"אין לנו מקום אחר, זה הבית שלנו"

בתום מאבק של כ-25 שנה, פונתה החודש משפחת סיאם מביתה בשכונת סילוואן. כוחות גדולים התייצבו ביום חמישי שעבר מול המבנה בו מתגוררת שנים רבות אלהאם סיאם, אם חד הורית לארבעה ילדים, כדי לפנותה. עמותת הימין אלע"ד רכשה את מרבית חלקי המבנה, בית המשפט דחה את עתירות המשפחה - והיא נדרשה לעזוב. כעת במתחם צפויים להתגורר פלסטינים לצד יהודים כמו בכמה מבנים אחדים נוספים באזור.

בני המשפחה עברו להתגורר עם ג'וואד סיאם, גיסה של אלהאם, בדירה שנותרה בבעלותו. "שיגידו פשוט שהם רוצים להפוך את השכונה ליהודית ושהערבים ייצאו", אומר ג'וואד, שנחשב לאחד ממנהיגי המאבק נגד מעבר יהודים לסילוואן. לדבריו, המשפחה מתגוררת במקום משנת 1952, אך חלק מהיורשים מכרו את חלקם וחלק נמכר על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לאלע"ד. כך שבבעלות המשפחה, שמונה כ-25 נפשות, נותר רק שטח קטן.

היום באופן חריג הרסו כוחות הביטחון כמה בניינים בשטח במזרח ירושלים שבסמכות הרשות הפלסטינית, אך במזרח העיר ישנן מאות משפחות שבסכנת פינוי. המאבק הביא גם למחאה של עשרות פעילי שמאל שהצטרפו לתושבי השכונה. "אנחנו נמשיך ונגור פה עד שנמות, וגם הילדים שלי יגורו פה", אומר ג'וואד. "אנחנו לא נצא ונחזיק מעמד. אנחנו יותר חזקים עכשיו".

לטענתו לעמותת אלע"ד יש המון כסף, והם מקבלים עזרה מהמדינה. "אנחנו סובלים פה, סוגרים עלינו. הם רוצים מקום בלי ערבים. בהתחלה היו בממשלה כאלה שהיו נגד מה שעושים לנו במזרח ירושלים. אבל היום לאף אחד לא אכפת. וגם בית המשפט לא מקשיב לנו. ראינו שהוא פועל לטובת המתנחלים".

אך זהו סיפורו רק של נכס אחד. בימים אלו ישנן במזרח ירושלים מאות משפחות שנמצאות בסכנת פינוי, לאחר שחלקן נחלו הפסדים בבית המשפט העליון בחודשים האחרונים. רבות מהן באותה השכונה. "היום אנחנו במשפטים כל זמן", אומר זוהיר רג'בי, ממובילי המאבק באזור בטן אל-הווא שבסילוואן. רג'בי, שנולד בשכונה ומתגורר באותו הבניין עם אחיו והילדים, הוא אחד ממאות התושבים שקיבלו תביעות פינוי. לדבריו, משפחתו והתושבים האחרים רכשו את הקרקעות. "אנחנו חיים עם צווי פינוי, חיים עם זה שכל יום יכולים להוציא אותנו מהבית. החודש הזה היו כמעט עשרה דיונים למשפחות. הלכנו לכל בתי המשפט, אבל אנחנו לא מרגישים שבבית המשפט נותנים לנו הזדמנות".

בנובמבר האחרון, דחה בג"ץ את העתירה של 104 מתושבי בטן אל-הווא נגד העברת הבעלות על הקרקע לעמותת "עטרת כהנים", והכשיר את פינוי של כ-800 התושבים המתגוררים באזור. מדובר בשטח במרכז סילוואן שבמאה ה-19 גרה בו קהילה של יהודים תימנים, והוקם עבורם הקדש ששמו "הקדש בנבנישתי".

הכפר ננטש מיהודים במרד ב-1938, המבנים במקום נהרסו, ופלסטינים שהגיעו למקום הקימו בו מבנים חדשים. בשנת 2001 מונתה באישור בית המשפט המחוזי עמותת עטרת כהנים לנציגת ההקדש, וב-2002 העביר האפוטרופוס הכללי את הקרקע לעמותה, שהגישה תביעות פינוי לתושבים בנכסים ב-2015. לטענת נאמני ההקדש, הם בעלי המקרקעין בהם מתגוררים העותרים וכן המבנים.

