"אין לי מחאה בראש" - זו הייתה כותרת ריאיון שקיים העיתונאי יעקב בר-און בינואר 1982 בעיתון דבר עם מוזיקאי צעיר בשם גיא מרוז. מרוז היה אז חייל בן 20, והעלה מופע חדש בעקבות אלבומו היחיד שהוציא כשנתיים קודם לכן עם להקת הגל השקט, שיכול היה להיקרא "גיא מרוז במיטב להיטו", כי הוא הנפיק רק להיט אחד אך מלבב - "סיפור קטן". מי שלימים יהפוך לאיש תקשורת הידוע במאבקיו החברתיים ובדעתנות הבלתי מתפשרת שלו, אמר אז: "אני לא נגד שום דבר. כמו חבר'ה אחרים, אין לי מחאה בראש". הדברים נאמרו בהקשר לכך שרוב שיריו היו שירי אהבה. מאז, כידוע, כבר נכנסה לו המחאה לראש, והוא עבר מסיפור קטן מוזיקלי לסיפורים עיתונאיים גדולים. בשבוע הבא, לראשונה מזה עשרות שנים, מרוז מוציא גרסה מחודשת של להיטו "סיפור קטן" שאתם יכולים לשמוע כאן בבכורה.
הסיפור שמאחורי "סיפור קטן" מתחיל כשמרוז היה בן 16 וקצת. "לא כתבתי עד אז הרבה מילים לשירים", נזכר מרוז, "אבל בשיר הזה היה משהו וכשהגעתי הביתה ניגשתי לפסנתר, שאצלי בסלון עד היום, והלחנתי את המילים שכתבתי בשיעור מתמטיקה. כשהשמעתי להורים ולחברים, כולם חשבו שיש בזה משהו מיוחד ואבא שלי שהיה מפיק הביא הביתה כל מיני זמרים שישמעו את השיר. היו שניים שרצו להקליט אותו אבל אני לא חיבבתי אותם ורציתי לעשות את זה לבד. לימים, אספתי כמה חברים שניגנו איתי בבית הספר, הוספתי שני נגנים מקצועיים, ההורים שלי לקחו עוד משכנתא והקלטתי את 'סיפור קטן' שהגיע נורא מהר לראש מצעד הפזמונים בגלי צה"ל וברשת גימל. אין טעות אחת שלא עשיתי אחרי ההצלחה המהירה הזו בשנתיים הראשונות אחרי הצלחת השיר, אבל היום, ארבעים שנה אחרי, אני חושב שטעות גדולה תהיה לא להשמיע אותו לעוד דור. במיוחד את השורה 'אנשים שטים בזרם בלי לדעת למה'".
חזרה נוספת של מרוז לשורשיו מתגלה במופע בידורי-מוזיקלי חדש שהוא מעלה בימים אלה עם רעייתו אורלי וילנאי, בליווי שלושה נגנים וקטעי וידאו. המופע עוסק בעולמם הזוגי ובמאחורי הקלעים של עולם התקשורת. כך, למשל, הם מספרים על "מפגש הזוי", כלשונם, עם שרה נתניהו שבו ביקשו ממנה להצטרף לקמפיין ניצולי השואה, "והיא עדיין לא חזרה אלינו עם תשובה", או על רפי גינת שאמר להם כשמונה למנכ"ל ערוץ עשר: "תדעו לכם שביום שבו יציעו לי להגיש את תוכנית הבוקר אני אדע שהקריירה שלי נגמרה".
בין הסיפורים הם גם מבצעים שירים, וכן, גם וילנאי שרה. "יש הבדל עצום בין להופיע בפני מאות אלפי אנשים בטלוויזיה לבין לראות אנשים בעיניים", אומרת וילנאי. "גיא הוא מוזיקאי ואני בוגרת מתוסכלת של להקת הצופים. אנחנו בית מאוד מוזיקלי, הפסנתר באמצע הסלון, וגיא הכניס למשפחה שלי את השירה בכל חג וארוחה. יש לנו הרצאה שרצנו איתה הרבה שנים, וחשבנו להוסיף נדבך אחר של מוזיקה. במופע הזה, מעבר לשירים ביחד ולחוד, יש גם הרבה מאוד קטעים מצחיקים ומרגשים, סיפורים מאחורי הקלעים ועל הזוגיות שלנו, משהו שמכניס את הקהל לסלון שלנו, קצת כמו שעשינו בתוכנית הבוקר". צפו בקטע מהמופע בסרטון בכתבה זאת.
בחלק מהמופע אתם מזמינים את הקהל להפנות אליכם שאלות. איזו שאלה מהקהל הפתיעה אתכם?
וילנאי: "השאלה 'למה בחרת דווקא בגיא כשיש כל כך הרבה אנשים טובים אחרים בתקשורת?'".
מרוז: "ואני זה שעניתי. אמרתי שלא פגע בי מה שהיא שאלה, כי כבר אמרו לי כאלה דברים חמורים בחיי. ואז הבאתי סיפור על אנשים חשובים שפגעו בי ועברתי את זה בשלום. ואז במשך כל המופע דיברתי לאישה הזאת ששאלה".
גיא, בנעוריך אמרת "אין לי מחאה בראש", המצב השתנה מעט מאז.
"לא ייאמן שאמרתי את זה. גם אמרתי שאני לעולם לא אעזוב את הבית בכתבה אחרת".
וילנאי: "מה שנקרא, לא השתנית!"
מרוז: "היום יש לי בעיקר מחאה בראש. אנחנו מתחילים עכשיו פודקאסט של מאבקים. יש לי בן שחי בניו יורק שאמר לי לפני עשר שנים שפודקאסטים זה הדבר הבא ולא הבנתי על מה הוא מדבר. זה באמת נהיה הדבר הבא".
