"שמונים וארבע" (כאן 11)
העולם הולך ומזדקן לנגד עינינו, ובזכות תוחלת החיים המתארכת והרפואה המשופרת אחוז הזקנים באוכלוסיה רק הולך וגדל. יחד עם זאת, ובד בבד, קרסו רוב המסגרות הקהילתיות ששימשו בעבר להתמודדות עם הזקנה בתוך מארג החיים הרגיל. זקנים רבים נדחקים לגלות הדיור מוגן, ומעבירים שם את ימיהם. כולם מפסידים מזה, הזקנים כמובן, וגם אנחנו, שדוחקים אותם לפינה הזאת.
לאנשים מבוגרים מאוד יש כמובן מה לתרום מנסיונים העשיר, אלא שיש להם אתגרים וצרכים אחרים, קוגנטיביים, חברתיים ומנטליים. "שמונים וארבע", גרסה מקומית לפורמט בריטי ("Old people's home for 4 years old") שעולה היום (ראשון) בכאן 11, מציעה פתרון מנצח: הקמת גן לילדים בני ארבע בתוך מתחם דיור מוגן. הילדים והקשישים יוצרים קשרים אישיים, תורמים ונתרמים - הילדים מפתחים ביטחון עצמי ומקבלים דוגמה ונוכחות של עוד בני אדם מבוגרים בחייהם, ואילו הזקנים זוכים לפעילות חברתית אינטנסיבית, משמעות, וגם הזדמנות נדירה להשתטות. התכנית מתיימרת לאף יותר מכך, וטוענת שלמפגש הבין דורי הזה תהייה השפעות משמעותיות הן על ההתפתחות הקוגנטיבית של הילדים והן על האטת הנסיגה במצבם של הקשישים - כולם מעל גיל 80, רובם מעל 90.
הרעיון מקסים, אבל יש גם כמה בעיות קטנות, ובראשן המסגור המעצבן מדי. אולי אי אפשר כבר למכור לצופים הישראלים תכנית שלא מצהירה על עצמה שהיא תחרות ריאליטי, וגם כאן מגיעה קריינות דרמטית שפותחת את התכנית כאילו מדובר במין "2025" ולא מפגש אנושי מתבקש בין בני אדם. ביטויים כמו "לראשונה בישראל", "פרויקט מהפכני שיוכל לשנות את חייהם של כמיליון זקנים בארץ" ו-"פרויקט ראשון מסוגו בישראל - יוצא לדרך" מופרחים לחלל האוויר במין פומפוזיות ריקה שזרה למהות של המפגש הבין דורי, הן לעולמם של הילדים והן לעולמם של הזקנים.
בהתאם, מגיעה גם פרשנות יתר על ידי רופאים מומחים, שגם אם רובה מעניין - היא משתלטת על ההתרחשות ורומזת שהיא לא מספיק מעניינת בפני עצמה. לבסוף, הצרה היא המינון: פרקי התכנית - או לפחות הראשון שבהם שנשלח לעיתונאים - פשוט ארוכים מדי (מעל 50 דקות). במקום להשאיר טעם לעוד, התכנית המונוטונית יחסית מסתיימת עם הלשון בחוץ.
אם שמים בצד את הבעיות הללו, שיודגש - הן בהחלט זניחות בחשבון הכללי - "שמונים וארבע" היא תכנית בהחלט ראויה, מעניינת מאוד ולא פחות מכך מרגשת. הפוקוס לא מתחלק שווה בשווה בין שתי הקבוצות, אלא מתרכז בינתיים בזקנים ובסיפוריהם, בדינמיקה ביניהם ובינם לבין הילדים, שלעתים היא קומית ולעתים קרובות יותר נוגעת ללב. זה סוד כוחה של "שמונים וארבע", שבנוסף לכך מעלה אל סדר היום באופן מעורר מחשבה שלל סוגיות שקשורות לזקנה, מציפה אותן תוך מתן כבוד לדמויות שבמרכזה, מדיכאון ובדידות ועד אובדן שיווי משקל.
חשוב לא פחות, היא מדגישה עד כמה אפשר להרוויח ממפגשים שכאלה: שיפור באיכות החיים, כן, אבל גם חברה בריאה יותר, שלא מתייחסת לוותיקיה כאל נטל אלא כאל נכס. "והדרת פני זקן", גרסת הטלוויזיה.
תמלילי שיחות נתניהו-מוזס, "המקור" (ערוץ 13)
חלקים מתמלולי השיחות שהופיעו אמש בתכנית פתיחת העונה של "המקור" פורסמו בעבר בכלי תקשורת אחרים, אך עד כה יכולנו רק לשער איך נשמעו השיחות בין מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס וראש הממשלה בנימין נתניהו, דנים על פי החשד באפשרות "לנהל את העיתונאים" ו"לנווט את הספינה" - הצצה מרהיבה, מכאיבה מאוד, לאחת מנקודות השפל הרבות שאליהן הגיעה התקשורת הישראלית בעידן נתניהו (שאחת אחרת מהן, למרבה התסכול, נוגעת ממש באתר שבו אם קוראים ברגע זה).
בתוכנית, שנראה כי שובצה בהתרעה קצרה, פרש רביב דרוקר בבהירות מורה נבוכים לתמלילים - מי הוא מי, מה ההקשר ומה עומד על הפרק, ומה שעמד על הפרק, לכאורה, הוא הכפפת האינטרס העיתונאי לצרכיו של ראש ממשלה במהלך מערכת בחירות. כלומר: מעילה בתפקיד שלנו כמי שאמורים לספק מידע לפי האינטרס של הציבור בלבד. אין איך לסובב את זה אחרת. בין אם השניים התכוונו לדבריהם או שלא, התעוזה לשאת ולתת באופן ישיר על הטיית סיקור לכאורה, כלומר: במוניטין של עיתונאים, יושרם, כבודם המקצועי והאמון של הקוראים בהם - הדברים שחשובים באמת במקצוע שלנו - היא דבר שאסור למו"ל של עיתון לעשות, לא כלפי קוראיו ולא כלפי עובדיו, וגם לא לראש ממשלה שמכבד את עבודתה של העיתונות. מעבר לפן המשפטי, בין אם יוגשו בפרשה כתבי אישום בסופו של דבר ובין אם לא, את הכתם הזה יהיה קשה מאוד לנקות.