בעתירה שהגישו תושבי השכונה לבג"ץ טענו בין היתר כי ההקדש התייחס רק למבנים שהיו על הקרקע ונהרסו, וכן כי חלו פגמים בהוצאת תעודת השחרור של הנכסים לעטרת כהנים. כמו כן, נטען כי האפוטרופוס הכללי פעל "בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות, בהתחשב בכך שבמקרקעין מתגוררים תושבים רבים במשך שנים ארוכות, ובהשלכות הקשות שיש להחלטה זו עליהם". המדינה ונציגי העמותה מנגד טענו כי חל שיהוי בהגשת העתירה, כי לא ברורה זיקת העותרים לזכויות במקרקעין.

בג"ץ דחה את העתירה. "ככל שהעתירה ביקשה לסדוק בתוקפה של תעודת השחרור באשר לסמכות להוציאה בנסיבות המקרה, לזיהויים של המקרקעין ולהיבטים אחרים של התשתית העובדתית שעליה היא נסמכה, דומה שהעותרים לא הצליחו להרים את הנטל", קבעו השופטים דפנה ברק-ארז, ענת ברון ויוסף אלרון. אך לצד זאת, מתחו ביקורת על התנהלות המדינה. "לא נוכל להמשיך מבלי להביע תמיהה על הנחתה של המדינה כי החלטה כה משמעותית לחייהם של מאות אנשים - 'שחרור' נכס שבו הם מתגוררים שנים ארוכות לידיים אחרות - אינה מסוג הדברים שהיה נכון לפרסם, באמצעים סבירים". עוד ציינו כי "פינוי אנשים שישבו על הקרקע במשך עשרות שנים - חלקם אף מבלי לדעת כי המקרקעין שייכים לאחרים - מעורר קושי אנושי... דומה שטוב תעשה המדינה אם תשקול במקרים המתאימים מתן מענה למי שפונו מבתיהם".

כעת ממשיכים להתנהל בבית המשפט השלום הדיוניים הפרטניים בנוגע לתביעות הפינוי. "בית המשפט העליון אמר שהוא לא מתערב אלא ברמה המנהלית, ויתר הטענות העובדתיות צריכות להתברר במסגרת ההליכים האזרחיים", אמר עו"ד יזיד קעואר המייצג חלק מהתושבים. "יש טענות כבדות משקל בעיקר לעניין זיהוי המקרקעין ולעניין הדין העותמאני, ונקווה שיהיה טוב. יש המון חורים בתעודה של האפוטרופוס, ונציגת המדינה לא ידעה לענות איך לכסות על החורים האלה במסגרת הדיון בבג"ץ, ובג"ץ מתח ביקורת על התנהלות האפוטרופוס. יש פה כשלים מהותיים של המדינה בהתנהלות הזו, בעצם מינוי אנשי עטרת כהנים של נאמני ההקדש כשידוע שהם פועלים מתוך אג'נדה".

לדברי רג'בי, פלסטינים, בניגוד ליהודים, אינם יכולים את רכושם מלפני 1948. "נגיד וזו הייתה הקרקע שלהם, אז תנו לנו לחזור לבתים שלנו שהוצאתם אותנו מהם - בבקעה, בקטמון בדיר יאסין. אם רוצים לקחת אז לפחות שיתנו גם לנו את הבתים שלנו. אבל ההרגשה היום שלי היא שחבל על הזמן. אין פה כבר דמוקרטיה, היא נקברה".

גם בדרום סילוואן, בוואדי יצול שלמרגלות יער השלום, עומדים בפני הריסה כ-85 מבנים בהם מתגוררים מאות פלסטינים. המבנים הוקמו ללא היתר, בדומה לחלק גדול מהמבנים במזרח ירושלים, וזאת בין היתר בשל היעדר רישום מוסדר של הקרקעות וכן היעדר תכנון מצד הרשויות. לאורך השנים ניסו התושבים להכשיר את המבנים שהוקמו על אזור ירוק, הציעו תכנית לאזור וכמה מהם ערערו לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע צווי ההריסה. אך עיריית ירושלים טענה שאין כיום הליכי תכנון מהותיים המקודמים, ותחילת ההליך התכנוני אינו נראה באופק, ולפיכך יש להרוס את המבנים ללא עיכוב. בית המשפט קיבל את עמדת העירייה.