וילנאי: "אני חושבת שאני נשארת בתקשורת רק כי זאת פלטפורמה שאתה אפשר לעזור לאנשים. זה נשמע אידיוטי ופלצני אבל זאת האמת. אנחנו כבר 11 שנים מפעילים קו מיוחד שבאמצעותו אנחנו עוזרים לאנשים. מה זה עוזרים? להשתמש בידע, בכוח ההרתעה, כדי להניע דברים ולטפל בהם, כשאנשים נתקלים במשך שנים בחומות הממסד".
פסיכולוג אבחן אתכם או שיש לכם אבחנה פסיכולוגית עצמית שמסבירה מה שורש הדחף שלכם למשיכת האש, למאבקים ולמחאה?
מרוז: "אותי חוסר צדק מוציא מהדעת כבר מכיתה ז'. ואצל אורלי אני חושב שזה איזשהו סוג של חמלה".
וילנאי: "האמת שזו קללה וברכה ביחד. אני מגיל מאוד צעיר רואה יגון של אנשים. אני רואה איפה הבעיות שלהם. כשהייתי ילדה, קניתי נעליים לפי כמה שהמוכר נראה לי עני. קניתי נעליים מכוערות נורא רק כי נראה לי שהמוכר צריך את הכסף".
מתפתה להגיד בציניות - אולי בגלל זה נמשכת להיות מגישה בערוץ הקניות, מתוך חמלה למוכרים שמעודדים את תרבות הצריכה הדורסנית ורצון לסייע להם.
(צוחקת) "גיא ואני נפגשנו ככה, כשעזרנו להומלסית ששכבה בכיכר רבין. עברתי שם יום אחד עם הכלב שלי, וגיא אמר לי: 'את עובדת בערוץ 1, נכון? תעזרי לי לסדר להומלסית הזאת דירה'. הפכנו את העולם וסידרנו לה דירה".
מרוז: "הבאנו את כל העולם לשם, את דודו טופז, יאיר לפיד וכל גדולי הטלוויזיה של אז. היא הייתה בן-אדם כמוני כמוך, הסתבכה בחוב, ואתה אומר לעצמך - אם זה קרה לה זה יכול לקרות גם לך".
וילנאי: "ואז הבנו שיש לנו ביחד כוח הרבה יותר גדול לעזור לאנשים. וככה התחלנו את התוכנית 'יהיה בסדר' בגלי צה"ל שהצענו לאבי בניהו".
וילנאי ומרוז ניסו בעבר להביא לעולם ילד משותף, וכתוצאה מכך עברה וילנאי טיפולי הפריה חוץ גופית, כפי שתיעדו בסרטם "זוג או ילד" ששודר בערוץ עשר. לאחר שהטיפולים נכשלו הפכו למשפחת אומנה לבן למבקשת מקלט מאריתריאה השוהה בישראל. הילד כיום בן שבע. לפני כחצי שנה זכו בתביעת דיבה כנגד אישה בשם שולמית צפרי שהאשימה בפייסבוק את בני הזוג כי הם "חטפו" את ילדם. האישה כתבה גם כי הם "רעים ועבריינים", "שמים קצוץ על החלטות בית המשפט" וגם "הלו? משטרת ישראל? אני רוצה לדווח על חטיפה. אורלי וגיא חטפו ילד ומחזיקים בו בכוח. האם תטפלו?". בית משפט השלום בתל אביב פסק 150 אלף שקלים לטובת וילנאי ומרוז. בנוסף, נפסק כי הטוקבקיסטית תשלם מעל ל-13 אלף שקלים לזוג עבור שכר טרחת עורכי דינם והוצאות משפט. וילנאי ומרוז הגישו שורת תביעות דיבה נוספות כנגד כותבי פוסטים וטוקבקיסטים בהקשר זה, ולפני כחודש זכו בתביעה נוספת. "תביעת הדיבה היתה על תגובה של מישהו שכתב שאני עקרה, כל מיני שטויות עלינו", אומרת וילנאי. מרוז: "בתביעה הגענו איתו לפשרה שנקבל 10 אלפים שקל ואנחנו תורמים את זה לארגונים שעוזרים לבעלי חיים, והוא פרסם התנצלות".
וילנאי: "הרשת מלאה בשקרים סילופים ודיבות. כל עוד זה פוגע בנו, אנחנו נספוג את זה. אבל ברגע שמשקרים במשהו שנוגע לילד שאנחנו מגדלים ויכול לפגוע בו בעתיד - הוא בכיתה א' והתחיל לקרוא עכשיו - את זה חייבים לעצור. אנחנו חמש שנים משפחת אומנה, ומהיום הראשון שהודעתי על כך בשידור, יש גורמים שכותבים עלינו שקרים".
מרוז: "כתבו שחטפנו את הילד, ששיחדנו את הרווחה, ששיחדנו את העמותה שדרכה קיבלנו אותו, מיליון דברים שכולם שקרים".
בכורה: גיא מרוז בגרסה מחודשת ללהיטו "סיפור קטן", שיוצאת כעת, ארבעים שנה לאחר צאת השיר המקורי. האזינו
וילנאי: "ואז מישהו בעל אינטרסים נגד הרווחה התחיל להפיץ את זה, והתחילו תגובות של אנשים שלקחו את זה כאמת לאמיתה. כתבו שחטפנו את הילד מבית החולים מיד אחרי הלידה. הוא הגיע אלינו בגיל שנתיים. יום אחד הלכתי עם הילד לבית קפה, פתאום ניגשה אישה ושאלה אותי, כשהוא לידי: 'זה הילד שגנבת מאימא שלו?'. הוא נחרד מזה, לא הבין מה זה הדיבור הזה ומה קרה. אמרתי לה: 'תלכי מפה, מה את עושה? איך את מדברת?'. אבל זה משהו שהוא לקח איתו אחר כך הרבה זמן, שוחחנו על זה הרבה זמן, להבין למה היא אמרה לו דבר כזה".
