נתונה. אנחנו לא יכולים לצפות את כל מה שיקרה. הדאגות שלי הם יותר ליקרים שלי ולא לי, לילדים שלי, לאשתי, למשפחה, לחברים הטובים שפה ושם אני מאבד אותם. אני כבר אסתדר".

"אני לא רואה את ההופעה שלי בקיסריה, אין מה לחלום כי זה לא יקרה, וזה גם לא משנה שום דבר. החלום? אתה יודע מה, לא אכפת לי לזכות בפיס. מצבי הכלכלי איתן, לא חסר לי דבר, אבל תמיד נחמד לזכות בפיס ולתת את הכסף לילדים. אין לי חלומות מעבר לכתף. החלום הקרוב שלי הוא שהסיבוב עם הגבעטרון יצליח ויתפוס. זה גם באינטרס של המרקם החברתי, לא רק הכלכלי שלנו".

"טעויות אתה מגלה רק אחרי שעשית אותן כבר. בשנת 1982 הרגשתי שעשיתי כל כך הרבה טעויות, שאני צריך לעזוב את המקצוע. ב-81' דודו אלהרר גרר אותי לעבוד עם האסיר דוד שושי, ששר את 'פסוליה'. היה רצון טוב שלו ושלי. בסוף הוא נפטר. זה כמו שמוציאים דג מהמים, בחוץ אין לו אוויר. הוציאו את שושי לחופשי, כנראה לא היה טוב לו בחופשי. אז דודו אמר בוא נעשה מופע בעקבות זה. ב-81' היתה מערכת בחירות עקובה מדם בין ספרדים לאשכנזים, עם נאום 'הצ'חצ'חים'. עשינו את המופע 'הקוסקוס והסרפן', שבו התחלפנו בתפקידים - דודו עשה את האשכנזי. היה מאוד מעניין, אבל זאת היתה טעות לעשות את הדבר הזה. זה קרס. לא אכנס לסיבות האישיות בגללן זה קרס. לאחר מכן, המפיק איתן גפני הציע לי להיות שותף בהפקת הפסטיבל 'שירי לי כנרת', ב-82', אמרתי וואלה, זה יוציא אותי משתי הצרות שעברתי. עבדנו יפה, ואז פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והכל שוב קרס. אמרתי לעצמי, אני צריך לעזוב את המקצוע הזה. בסופו של דבר השנה הקשה הזאת, 82', הסתיימה נהדר כי בסופה פגשתי את אהוד מנור והשמש זרחה".

"אספר לך על טעות נוספת. בשנת 91' עשיתי עם בני אמדורסקי וישראל גוריון את 'שלושרים על גשר הירקון'. האמרגן היה דני שלם ז"ל. יום אחד הוא בא אליי, ראה אותי מופע, אומר 'בוא'נה איזה זמר אתה! אתה צריך להיות במצדה! אתה שלמה ארצי כפול שתיים!'. ואני המטומטם קונה את הסיפור. כי אנחנו סמרטוטים שישר מתפתים. הוא אמר, 'אני אעשה לך מופע יוצא דופן, אבל בשביל זה אתה צריך להפסיק עם החלטורות'. ואני האמנתי לו, הפסקתי עם ההופעות, לקחתי נגנים, לקחתי השקעה והתחלתי לעבוד. ואחרי עבודה רבה הוא בא אליי, פשט את ידיו, ואמר, סליחה, זה לא יוצא. פתאום מצאתי את עצמי עם שישים אלף שקל אוברדראפט בבנק, ובלי שום צפי להכנסה, כי חשבתי שאני עכשיו הולך להיות שלמה ארצי במצדה! אני זוכר שנכנסתי לבנק, שאלתי יועץ כלכלי מה לעשות, והוא אמר לי 'אתה לא צריך יועץ כלכלי, אתה צריך פסיכולוג'".

"את ירדנה ראיתי כששרה בלהקת הנחל, אני הייתי אז בוגר של הלהקה. יום אחד בשנת 73', יאיר רוזנבלום מצלצל אליי ואומר לי 'אני רוצה שתשיר בפסטיבל הזמר'. הייתי בתחילת דרכי הסולנית אחרי כל ההרכבים, ואמרתי, וואו, סופסוף. באתי לחדר החזרות של קול ישראל, והוא אומר לי - תכיר, ירדנה ארזי ואפרים שמיר. הייתי אז כבר שבע מרוב הרכבים, אמרתי 'אני הולך הביתה'. שכנעו אותי בכל זאת להשאר. ופגשתי שני זמרים ומוזיקאים נפלאים, ועשינו שיר שמחזיק מים עד היום".