"לא הוצגה התקדמות ממשית בהליכי התכנון", ציינה השופטת חנה מרים לומפ בהחלטתה ממרץ האחרון. "מעבר לכך, גם תכנית הבינוי החדשה שהוגשה לא אושרה, והיא נמצאת בשלב ראשוני בעקבות התארגנות של כלל תושבי השכונה, כך שלא ניתן לומר שעולה התקדמות ממשית מתוכנית זו, שכן עוד שנים רבות לפנינו בטרם יתקבל היתר בנייה". לדברי השופטת, התכנית שהוגשה נוגדת את מדיניות הוועדה המחוזית וכי "במצב דברים זה, לא ניתן לקבוע שהיתר בנייה למבנה הלא חוקי מצוי בטווח הנראה לעין, 'בהישג יד' המצדיק העתירות לבקשה לאורכה ביצוע צו הריסה".

השופטת אף הבהירה כי היא מודעת לכך שפסק הדין עלול להשפיע על מאות אנשים, אך עם זאת, "דיני התכנון והבנייה בהתאם לחוק ולפסיקת בית המשפט העליון ברורים בסוגיה זו, ומי שבחרו לבנות מבנים ללא היתר ושלא בהתאם לייעוד המקרקעין מבלי להמתין לשינוי המצב התכנוני, אין להם אלא להלין על עצמם, כשבחרו לעשות דין עצמי. בה בעת המערערת יכולה לפעול לפנים משורת הדין כאשר מדובר במבנים שיש להניח שיימצאו בפוליגון ככל שתאושר התכנית".

"אין לנו מקום אחר, אין לנו מה לעשות. זו האדמה שלנו", אמר חאלד שוויכה, תושב ואדי יצול שקיבל צו הריסה. "לא אומרים לנו מתי מגיעים כי לא רוצים שיהיו פה אנשים שיתנגדו להריסה. אף משפחה לא עזבה מפה. וגם איפה שהרסו, בנו מחדש". שוויכה הוסיף כי הם ינסו "להגיש שוב תכניות לשינוי השימוש. לא נעשה בעיות, אבל אנחנו רוצים להישאר בבית שלנו. יש פה משפחות עם ילדים ומבוגרים". לדבריו, "פתאום יש צו הריסה. ואי אפשר להחליף את ייעוד האדמה פה. אבל אנחנו אנשים, איך מוכרים את זה ככה. למה זה רק במזרח ירושלים ככה? לאן נלך?".

מוחמד דלאג'ל, שמתגורר עם אשתו, הילדים והנכדים באותו מתחם וקיבל צו הריסה, הציג ערימת דוחות שקיבל לאורך השנים משום שאינו הורס את ביתו. "ניסינו להגיש תכנית אבל אמרו לנו שזה מקום ירוק. יש יהודים שגרים במקום ירוק, למה הם כן ואנחנו לא?", שאל. "כל יום בבוקר אני שומע רעש ופוחד שבאים להרוס פה. אנחנו לא ישנים טוב". מוחמד מראג'ה, שמתגורר מולו, סבור כי "העירייה רוצה להרוס את הכל. אומרים שצריך להרוס את כל הבית. רוצים להוציא את כל הערבים מכפר סילוואן. כל פעם ניסו לעשות תכנית ובאו ואמרו שאסור".

בעוד למבנים בוואדי יצול הוצאו צווי הריסה, עיריית ירושלים הגישה בקשה לביטול הגדרת שטח יער השלום כיער, כפי שפורסם ב"הארץ". השינוי יאפשר לעמותת "אלע"ד" להמשיך בפעילות תיירותית שהיא מקיימת כיום בשטח וזאת ללא היתרים. השבוע החליטה הוועדה המחוזית להמליץ למועצה הארצית לאשר את השינוי. למרות התנגדותה לעיכוב צווי ההריסה, מסרה העירייה בתגובה לטענות כי "המבנים הקיימים בוואדי יצול נבנו ללא היתר בשטח פתוח שאיננו מיועד למגורים. האזורים הבנויים הוחרגו מאזור היער במסגרת תמ"א 1 המקודמת על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה, וזאת במטרה לקדם תכנית להסדרתם".

