שלושה סרטים מקומיים דיגדגו בעשור שמתקרב לסיומו את רף 600 אלף הכרטיסים בקופות הארץ: "אפס ביחסי אנוש", "זוהי סדום" ו"מכתוב", הסרט הראשון בכתיבתם ובכיכובם של חנן סביון וגיא עמיר, שהופיעו קודם לכן בקולנוע, אבל לא בתפקידים הראשיים, והיו ידועים בעיקר מן המסך הקטן, שם יצרו את סדרת הפולחן "עספור". כל זה לא מנע מן הקומדיה הזו, אותה ביים עודד רז, להתגלות כלהיט ענק, ואף לזכות בתהודה בינלאומית: היא עלתה בנטפליקס ומתוכננים לה עיבודים מחודשים תוצרת אירופה.
שנתיים לאחר ההצלחה המפתיעה הזו, יצאו סביון ועמיר להוכיח שהברק יכול להכות פעמיים. התוצאה היא "מחילה", שעלה כאן בסוף השבוע לאחר בכורה ביום הקולנוע הישראלי. הפעם, הם חובשים בסרט שלושה כובעים - לא רק תסריטאים וכוכבים, אלא גם במאים.
העלילה, בקצרה, פשוטה למדי ומזכירה את הקומדיות הקלאסיות של האולפן הבריטי אילינג, למשל "The Lavender Hill Mob": זהו סיפורם של שני פושעים קטנים, המעורבים בפשע שהסתבך, ובמרכזו אוצר הקבור במחילה מתחת לאדמה. אחד מהם בורח, השני סופג את כל האש ונכנס לכלא. כמה שנים לאחר מכן, הוא משתחרר, והם מתאחדים מחדש, כשלכל אחד מהם מטרה משלו, ולשניהם מטרה משותפת.
האחד, אותו מגלם חנן סביון, מבקש את מחילתו של השני, בגילומו של גיא עמיר, אותו הפקיר לשבת מאחורי הסורגים בעוון הפשע של שניהם. האסיר המשוחרר, מצידו, מבקש את סליחתה של זוגתו, אותה משחקת נועה קולר, על כך שחוסר האחריות שלו הוביל אותו להיעדר מן החיים שלה ושל בתם במשך כמה שנים. השניים גם זקוקים לכסף, ולכן יוצאים לחפור מחדש את המטמון שקברו באדמה. במהלך המשימה הזו, ייתקלו השניים בגנגסטר אימתני (אלון אבוטבול) וביד ימינו (צחי הלוי) והם ישלחו אותם למבצע אחר, שגם הוא יוביל אותם כמה אמות מתחתינו.
על פניו, את האלמנטים העלילתיים האלה ראינו לא פעם, אלא שב"מחילה" יש שני אספקטים המבדלים אותו מקומדיות פשע דומות קודמות. ראשית, הוא מתרחש בדרום הארץ, על רקע ההפגזות הבלתי פוסקות מצד החמאס. יחד עם "בשורות טובות", שיעלה לאקרנים בעוד כחודשיים, מדובר בסרטים העלילתיים הראשונים שמתארים באינטנסיביות את המציאות הזו, ומיטיבים להמחיש את שגרתם יומם המסויטת של תושבי המקום.
פיצוצים ואפקטים אף פעם לא היו הצד החזק של הקולנוע הישראלי, אבל "מחילה" נהנה מהפקה מרשימה לאורך כל הדרך. בין השאר, הדבר מאפשר לו להציג בצורה משכנעת ואפקטיבית את ירי המרגמות, כולל סצינה חזקה במיוחד במהלכה פיצוץ שכזה משבש לחלוטין את מסלולם של הגיבורים ויוצר תפנית עלילתית משמעותית. הרעיון התסריטאי יפה, אבל היה עלול להתגלות כמגוחך לולא בוצע כהלכה, אלא שכאן, למרבה ההפתעה, זה עובד כמו טיל.
האלמנט השני והמהותי יותר הוא הממד הרוחני שיש כאן. אחד הגיבורים, כך מסתבר לנו במפגש המחודש ביניהם בשערי היציאה מהכלא, חזר בתשובה בשנים שלא התראו. נוסף לכך, הסרט מתרחש בעשרת ימי תשובה. למעשה, אם לא היה כרגע להיט מקומי אחר בשם זה, אפשר היה לקרוא לו "ימים נוראים". תחת זאת, קוראים לו "מחילה", והמשמעות כפולה: המחילות שמתחת לאדמה ואלא שבין אדם לחברו, אותם הגיבורים משתוקקים לקבל; כה משתוקקים, עד שהם פונים לעזרתו של אלוהים.