"ירדנה עצמה יום אחד ביקשה ממני דרך גברי מזור, שהיה המפיק האמנותי שלה, שאכתוב לה שיר. קיבלתי טקסט של יורם טהרלב, 'שהשמש תעבור עליי', וכשהתחלתי לנגן לעצמי חשבתי על ננה מושקרי. ירדנה עשתה מהשיר הזה להיט ענק. זה אולי אחד מהשירים שהכניסו לי הכי הרבה תמלוגים בחיים".

החיבור שלך לארזי ולשמיר בלהיט "ליל חניה" הוא רק אחת מהחוליות בשרשרת ארוכה של שלישיות בקריירה שלך, שכוללת גם את ההרכבים השלושרים, שובבי ציון ושלושתנו. מאין נבעו החיבורים הרבים שלך להרכבים בכלל ושלישיות בפרט?

"אם תבדוק טוב טוב תגלה שיש לי שיא גינס בכמות ההרכבים בהם הייתי שותף בארץ. אף אחד לא מתקרב אליי. כשהתחלתי את זה הייתי מלווה של יואל דן ושלישייתו. אחר כך היה את השלושרים, את כיף התקווה הטובה, שובבי ציון. בזמנו זה היה כי לא חשבתי אז שאני זמר שראוי להיות סולן. אני אוהב הרמוניות, מאוד אוהב שיתוף פעולה. מצד אחד, כשאתה מופיע בהרכב אתה צריך לוותר על עשרים אחוז מהאגו לטובת ההרמוניה. מצד שני, אחד ועוד אחד ועוד אחד שובר את מאה האחוזים. הסך הכל יותר גדול. נהניתי מזה מאוד".

"אני מסתכל על הרבה אמנים שמגיעים לגילי שמגיעים למצבים כלכליים לא טובים, ותודה לאל המצב הכספי שלי בסדר. אני חושב שלאמנים הוותיקים יש חלק באחריות על המצב שהם הגיעו אליו. בנאדם צריך לקחת אחריות על גורלו, בנאדם צריך להמציא את עצמו מחדש, בנאדם צריך להיות חרוץ, ולא לשבת ולהגיד קיבינימט, למה לא אוהבים את השירים שלי?'. זה לא מספיק. הזמנים השתנו".

"הגעתי ללהקת הנח"ל במקרה. הייתי בחוג דרמטי בבית ספר חקלאי בפרדס חנה. היה לנו מדריך בשם שלמה גנון, שהיה סגן קצין חינוך בנח"ל ולימים היה במאי בטלוויזיה הישראלית, והוא אמר לי: בוא'נה ילד אתה מוכשר, כדאי לך ללכת ללהקת הנח"ל. אז כתבתי מכתב ללהקת הנח"ל, כמו טמבל, חשבתי שמישהו יענה לי. אף אחד לא ענה. כתבתי עוד פעם ושוב לא ענו. יום אחד עליתי על אוטובוס מפרדס חנה ונסעתי לפיקוד הנח"ל ביפו. לא יודע איך נתנו לי להיכנס בכלל. עליתי לאולם למעלה, ולהקת הנח"ל המיתולוגית עשתה שם חזרה עם אריה לבנון. ואני, הילד, נכנס ואומר: 'מה זה פה לא עונים לילד מפרדס חנה?'. שואל אותי אריה לבנון: מה אתה יודע לעשות? אמרתי - אני יודע לנגן גיטרה קלאסית ולשיר. הביאו לי גיטרה עם מיתרי מתכת חלודים, ניגנתי להם משהו והוא אמר לי - 'אני מוכן לקבל אותו כבר מחר'. ומייד גייסו אותי לנח"ל, הייתי עם עוד עשרה מועמדים ללהקת הנח"ל. יום אחד העיפו מישהו בגלל בעיות משמעת, את זה ששר 'שנינו יחד תחת מטרייה אחת', ולקחו אותי במקום. הכל היה בפוקס לגמרי. לא עברתי בחינות מסודרות. אחרי תוכנית אחת גם רצו להעיף אותי. לעולם לא קיבלתי סולו. השנתיים האלה בדיעבד עיצבו אותי בצורה יוצאת דופן".

"נולדתי בקיבוץ משמרות, ילד שלישי למשפחת בוליבסקי. כשהייתי בן שנה נהרגה אחותי יעל מכדור אנגלי תועה. לאחר כמה שנים בודדות הוריי עקרו ממשמרות לפרדס חנה. אבי כאמור נפטר כשהייתי בן תשע. אבל כשהייתי בן 14 או 15 היינו הולכים ברגל לחתונה במשמרות, ועל הבמה בחתונה עמדה להקת המישמרון, שבה היו חברים שלום חנוך, אחותו ואחיו ועוד אנשים נפלאים. נמשכתי אליהם כמו פרפר למשמיד כחול בחדר אוכל בקיבוץ".

אתה משווה את שלום חנוך למשמיד חרקים כחול?