מרוז: "שמע, אני שמעתי שיחה ברדיו מאוד פופולרי. עולה מאזין לשידור ואומר, תשמעו אני רוצה לדבר על זה שאורלי וגיא חטפו ילד. עונה לו המגיש: אתה בטוח שזה נכון? המאזין משיב: מה זאת אומרת? בטח! ומתנהלת שיחה שלמה על הדבר הזה. זאת נהייתה כאילו עובדה! גם שם תבענו. בקיצור, בעניין הזה נהיינו תובעים סדרתיים. אנחנו עד הסוף המר, וכל אחד שכותב דברים כאלה ישלם. כמות השקרים שחטפנו מזכירה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, את מה שקרה לנו עם רפי כהן, גם שם כמות השקרים שרצה ברשת אחרי השידור היתה כל כך משוגעת".
וילנאי: "אבל ברגע שזה מגיע לפגיעה בילד, את העולם אנחנו נהפוך".
מאין נובע לדעתכם כל ההשתלחויות והשקרים האלה של אנשים כלפיכם?
וילנאי: "בשנים האחרונות אני מרגישה שלאן שאתה לא הולך יש איזה קיר של רוע. ונורא קשה להפיל אותו. אני לא יודעת אם זה מתחיל מהממסד למעלה, משיח נורא קשה שיש בפוליטיקה, או שזה משהו שהרשת הפכה למדורת רעל וארס. זה כמעט בכל תחום, ואני נחרדת מהאופן שבו אנשים יכולים להיות כל כך רעים אחד לשני. פעם זה היה טוקבקיסטים בלי שם, היום זה עם השם".
מרוז: "אבל אני רוצה להגיד לך שמאז התביעות שלנו, הפסיקו לכתוב ש'חטפנו ילד'. כי אנשים ראו שניצחו בשתי תביעות אז הם נזהרים נורא".
כמי שבחרו להיות משפחת אומנה, עד כמה מלווה אתכם החשש שהילד יילקח ממכם?
מרוז: "כן, זה לא לגמרי לא פשוט. זה יכול לקרות. יש דיון בעוד שלושה שבועות. זה מסלול לא פשוט. לא היה לי מושג למה אני נכנס. כמובן שפגשתי את הדבר הכי מקסים בעולם ואני אוהב אותו בצורה שאי אפשר לתאר, ואין אפילו שנייה של חרטה. אבל לא ידעתי למה אני נכנס, וספגנו כל כך הרבה רוע ואש על הדבר הזה, שזה לא ייאמן פשוט".
למה לפני קצת יותר משנתיים נישאתם שוב, הפעם בטקס דתי?
מרוז: "היה שלב שבו נכנסנו למסלול של אימוץ. והמגבלה הראשונה היא שלא היינו נשואים ברבנות. מי שחיתנה אותנו לפני 11 שנה היתה שולמית אלוני. אז עשינו פה, בחצר ביתנו, חתונה דתית, מה שמעולם לא חשבנו שנעשה, כי שנינו אחרי פרק א' יודעים מה זה להתגרש ברבנות. לא חשבנו להיכנס לשטות הזאת עוד פעם. אנחנו לא חושבים שדרך המוסד הזה צריך להתחתן בישראל. אבל עשינו את זה בכל זאת. ואז כל תהליך האימוץ נעצר בגלל כל מיני עניינים משפטיים".
לאחר מטחי הביקורות הקשות שספגו בעקבות כתבתם על השף רפי כהן, וילנאי ומרוז ראויים לשבחים על הישגים עיתונאיים מתקופה זאת. הבולט שבהם הוא ריאיון ראשון שלהם עם הצעירה הבריטית בת ה-19, שהתלוננה ביולי כי עברה אונס קבוצתי על ידי ישראלים וחזרה בה. ביום שני הרשיע בית המשפט בקפריסין את הצעירה בעבירה של הטעיית הציבור, קבע כי בדתה את תלונתה וגזר הדין צפוי להינתן ביום שלישי. וילנאי ומרוז ליוו את הצעירה בשבועות האחרונים, ראיינו אותה במספר פגישות בקפריסין ויראיינו אותה שוב לאחר גזר הדין. הריאיון נערך כקופרודוקציה בין רשת 13 וחברת הפקות בריטית, וישודר בתקופה הקרובה בתוכנית התחקירים שלהם, "אורלי וגיא", ברשת 13, במקביל לשידור בבריטניה. היא תתראיין בפנים גלויות. הסרט שעורך אבי זילברברג יהווה המשך לסרטם של וילנאי ומרוז על פרשת איה נאפה ששודר באוגוסט בערוץ.
וילנאי ומרוז אומרים שלאחר המפגש עם הבחורה הם השתכנעו שמדובר במקרה של אונס. "היא נאנסה, חד משמעית", אומרת וילנאי. "אחרי שצילמנו את הסרט הראשון וערכנו אותו, חשבנו שהיה שם 'אונס מודרני' - סוג של אונס של בחורה שמצלמים אותה ללא ידיעתה, ולמעשה כופים עליה צילום שירוץ אחר כך בשארית חייה, והיא חסרת אונים. עכשיו, אחרי שצילמנו את הסרט השני, שבו נפגשנו איתה וראיינו אותה, שנינו משוכנעים שהיא נאנסה פיזית".