עוד נמסר המהעירייה כי "תושבי ואדי יצול התארגנו להגשת תכנית מעין זו וזוכים לשיתוף פעולה מלא מכל רשויות התכנון. אין כל קשר בין התכנית להסדרת האזורים הבנויים לבין יער השלום, שמהווה ריאה ירוקה בין שכונות העיר. יצוין כי העירייה פועלת לקבל מקק"ל לאחריותה את יער השלום, על מנת לפתחו כשטח פתוח עבור כלל תושבי העיר".

גם בשכונה שצפונית לעיר העתיקה - שייח ג'ראח - ישנן משפחות שלא יודעות מה צופן עתידן. בדומה לבטן אל הווא - גם שם ישנה קרקע שיהודים רשומים כבעליה. מדובר בשטח בו מתגוררות כיום עשרות משפחות של פליטים פלסטינים. המתחם היה ריק עד 1948, וירדן הקימה בו מבנים עבור 28 משפחות פליטים. הוסכם כי הם יוותרו על מעמד הפליט והדירות יושכרו להם עד שלבסוף יקבלו בעלות, אך הדבר לא קרה, וב-1967 ישראל כבשה את השטח. בשנות ה-70 פנו ועד עדת הספרדים וועד כנסת ישראל על מנת לרשום את השטח על שמם ולאחר מכן הוועדים מכרו את הקרקע לחברת "נחלת שמעון".

בעשור הקודם הגישו החברה והוועדים תביעות לפינוי חלק מהמשפחות במקום. המשפחות טענו כי נחלת שמעון והוועדים אינם בעלי הקרקע וכי חלו פגמים בהליך הרישום, אך חלק מהן פונו בנימוק שלא שילמו דמי שכירות כנדרש.

לפני כחצי שנה נדחתה גם תביעתה של משפחת סבאג, שמונה כ-30 נפשות, נגד הפינוי, וזאת בנימוק להתיישנות כשכלל לא נידונו הראיות. גם ערעור לבית המשפט העליון נדחה בשל התיישנות, דבר שצפוי להשפיע גם על ההליכים של משפחות נוספות. כעת, חודשו הליכי ההוצאה לפועל נגד בני המשפחה. משפחת סבאג עזבה את יפו ב-1948 ובשנת 1956 הגיעה לשייח ג'ראח יחד עם פליטים נוספים. "המצב על הפנים. קיבלנו הודעת פינוי ל-3 בינואר והצלחנו לדחות את זה פעמיים עד ספטמבר, שאז יש דיון בבית משפט", אמר מוחמד סבאג, שמתגורר עם בני משפחתו באותו הבניין והוסיף כי "אם חס וחלילה יצליחו להוציא אותנו, אז גם את 11 הבתים האחרים יוציאו. לא יחכו עוד עשר שנים".

סבאג סיפר כי למשפחה יש שני מבנים ביפו שבהם התגוררו עד 1948 וכן היה להם שטח סמוך ליבנה, אך חוק נכסי נפקדים מונע מהם לקבל את הרכוש בחזרה. "אנחנו אומרים להם 'תנו לנו מה שמגיע שלנו, את הבתים ביפו והאדמה, ואז נלך מפה'".

גם מן העבר השני של השכונה, בצד המערבי, עשרות משפחות בסכנת פינוי. באזור זה התגוררו יהודים עד 1948 והאפוטרופוס לנכסי אויב בירדן השכיר את המבנים הנטושים לפלסטינים מעוטי יכולת כדיירים מוגנים. ב-1967, אחרי המלחמה, האפוטרופוס הכללי בישראל ירש את הנכסים והמשיך להשכיר אותם. אך במהלך השנים החלו עמותות ימין לפעול לאיתור היורשים של הנכסים וסייעו להם משפטית לקבל את הנכסים בחזרה. התושבים מצדם טענו שהם מתגוררים בשכירות מוגנת, ולא ניתן לפנות אותם. אולם ברבים מהמקרים, בית המשפט דחה את טענותיהם, והדיירים תלויים ברצון הבעלים והאפוטרופוס להמשיך להשכיר להם את הבתים.