צוחק. "זה משך אותי מאוד! הפכתי לאט לאט לשחקן חיזוק במישמרון. אני אומר לאנשים, הייתי במשמרות אולי שלוש שנים ואני מתפרנס מזה עד היום. עד היום אני מרגיש את עצמי כחלק ממחזור הדם של משמרות".

"עם כל הערכתי הבלתי נדלית לביאליק, בעיני אלתרמן הוא המשורר הלאומי לגמרי. זכיתי להלחין שירים שלו ולשיר שירים שלו. עד היום כשאני פותח את הספרים שלו, הם כל כך אקטואליים".

"אני באתי מרוקנרול לגמרי. בנוערי זכיתי לגדול על ביטלס. אנשים שאהבו אחר כך את הביטלס כבר קיבלו אותם מן המוכן. אנחנו המתנו כל פעם לתקליט הבא, ולמדנו אותו בעל פה. זה היה הרוקנרול שלנו. אז בשליש האחרון של 'סקס, סמים ורוקנרול' - אני לגמרי נמצא. בשני הדברים האחרים - לא הייתי בהם".

כשאומרים חנן יובל, הזיהוי הראשון הוא לא "סקס, סמים ורוקנרול", אתה מזוהה עם שירי ארץ ישראל בדומה לפרברים, למרות שהם ניסו פעם להפוך לאלילי סקס בצילום עטיפה בעירום. אתה גם אתה רצית פעם להיות סמל מין?

"לא, לא היה לי חלום להיות סמל מין, אולי אפילו פחדתי מזה קצת. אני לא אמיץ בדברים האלה. אבל קרה לי פעם שאיזה צלם פיתה אותי להצטלם תמורת שער, אז הפשיטו אותי והושיבו אותי בכסא חצי עירום. אחר כך התביישתי מהתמונה הזאת. אנחנו סמרטוטים. אבל אני אוהב אלכוהול, יש לי בר מפואר בבית ואני קצת שולט בנושא".

"אני גדלתי בפרדס חנה עם חברים מרוקאים, ולא ידעתי שיש הבדל בינינו, עד שדפקו לי בראש שיש מזרחים ויש אשכנזים. אנשים עושים מסחרה מהדבר הזה. אני רואה את עצמי ים תיכוני, כי נולדתי בים התיכון. הושפעתי ממוזיקה ערבית ומזרחית מילדותי. אחד מחמשת החברים הכי טובים שלי הוא רוני סומק, ששם משפחתו המקורי הוא סומך, הוא עיראקי. החתן שלי, הבעל של שירה, הוא עיראקי ואני אוהב אותו כמו ילד. אני לא מבין את העניין הזה בכלל של ההפרדה גם בתרבות וגם במוזיקה. עשיתי הרבה דברים כדי להראות שאני מתנגד להפרדה, למשל עם אלי לוזון. אז שיפסיק עם ההפרדה הזאת האיש שהזכרת באות ב'. ביבי אמר פעם שיש לו משהו מרוקאי בדם אז אולי גם לי יש, כי אני מתרגז נורא מהר".

"כשהתחילו התוכניות למופע איתי עם הגבעטרון שאלתי את אילן גלבוע מי ינגן. הוא אמר שפטר עכשיו לא מרגיש טוב, אני לא יודע אם ירגיש טוב אבל אין לי לב להביא מישהו אחר. ככל שהתקדם הזמן היה ברור כבר שפטר לא יוכל לנגן, אבל אילן אמר - אני לא יכול להביא מישהו לעמדה של פטר. הוא ניגן עם הגבעטרון שלושים שנה. תשמע, כשאומרים מוזיקאי ענק בתוך לב ענק של בנאדם ענק - זאת ההגדרה של פטר. אני לא אוהב אנשים שאומרים אני ואני ואני על מישהו שנפטר אבל אני ארשה לעצמי. הוא אהב אותי מאוד מאוד. כל פגישה איתו היה חיבור שכמעט שבר לי את העצמות. בהופעה הבאה נצדיע לו".

מה יחסך לכך שהשירים שלך מושמעים באופן מיוחד בימי עצובים - כמו ימי זיכרון ואחרי פיגועים?

"הבדיחה ששמעתי אומרת - 'שמעתי את חנן יובל ברדיו, רצתי לבדוק אם קרה משהו!'. אין לי בעיה עם זה. בסופו של דבר השירים האלה הם אלה שחלחלו. מסננת הזמן היא הבוחן האמיתי של דברים ערכיים. ועובדה שהשירים האלה הם השירים שנשארו לאורך שנים".

"מוזיקה שמחה היא מוזיקה מז'ורית ומוזיקה עצובה היא מוזיקה מינורית, ומה לעשות, אנחנו עם של מוזיקה מינורית באופי שלנו. אהוד מנור אמר פעם - אצל עמים אחרים מז'ור זה הנורמלי, שמח. אצלנו כשיש יום זיכרון, ומנוגנים כל השירים העצובים שנכתבו בעקבות צער, אנשים אומרים 'איזה שירים יפים', כי זה עושה לנו את זה. אנחנו אנשי מינור באופי שלנו, מה לעשות".