"צריך להבין שפסיקת בית המשפט בקפריסין עכשיו היא לא אם היה או לא היה אונס", אומר מרוז, "הפסיקה בקפריסין היא על טענתם שההודאה שלה שקרית. זאת אומרת, הם לא בדקו בכלל את סיפור האונס. הם בדקו את ההודאה שהיא נתנה. לטענתה גבו ממנה את החזרה בה מעדותה שלא כדין, ולטענתה היא לא דיברה אמת בהודאה הזאת כי איימו עליה. בבית משפט קבעו שההודאה כן קבילה. לא היה משפט שבדק אם היה אונס או לא. וגם לא היה משפט שבדק מה פתאום צילמו אותה. גם בישראל זה עדיין לא קרה. הוגשה פה תלונה במשטרה על הצילום, שנסגרה משום מה, אלוהים יודע למה".
למרות הפרסומים המטרידים והספקות הרבים שהעלתה הפרשה, הנערים חזרו לארץ מקפריסין כגיבורים והשתוללו שמועות רבות על הצעירה.
וילנאי: "זה חלק מתרבות הפייק, השמועות הרבות עליה. אנחנו פגשנו נערה מקסימה, בת 19, שהפוסט טראומה שלה צועקת מכמעט כל התנהלות שלה. היא מכרסמת לעצמה את הידיים, מדי פעם 'נתקעת' ככה ונכנסת לתוך עולם שצריך להעיר אותה ממנו. היא תיארה לנו באופן מאוד מדויק מה שקרה, תיאור שנאמן גם להודאה הראשונית שהיא מסרה וגם לכל שאר הדברים שאנחנו קראנו על עדות הבנים ששינו את העדות שלהם שלוש פעמים. היא מתארת מעשה אונס מטורף. זאת היתה סיטואציה כזאת שהיא אפילו לא יכלה לראות מי אונס אותה. היא מתכוונת להמשיך הלאה לבית הדין בהאג. גם אם לא תישלח עכשיו לכלא היא תערער כדי לזכות את עצמה בפני כל העולם. אגב, הבחורה יושבת בקפריסין חצי שנה ולא נותנים לה לצאת, בזמן שהבנים משוחררים, והיא מתנדבת שם בארגון זכויות אדם. היא באמת מדהימה.
"ראיינו אותה ואת אמא שלה, וליווינו אותם בימים של לפני הדיון הקודם. נוצר קשר מאוד חם עם שתיהן. בפעם הראשונה שהיינו שם, האמא הייתה נורא אנטי, לא הסכימה לדבר בכלל והרגשתי שאני קצת מעיקה עליה. בפעם השניה שהגענו היא חיבקה אותנו ואמרה שהיא זוכרת רק כמה נחמדים היינו בתוך כל הרוע הזה שהיה שם מסביב והסיטואציה הקשה. התיישבנו ודיברנו המון. גם קבענו שבשלב מסוים היא תבוא לישראל, אחרי שהכל ייגמר, נארח אותן. היא רוצה להכיר את הארץ, עם כל מה שהן עברו".
מרוז: "אפרופו חוסר צדק, תקשיב כמה זה משוגע. נגיד - ואני לא מאמין בזה - אבל נגיד שהיא לא נאנסה באונס קלאסי. באופן ברור, לפי הסכמה של כולם אני חושב, היו שם לפחות חמישה אנשים בחדר, מישהו צילם ומישהו הפיץ, על זה אין ויכוח. אז איך אפשר בכלל לדבר עליהם כקורבן? זה ברור שנעשה פה פשע. היא יושבת חצי שנה במעצר בית, והם שבאופן ברור היו בחדר, יותר מבן אדם אחד, צילמו את זה, הפיצו את זה, הם יצאו. משהו פה משוגע".
נדרש אומץ לב רב מצדה להתראיין בפנים גלויות, ללא טשטוש.
וילנאי: "כן. גם היא וגם אמא שלה בפנים גלויות. היא רוצה לספר את הסיפור שלה. נורא התחברתי לזה שאמא שלה סיפרה שבוקר רגיל בעיירה בצפון אנגליה, היא נסעה לעבודה, בדרך קיטרה על יום עבודה נוסף כמו שכולנו מקטרים, ופתאום התקשרה הבת שלה ואמרה: 'אמא, עברתי אונס קבוצתי'. ופתאום נפלו השמיים, וזהו, החיים לעולם לא יחזרו להיות מה שהם היו. זה מסוג הדברים שנותנים לך פרופורציה על החיים שלך. איך פתאום מסלולים משתנים. היא נכנסה למערבולת של חצי שנה ששתיהן שם, בלי חיים, בלי עבודה. היום היא כבר מייחלת לעבודה משעממת. ועדיין כל המערכת הזאת סוגרת עליה. ישבנו שם באולם הדיונים, והשופט בכל פעם שהיא עושה איזו תזוזה, צועק עליה ורודה בה. היא קורבן באופן ברור".
מתוך המופע "אורלי וגיא והלהקה"
מרוז: "מערכת המשפט בקפריסין היא כזאת שגורמת לך להתגעגע עמוקות למערכת המשפט בישראל, שכל כך מלינים עליה כולם".
הזכרתם שהיא אכלה את העור באצבעותיה בזמן הריאיון. איזו עוד תמונה בלתי נשכחת נחרטה בכם מהריאיון?
מרוז: "זה שהיא מנסה בבית המשפט לשדר לאמא שלה שהיא במצב רוח טוב, למרות שברור שהיא לא".