בתוך כך, היום החלו כוחות הביטחון להרוס כמה בניינים בשלבי בנייה שונים בשכונה הדרומית צור באהר, שרק חלק קטן מהם היה מאוכלס. במקרה זה לא מדובר בעמותות ימין או בעירייה, אלא במערכת הביטחון שהורתה להרוס אותם. האזור המכונה "ואדי חומוס" נותר בצד הישראלי של הגדר בעקבות עתירה של תושבי צור באהר אך, הוא מחוץ לשטח המוניציפאלי של ירושלים. במהלך השנים הוקמו שם בניינים חדשים, ובשנת 2011, הוציא צה"ל צו האוסר בנייה בסמוך לגדר, בנימוק שהבנייה מקשה על כוחות הביטחון לפקח על פלסטינים שמנסים לחצות את הגדר.

עם זאת, הבנייה נמשכה הן בשטחי A ו-B, בהם הסמכויות האזרחיות מצויות בידי הרשות הפלסטיניות, והן בשטחי C שבסמכות המנהל האזרחי. בעקבות זאת, הוציאו גורמי הביטחון צווי הריסה. התושבים עתרו לבג"ץ וטענו שאין כל סיכון בבנייה וכי לצה"ל אין סמכות להוציא את הצווים. עוד הציעו חלופות כמו הגבהת הגדר, הפיכתה לחומה ושימוש באמצעים טכנולוגיים אחרים. צה"ל הבהיר שיש לו סמכות לאסור בנייה אם הדבר דרוש לצורכי ביטחון או מטעמים של סדר ציבורי גם בשטחי A ו-B.

עם זאת, הבנייה נמשכה הן בשטחי A ו-B, בהם הסמכויות האזרחיות מצויות בידי הרשות הפלסטיניות, והן בשטחי C שבסמכות המנהל האזרחי. בעקבות זאת, הוציאו גורמי הביטחון צווי הריסה. התושבים עתרו לבג"ץ וטענו שאין כל סיכון בבנייה וכי לצה"ל אין סמכות להוציא את הצווים. עוד הציעו חלופות כמו הגבהת הגדר, הפיכתה לחומה ושימוש באמצעים טכנולוגיים אחרים. צה"ל הבהיר שיש לו סמכות לאסור בנייה אם הדבר דרוש לצורכי ביטחון או מטעמים של סדר ציבורי גם בשטחי A ו-B.

בחודש שעבר קיבל בג"ץ את עמדת מערכת הביטחון ודחה את העתירה נגד הריסת המבנים. "מקובלת עלינו לפיכך עמדת גורמי הביטחון לפיה בנייה נרחבת לאורך הגדר פוגעת באופן ממשי באפקטיביות הביטחונית של המכשול, תוך סיכון של חיי אזרחים ושל כוחות הביטחון", כתב השופט מני מזוז. הוא ציין כי בתצהיר מטעם צה"ל צוין ש"באזור מושא העתירות חלה בשנים האחרונות עלייה ניכרת באירועי הפרות סדר ומעבר בלתי חוקי של תושבי האזור לישראל, ביניהם מפגעים שביצעו מעשי טרור בעורף המדינה".

בארגון "עיר עמים" הצביעו על עלייה בכמות ההריסות במזרח ירושלים ב- 2019. לפי נתונים שהארגון אסף, במחצית הראשונה של 2019 הרסו הרשויות 141 מבנים, מתוכם 63 יחידות דיור. זאת בהשוואה להריסת 113 מבנים במחצית הראשונה של 2018, מתוכם 37 יחידות דיור. בארגון הבהירו שלא מדובר רק על הריסות שביצעה העירייה ומייחסים את העלייה להחמרה בענישה על בנייה לא חוקית.

בארגונים "עיר עמים" ו"במקום - מתכננים למען זכויות תכנון", אמרו כי "הצידוק שמציגה המדינה להחמרת האכיפה על בנייה ללא היתר הוא בין היתר קידום התכנון ביישובים שעד כה הוזנחו. אך בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים דבר לא השתנה ושום תקציבים לא הועברו. מחדלי התכנון, מצב התשתיות, העלויות הגבוהות וסוגיית הזכויות בקרקע - כל אלה היו ונשארו חסמים כמעט בלתי עבירים לקבלת היתר בנייה. במציאות זו, החמרת האכיפה לא רק שאינה הוגנת, היא גם חסרת תועלת".

מעיריית ירושלים נמסר בנוגע להריסות כי "בניגוד לנטען, עד היום בוצעו 88 צווי הריסה ברחבי העיר, מתוכם 47 במערב העיר ו-41 במזרח העיר. היקפי הביצוע דומים לאלה של שנה שעברה. רוב ההריסות הן של מבנים לא מאוכלסים".