האל, כידוע, מתגלם בצורות שונות. אחת מהן היא של במאי קולנוע, השולט לחלוטין בחייו של גיבוריו. אם ירצה שיעוף עליהם טיל - הוא יעוף; אבל אם ירצה שיזוז בשבילם הר - הוא יזוז. סביון ועמיר משתמשים היטב ביכולת הזו לחולל נסים קולנועיים, ומן המחילה שחפרו במערכה הראשונה, מגיח נס במערכה השלישית.
אחת השאלות המעניינות לגבי תעשיית הקולנוע הישראלית היא - איך עמיר וסביון עושים את זה. הרי בלי הרבה יומרות וכותרות, הפכו השניים למכונה לייצור להיטים. "מחילה", כך מסתמן, יילך בדרכו של "מכתוב" וישבור קופות, גם אם לא באותו סדר גודל. יש לכך כמה תשובות, ואחת מהן היא שהשניים יודעים לשים את האצבע על הדופק של החברה והתרבות הישראלית, ולשקף אותן.
זירת ההתרחשות מביאה לידי ביטוי את אחת הסוגיות הביטחוניות-מדיניות הנפיצות ביותר של חיינו בעשור האחרון, וזמן ההתרחשות מבטא את תהליך ההתקרבות למסורת של התרבות המקומית ושל החברה בכלל בתקופה הזו. אחד מקווי העלילה, במסגרתו נשלחים הגיבורים למבצע במהלך חגיגה בדואית, נראה כמו גלגול קולנועי של "פאודה", אחת מן הסדרות הכי בולטות שנעשו כאן העשור ולבטח הייצוא התרבותי הכי מצליח שלנו בזמן הזה. בקיצור, אם יש לכם אורח מחו"ל ואתם חפצים להראות לו מעין קפסולה שלנו ב-2019, הסרט הזה הוא פתרון טוב לכך.
נוסף לזאת, "מחילה" מתפקד גם כחלון ראווה של עולם המשחק הישראלי. כמעט כל פרצוף שרואים על המסך הוא מן השמות הגדולים שלו בשנים האחרונות - עמיר וסביון; אלון אבוטבול; צחי הלוי ונועה קולר, שהפכו בשנתיים האחרונות לשני השחקנים הכי עסוקים כאן, וצמד הבמאים תפסו אותם בשיאם; וגם שירי מימון, עטורת התהילה מהופעתה על במות ברודווי, שעושה פה את הופעתה הקולנועית הראשונה כיקירת לבו של הפושע שחזר בתשובה.
כולם מצוינים, אך שלושת האחרונים עושים תפקידים משניים למדי, שקטנים על מידותיהם ועל פניו אפשר היה ללהק להם גם כוכבים גדולים פחות. עמיר וסביון, בהקשר זה, מתנהלים קצת כמו מכבי תל אביב כדורסל - שמים את ידיהם על כל מה שזז וטוב, גם אם יישב על הספסל. ככה זה כשאתה הקבוצה של המדינה, או פס הייצור לשוברי קופות של המדינה.
אך מעבר לכל ההסברים האקדמיים הללו, יש לומר כי עמיר וסביון מצליחים גם מסיבה נוספת, פשוטה יותר - כי הם טובים. "מחילה" הוא סרט משובח, נקודה. נוסף לערכי ההפקה הגבוהים, לתסריט העשיר והבנוי לתלפיות ולאיכות עבודתם של שחקני ושחקניות המשנה, הלהיט הזה מתהדר גם בכמה מעלות נוספות: הצילום היפהפה של לאל אוטניק, כוכב עולה בשמי התעשייה הישראלית שעמד בשנה האחרונה גם מאחורי "הסטורי של אווה" ולהבדיל, הקליפים של ניקול ראידמן; והאיכויות של שני כוכביו, שיש להם כריזמה מעוררת הזדהות, כימיה מושלמת וחוש קומי מחודד. רגעים רבים מצליחים לעורר חיוך, ואחד הדיאלוגים, בשעה שהם נוסעים יחדיו ברכב בדרך לעוד משימה נואשת, ממש קורע מצחוק.
חשוב מכך, השניים מצליחים לעטוף את "מחילה" בקסם מרומם רוח. בכך, הוא מצטרף ל"אושפיזין" ול"לעבור את הקיר" ברשימה מצומצמת ביותר של סרטים ישראלים עכשוויים, שהצליחו להתבסס על המסורת היהודית כדי לעשות את מה שהמוני להיטים הוליוודיים עשו בעבר בעזרת סמלים נוצריים - לגרום לקהל להאמין בניסים, והרי אין דבר שאנחנו זקוקים לו יותר בימים שכאלה.