וילנאי: "שאלנו אותה למה. שתיהן אמרו אותו דבר. הנערה אמרה: 'אני צריכה לשמור על אמא שלי שתרגיש שאני בסדר', והאמא אמרה 'אני שומרת על פאסון כדי שהילדה תרגיש בסדר'. הן נורא שומרות אחת על השנייה. כשהתחלנו את הריאיון האמא הייתה לידנו, ובשלב שהתחלנו לדבר על האונס היא שאלה את אמא שלה אם היא מוכנה לצאת מהחדר. ורק אחרי שאמא שלה יצאה מהחדר, היא סיפרה את כל מה שקרה שם. זאת אומרת, היא ממש מגינה עליה. למרות שזה ריאיון שיתפרסם אחר כך ויהיה גלוי".
"זאת אחת הפעמים הבודדות שלי בראיונות שבהן המרואיין דיבר, וכשזה חזר אלינו לשאלה - לא היו לי מילים. היה לה מין וידוי קר. היא לא בוכה בכלל. היא מספרת על זה בצורה שמשאירה אותך בלי מילים. זה באמת לא קרה לי אף פעם, וראיינתי הרבה קורבנות לאורך החיים. אבל שם קרה משהו הרבה יותר גדול מזה. אני מנסה לחשוב מה זה. יש אנשים שטוענים שישראל התערבה, שישראל עושה שם אימוני נשק. אני לא יודעת עד כמה הדבר הזה הוא חד משמעי. אבל אין ספק שכל מערכת המשפט והחקירה שם בקפריסין התגייסה כדי להוקיע אותה ואולי להראות לאחרים למען ייראו ויראו: אל תעזו להתלונן ולהרוס לנו מערכת התיירות כאן".
עבודה עיתונאית הישגית נוספת היא התחקיר ששידרו וילנאי ומרוז ביולי על פרשת הקטינות של אייל גולן, במסגרתה הביאו עדויות נוספות על הפרשה, בהן נטען בין השאר כי גולן ביקש ממעריצות "לפנק" את חבריו. המעריצות סיפרו על יחסי מין עם גולן, עם אביו ועם מקורבים נוספים, כאשר בתמורה קיבלו בגדים, אלכוהול, וכרטיס אשראי. התחקיר טען לחשדות לשיבוש חקירה מצד המעורבים. גולן טען בתגובה כי יש להעדיף את החלטת הפרקליטות לסגור את התיק, על פני הטענות המועלות בתחקיר.
בהמשך לכך, שלשום (רביעי) חשפו במהדורת חדשות 13 איך נראתה חקירתו במשטרה של אייל גולן בפרשת המין שבה נחשד. על פי פרסומם, השוטרים הראו לזמר היכן מוסתרת המצלמה המתעדת את המתרחש בחדר והסתירו אותה בחלק מהזמן, ובמהלך 12 שעות החקירה החשוד גולן שר, התלוצץ עם חוקריו והתחבק איתם. וילנאי ומרוז טוענים כי נראה היה שהחוקרים פעלו כדי להוציא את גולן נקי מהפרשה.
בעוד שכלי תקשורת מרכזיים אחרים נראים לא פעם כמי שהתגייסו למכונת הלבנת כתמיו המוסריים של אייל גולן, זה לא מובן מאליו שאתם מעלים את הפרשה האפלה שלו שוב תוך גילויים חדשים. מבאס אתכם שלמרות כל החשדות והכתמים המוסריים שפורסמו על גולן ועל חקירתו הוא הזמר המושמע ביותר בעשור האחרון וזוכה להצלחה רבה?
מרוז: "אנחנו לא כל כך מבינים מה קורה פה. אני מאוד חיבבתי את מייקל ג'קסון, הייתי אפילו בהופעה שלו בארץ, אבל הפסקתי לשמוע אותו כשהבנתי מה קרה איתו. להבדיל כמובן בין הדברים שאייל גולן לכאורה עשה לדברים שמייקל ג'קסון עשה, אני לא מצליח להבין איך פה בישראל הוא ממשיך להיות סיפור הצלחה. יש לנו תחושה שאם מה שקרה עם אייל גולן היה קורה בארצות הברית, זה לא היה עובד ככה. אנחנו לא כל כך מבינים איך יכול להיות שאחרי מה שאנחנו פרסמנו, אחרי התחקיר בהארץ, איך עדיין הכל מתנהל רגיל עם אייל גולן".
וילנאי: "כמו שהכל מתנהל רגיל עם נתניהו. מבחינת הציבור, המשטרה סגרה את התיק. אנחנו עכשיו מנסים להוכיח למה המשטרה סגרה את התיק. אנשים אומרים, הוא לא אשם עדיין, תנו לו להיות ראש ממשלה. זה מין יצורי כלאיים משפטיים כאלה".
מרוז: "אנחנו יצאנו לסרט על אייל גולן לא בידיעה ברורה מה אנחנו הולכים לגלות, כי גם אנחנו בהתחלה האמנו כמו כולם לסיפור 'השקרניות'".