"אני רוצה לומר שמבחינה מקצועית אין בי רבב של קנאה, בחיי אלוהים. יש לי 'חברים' בשטח האמנותי, שאומרים 'חנן הזה, הוא כל הזמן עובד כי הוא קרוב לצלחת', אז אני אומר 'חברים, קנאה זה לא דבר טוב'. אולי אני גם טוב? אולי אני חרוץ? אולי אני מוכשר?"

"איך הגיע הנשק לכיסי? כשהתחלתי להופיע כסולן בשנות השבעים נסעתי בשטחים. לא היתה אז בעיה לחצות את שכם בלילה. אבל היתה רגולציה, היה צריך שיהיה נשק באוטו. אז ביקשתי רישיון לאקדח, קניתי אקדח. הוא כבר אצלי המון שנים, אני בטוח באלף אחוז שאף פעם לא אשתמש בו. אבל זה קופת חולים, משהו שחייב להיות גם אם אתה חושב שאתה לא צריך אותו".

"שלום הוא אחד האחראיים לזה שהתחלתי להלחין מוזיקה. שלום נולד חודש לפני במשמרות, לאמא שלי ולאבא שלו יש איזה דודים משותפים. אני חושב שהוא אחד היוצרים היותר חשובים במוזיקה הישראלית. הוא המציא את הרוקנרול הישראלי. הוא הפך את ה-יה יה ל-כן כן. בפעם הראשונה שהוא השמיע לי בנעורים את השיר 'לילה' אמרתי, וואו, איזה מילים. הוא המציא מוזיקה, המציא שפה, כמו שמאיר המציא שפה".

"פעם כתבתי מאמר בהארץ שקרא לא לסגור את רשות השידור. כמעט כל מה שכתבתי שם היה סוג של נבואה. רשות השידור עם כל תחלואיה היתה חלק מפס הקול הישראלי, חלק מהיצירה שנוצרה פה בתרבות. לצערי הרב הרדיו של תאגיד כאן הלך להתחרות בפלייליסטים אחרים. למה לדחוק שירים ישנים? הרי יש אמנים שאם הם לא נכנסו למאגר הם לא קיימים יותר. בשנה שעברה זכיתי בפרס אקו"ם למפעל חיים למלחין. ישבתי אצל ליאת רגב בשידור חי, שאלה אותי מה השיר הראשון שהלחנת? אמרתי 'בטרם' של יהודה עמיחי, שהקלטתי באולפני קול ישראל. היא אמרה, אתה יודע מה, בוא נשמע את השיר. למרבה התדהמה התברר שהוא לא קיים במאגר של כאן. זאת היתה פאשלה בשידור חי. אני, חנן יובל, הקלטתי חמש מאות שירים, ובמחשב שלהם נמצאים רק שמונה או עשרה שירים שלי. לא צריך כמובן לשדר את כל החמש מאות שירים שלי, אבל נניח ויש מישהו אחד שרוצה פעם אחת בלבד בשנה לשדר את 'כשצלצלת רעד קולך' - למה שלא תהיה לו האפשרות? למה שהעורך הראשי יבוא ויגיד לו - לא, לא, אני לא מרשה את השיר הזה? מה זאת הסלקציה האיומה והנוראה הזאת? על זה אני מתקומם".

מכאן נמסר בתגובה: "שיריו של חנן יובל, שהם מנכסי צאן הברזל של המוזיקה העברית, הושמעו וימשיכו להיות מושמעים בתחנות הרדיו השונות של כאן, כולל גם השיר בטרם, שהיה מושמע בתוכנית בה התארח, לו היה מוכן בטרם השידור. מאזיני כאן תרבות יוכלו גם להאזין למר יובל מתארח בתוכנית 'סופש תרבות' ומבצע את שירו החדש 'אמרתי לך' שכבר נכנס לרשימות השידור בכאן גימל. את געגועיו לרשות השידור יוכל חנן יובל להמיר בהאזנה לסוף שבוע געגוע בכאן גימל שם יוכל לשמוע מדי שישי-שבת את יצירותיו שלו ושל מיטב הפזמונאים והכותבים, בהיקף שאין דומה לו ברדיו הישראלי".

המופע "פגישה חצי פגישה" של הגבעטרון עם חנן יובל, יתקיים היום בהיכל התיאטרון בקרית מוצקין, ב-23 בינואר באולם המופעים קיבוץ יפעת, ב-8 בפברואר בהיכל התרבות מודיעין וב-12 בפברואר בהיכל אמנויות הבמה הרצליה