וילנאי: "אנחנו מסרבים לקחת דברים כהווייתם. אמרנו, בוא נחזור לפרשת אייל גולן. שש שנים עברו, נראה מה בדיוק היה שם. באנו הכי נקיים לבדוק מה קרה שם. וברגע שפתחנו את התיק והשגנו את חומרי החקירה של גולן גילינו עולם מטורף. חומרי החקירה הם שיעור באיך להוציא אדם נקי. קורים שם דברים נורא בעיתיים. בשלב מסוים החוקר הראשי מראה לאייל גולן איפה נמצאת המצלמה הנסתרת, שהנחקר לא אמור לדעת איפה היא. הוא מראה לו ואייל אומר לו, אה, חשבת שזה שם. ואז החוקר הולך, מסתיר עם הגב שלו את המצלמה, נשען עליה ולוחש לו דברים שקשה מאוד להבין מה הם. הוא לכאורה מתדרך אותו. ואז הוא זז מהמצלמה והם באים להתחבק. והחוקר השני שואל אותו: אתה רוצה שאני אצא להשתין? זאת אומרת, זה ברור שברגע הזה יש משהו שהוא ביניהם. ויש עוד המון קטעים כאלה, שהוא מתחיל לדבר על דברים מאוד קריטיים לחקירה, פתאום עוצרים אותם ומפסיקים. בעינינו, היתה פה חקירת אח"מ עם מטרה מאוד ברורה לנקות אותו".
מרוז: "אתה יודע, כשמשטרה מתעללת באסיר יש דרישה שהציבור יידע מזה שמישהו עובר איזה עינוי בחקירה שלא כדין. פה יש את המצב ההפוך - חקירת אח"מ, ואנחנו חושבים שהציבור חייב לראות את זה".
בשנה שעברה, אחרי שעלו הפרומואים לסרט שלכם על פרשת אייל גולן הזמר תקף אתכם ואמר "אם יש משהו לא מוסרי בי, אתם הרבה יותר לא מוסריים. אתם פירקתם משפחות של שניכם כדי להיות ביחד". ובעקבות הפרסום שלכם השבוע במהדורה נמסר מטעמו: "העיסוק הבלתי פוסק באייל גולן בהקשר זה כבר הפך לציד מכשפות של ממש". תגובתכם לתגובתו?
"תגובתנו שאנחנו בוחרים שלא להגיב לזה".
לפני התחקירים של וילנאי ומרוז על פרשת אייל גולן ופרשת הבריטית הצעירה שטענה לאונס בקפריסין, השניים - ובעיקר וילנאי - ספגו ביקורת בנוגע ליחסם למתלוננות על פגיעה מינית בשורה של מקרים. בין השאר רביב דרוקר מתח ביקורת על וילנאי בטענה שתקפה את מ', המתלוננת הראשונה נגד סילבן שלום; דרוקר טען גם שסימני השאלה שהציבו השניים על הרשעת משה קצב לא הוצבו במינימום של מקצועיות; וילנאי, כפי שפורסם בוואלה! תרבות, הוחרמה מהנחיית אירוע ביום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים ברעננה בנובמבר 2015 בטענה שנשמעה מאחת המשתתפות באירוע: "כשזה מגיע לתקיפות מיניות, וילנאי לא ביקורתית כלפי החברה"; היה כלפיה גם חרם מצד חברות עמותת "אחת מתוך אחת", הפועלת להעלאת המודעות לפגיעה מינית, שסרבו להתראיין בתוכניתה בטענה ש"וילנאי נוקטת קו מאוד אקטיבי ואגרסיבי כנגד נשים בכלל וכנגד קורבנות מין בפרט"; בספטמבר 2016 קרן גרינבלט כתבה ב"המקום הכי חם בגהנום" מאמר תחת הכותרת "אורלי וילנאי, אבירת האשמת הקורבן", בעקבות ראיון עם שרון פרי. "וילנאי גם הייתה זו שניסתה להשפיל בשידור את הילדות שהובילו את מחאת המכנסונים, ודרשה מהן להיעמד באולפן ולהראות לצופים בבית איך הן לבושות", כתבה גרינבלט. זוהי רשימה חלקית. אני מזכיר את כל זה לוילנאי, והיא אומרת: "נכון, הייתי אימת הפמיניסטיות באיזשהו שלב".
הטענות והביקורות האלה גרמו לך לשנות משהו בגישתך ואולי להיות רגישה יותר לנושא ההטרדות וההתקפות המיניות?
וילנאי: "אני מאוד שמחה שאתה נותן לי את הזכות להגיב לזה. אני חושבת שאוסף הדברים האלה שאמרת מראה עד כמה היושרה שלי היא עמוקה בעניין הזה. אני שונאת חשיבה עדרית. הייתה תקופה שהיתה פה ממש כת פמיניסטית. כל מי שלא התיישרה בשיח הזה חטפה בענק, ואני הייתי ביניהן. לא כל הטרדה מינית ולא כל מקרה שווה לאונס, ולא כל אמירה שנויה במחלוקת היא באמת פגיעה קשה. אני מאוד מעריכה את הפעילות של 'אחת מתוך אחת', אבל אני חושבת שזה מוזיל את אלו שנפגעות באמת. יש מידרג עצום, וכשמכניסים את כולנו לתוך אותו סל - אמירה בעייתית, נגיעה, ניצול יחסי מרות, אם כולנו 'אחת מתוך אחת' אז אנחנו פוגעות במי שבאמת-באמת צריכות ייצוג, עזרה ומלחמה עבורה. לכן אני חושבת שכל מקרה הוא לגופו".
"אני סברתי בפרשת קצב שהיו פה דברים מאוד בעייתיים, לראייה המעבר בין עסקת הטיעון המאוד מקלה שהוביל שי ניצן ועד ההרשעה באונס ו-7 שנות מאסר, משהו פה לא מסתדר. אני תמיד אומרת, שאנחנו לא חלשות מעצם היותנו נשים, אנחנו לא קורבנות מעצם היותנו נשים. יש נשים שיודעות להשתמש בזה, יש נשים שיודעות להגיד לא, יש נשים שיודעות לתת סטירה. ויש כאלה שבאמת קופאות ולא יכולות. לכן אני לא חושבת שכולנו באותו סל. ואני נורא שמחה שיש לי עמדות שונות על אירועים שונים. במקרה של סילבן שלום היתה לי עמדה ספציפית על העיתוי של הפרסום של אותה בחורה שאמרה בעצמה שהיא הסכימה ורצתה, ואחר כך אמרה - אבל עכשיו אני לא רוצה שהוא יהיה נשיא. חייבים להשמיע גם קולות אחרים. פמיניזם הוא לא מחלק נשים בלבד. גיא הרבה יותר פמיניסטי ממני".
מרוז: "אני הרבה יותר קיצוני בפמיניזם שלי".
וילנאי: "אני חושבת שפמיניזם אמיתי הוא מתן מקום למגוון קולות של נשים, והרבה פעמים פמיניסטיות לא עושות את זה. כשאני לא משמיעה קול שמדבר עליהן, אז אני מוקצה מחמת מיאוס. ומבחינתי זה לא פמיניזם. היו גם מקרים שבאו אליי בנות וסיפרו על הטרדות, לקחתי אותן לפוליגרף, הן יצאו דוברות שקר וירדתי מהנושא הזה".
הטענה הרווחת היא שאחוז תלונות השווא על עבירות מין או הטרדה מינית עומדת על אחוזים ספורים בלבד.
וילנאי: "זו טענה. צריך לבדוק אותה".
מרוז: "לא מזמן הגיע אלינו סיפור מאוד גדול על מישהו בטלוויזיה, בדקנו והחלטנו שאין סיפור".
וילנאי: "ואליי הגיע סיפור על זמר מפורסם אחר, לקחתי אותה לפוליגרף, שקבע שהיא משקרת, ואחר כך זה פורסם בעיתון אחר, מישהו כן קנה את הסיפור הזה. אני לא הולכת בעיוורון בעניין הזה, יש לי עמדה שונה לגבי מקרים שונים. זה לא שהפכתי להיות יותר רגישה. שמע, גם אני עברתי דברים בחיים שלי, כולן עברו, אבל הם לא הותירו שריטה אצלי, כי אני יודעת להתמודד עם זה אחרת".
מרוז: "אבל התעללות בעבודה היא כן שריטה".
וילנאי: "נכון. לפעמים בוס שרודה בך זה הרבה יותר קשה מבוס שמלטף לך את השיער. אני מדברת באופן כללי על התעמרות ופגיעה בבני אדם, לא רק בנשים".
הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי תועד אומר לך במהלך חגיגות יום ההולדת ה-90 של שמעון פרס "בואנ'ה, את אחלה כוסית". אשכנזי אמר לאחר מכן: "הדברים נאמרו במסגרת שיחה בין שני הזוגות באווירה ידידותית. אני מצר על פגיעה אם הייתה כזאת". זה פגע בך?
וילנאי: "הוא קרא לי כוסית, זה החמיא לי".
מרוז: "גבי אשכנזי לא הטריד מינית. הוא בא לאשתי לידי ולחש לה שהיא 'אחלה כוסית'. כשהיא סיפרה את זה קצת ביאס אותי שהרמטכ"ל מדבר ככה. מצד שני, שמחתי שאני והרמטכ"ל חושבים שאשתי נראית מאוד טוב".
בניגוד להישג העיתונאי בריאיון עם הצעירה הבריטית ולעבודה העתונאית המצוינת שאתם עושים בעניין אייל גולן, רבים העבירו ביקורות על הכתבה שלכם על השף רפי כהן, מצד אנשי תקשורת וגם שפים. יש משהו שאתם מתחרטים בנוגע לעשיית הכתבה הזאת?
וילנאי: "אני עוברת תהליך נפשי שבו הפסקתי להלקות את עצמי ולכן אני לא מתחרטת על כלום, ואני גם לא מתחרטת על התחקיר על רפי כהן. אם לא היינו חושבים שזה ראוי ונכון לא היינו עושים אותו, ולכן אני גם לא מתחרטת. הייתי המומה מהתגובות. לא הבנתי מאיפה זה בא. יש תחקירים שאתה משדר ואתה יודע שהם יהיו שנויים במחלוקת - אייל גולן, איה נאפה, לול בזמנו. את זה לא הבנתי מאיפה זה בא. אבל גם את זה קיבלתי".
מרוז: "אני לא הבנתי את עוצמתה של קהילת השפים בישראל. את זה לא לקחתי בחשבון. אתה מסתכל בטלוויזיה, בפרסומות, במדורי הרכילות, ואתה מבין שהשפים היום הם מה שפעם היו כדורגלנים. הם עכשיו הסלבריטאים הכי חשובים בישראל. בסופו של דבר הסרט הזה עזר לרפי כהן. הוא זעזע את כל הסביבה הקרובה שלו, בהבנה שהם לא עושים מספיק כדי לעזור לו, הסרט הזה הביא לו 300 אלף שקל. אני מניח שאם משהו יעזור לאיש הזה ויושיע אותו במצב הנורא שהוא נמצא בו - זה הסרט הזה".
החודש תמלא שנה למיזוג רשת-עשר, ועד כה הוא לא הסתמן כסיפור הצלחה גדול, בלשון המעטה - הרייטינג לא ממריא, קשת מובילה בגדול והדעה הרווחת היא שה-DNA עוד לא ממש פוצח.
וילנאי: "נכון. תראה, ערוץ עשר היה בית מדהים באמת, שדיבר בשפה אחרת מערוצים מסחריים והיה בו פלורליזם של דעות וחופש מוחלט. רשת המחודש זה ערוץ שיותר מכוון לריאליטי ותחרות, שפחות דיברה לערוץ עשר של פעם. אנחנו לא כל כך חלק מזה, לא כל כך מבינים איך מפצחים את זה ואני שמחה שלא אני זאת שצריכה לעשות את זה. אז אין לנו כל כך נגיעה לזה. אבל געגועים לערוץ עשר יש גם יש".
למרות שאתם חתומים על לא מעט הישגים עיתונאיים יפים, בברנז'ה לא מעט עוקצים אתכם ומגיבים בזלזול על העיסוק שלכם בתחקירים.
מרוז: "זה קשור לזה שעשינו תוכנית בוקר במשך תשע שנים, שבה אתה מתעסק גם בהארד ניוז אבל גם באיזה מכשיר חדש שיצא למטבח".
וילנאי: "אני עבדתי לצד אילנה דיין המדהימה, וגם היא עברה תקופות לא קלות. גם דרוקר עבר תקופות לא קלות. הרוח נושבת לכל מיני כיוונים. כשעשינו את סדרת מוסר השילומים למען ניצולי השואה אז בסרט הראשון היללו ושיבחו, ואחרי שזה הצליח וכבר לא היינו אנדרדוג אז אמרו 'זה דמגוגיה'. אני חושבת שכשאתה שלם עם מה שאתה עושה, ואתה יודע שאתה דובר אמת והיית הכי מקצועי, מבחינתנו לא צריך להיות מקום לדאגה".
דרוקר כתב עליכם בהארץ, על רקע סיפור המתלוננת נגד סילבן שלום: "העיתונות שלהם היא לא ממש הדבר שהייתי מלמד בבתי ספר לעיתונות".
מרוז: "אנחנו לא מגיבים על זה".
אם מישהו היה אומר פעם שמגישה של ערוץ הקניות והליצן מהתוכנית הקומית "נייס גיא" יהיו עיתונאיים נשכניים ומגישי תוכנית תחקירים זה יכול היה מאוד לשעשע.
וילנאי: "הייתם צריכים להכיר אותנו כשהיינו ילדים, אז הייתם יודעים! שנה עבדתי בערוץ הקניות. מכרתי דולפינים מקריסטל ולא ידעתי מה להגיד עליהם, אסור היה לנו לשתוק יותר מעשר שניות בין מכירה למכירה. אחרי שפיטרו אותי, אני זוכרת שישבתי בסלון ואמרתי בעצב, 'אלוהים, אני לא אעבוד יותר, פיטרו אותי מערוץ הקניות!'. היום אני כמובן שמחה מאוד שזה קרה".
ושאלה מקלקלת ליום הנישואין שלכם: מתי נמאס לכם אחד מהשניה?
וילנאי: "ניסינו לחשוב איך נחגוג את היום הזה, מה נעשה, אם נצא, וישר שנינו אמרנו שאנחנו רק רוצים להישאר בבית. היום נרחיק לכת ונלך לישון בתשע וחצי. יש משהו בדבר הזה שאף פעם לא נמאס, ואנחנו כל פעם מתפעלים מחדש. אני כמעט לא מכירה עוד זוג שיכול להיות כל כך הרבה זמן ביחד".
מרוז: "במופע שלנו אנחנו מספרים שלהבדיל מזוגות רגילים שרבים ומשלימים, כשאנחנו היינו רבים, נכנסנו לאוטו, נסענו לתוכנית ולא דיברנו לכל אורכה בשידור החי! זה קרה לנו שלוש פעמים לפחות. זה חתיכת סיפור!".
וילנאי ומרוז יופיעו בתיאטרון צוותא, תל אביב, ב-7 בינואר, במושב מעונה ב-16 בינואר, בפאב הפרה בשבי ציון ב-16 בינואר, במועדון הביט בחיפה ב-27 בפברואר, ושוב בצוותא בהופעת פרמיירה חגיגית ב-27 במרץ. לרכישת כרטיסים לחצו כאן
פרקליטו של אייל גולן, עו"ד ששי גז, מסר בתגובה: "העיסוק האובססיבי בחקירות של אייל גולן אינו במקומו. אייל גולן נחקר ככל נחקר אחר, ללא שום יחס מיוחד. חשוב לציין שבית המשפט שהובאה בפניו בקשה לשידור החקירות, בחן את כל מקטעי החקירות שהובאו בפניו ולא מצא שאייל זכה ליחס מיוחד. בית המשפט אסר את שידור החקירות וקבע בהחלטתו כי 'בחינת תוכן המקטעים מעלה כי: אין המדובר בעניינים תמוהים או שאינם נוגעים לחקירה, אלא בהתנהלות שכיחה במהלך חקירות''. אייל שיתף פעולה, מסר את גרסתו האמינה והאמיתית והתיק הפלילי נגדו נסגר על ידי כל גורמי האכיפה, המשטרה והפרקליטות שקבעו כי לא נעברה עבירה. אייל לא פגע מעודו באיש או אישה והוא מכבד ונוהג בכבוד בכל אדם והנסיון לפגוע בשמו ובמעמדו מקומם מאד. כל מה שאייל מבקש כעת לעשות בעת הזו הוא להוסיף ולעסוק במוסיקה שלו ולשמח את לבבות האנשים כפי שעשה מאז ומעולם".
ממשטרת ישראל נמסר שלשום לרשת 13, בתגובה לפרסום של וילנאי ומרוז במהדורה שלהם: "בניגוד לנטען, החקירה נוהלה במשטרה ביסודיות ובמקצועיות ועם סיומה הועבר תיק החקירה לעיון והחלטת הפרקליטות".