בריאיון שערך לפני שלושה שבועות הזמר מוריסי עם עצמו (לא ניכנס לזה, טוב?), הוא הביע התייחסות מעניינת לאיך שלדעתו עולם הלהיטים והמצעדים מתנהל כיום. "המצעדים, אין בהם שום היגיון", נכתב בריאיון. "אתה רואה מה קורה ומי פופולרי, ולעומת זאת, המצעדים מציגים תמונה שונה לחלוטין. אני חושב שכיום ההצלחה של שירים מוחלטת בישיבות הנהלה, בדרך כלל לפני שהשיר בכלל מוקלט".
מוריסי לא הביא סימוכין או הוכחות לטענות שלו, אבל הוא כן ביטא תחושה שיש לה שותפים רבים בתקופה האחרונה. הרגשה שהכל, אבל הכל, בעולם המוזיקה מהונדס. אם היה צריך להצמיד פרצוף לתיאוריית הקונספירציה הזאת של מוריסי, כנראה שהוא היה שייך לאד שירן. הזמר האנגלי בן ה-28, שמוציא השבוע את אלבום הדואטים שלו "No. 6 Collaboration Project", מעורב בכל כך הרבה דברים שקורים היום בעולם המוזיקה, עד שחייבת להיות פה יד מכוונת. שירן אולי נתפס בעיני הציבור כבינוני, אבל לא יאמן עד כמה הוא חזק וכמה ידו בכל. כבר חמש שנים שהוא נמצא פשוט בכל מקום. מ"משחקי הכס" ועד רשימת אמנים בלתי נתפסת ששירן מעורב בקטעים שלהם. ניסיתי לספור עם כמה אמנים שירן עבד בשנים האחרונות, ומרוב שהם רבים התייאשתי. אם לנסות בכל זאת, נראה שמדובר בלמעלה ממאה (!). האמנים האלו באים מכל קשת הסגנונות. מכוכבי הפופ הגדולים ביותר, דוגמת ביונסה, טיילור סוויפט, וואן דיירשן, BTS וג'סטין ביבר, דרך אמני ראפ, גריים, טראפ ודאנס, ועד לענקי המוזיקה של הדור הישן, דוגמת אריק קלפטון, בריאן אדמס, אלטון ג'ון ואמינם. הרשימה כל כך מרשימה וכל כך ארוכה, שזה מפעים.
עם כל הפעילות הזאת, שירן מספיק גם להקליט מוזיקה משל עצמו. ולא סתם. שירן זוכה להצלחה כל כך יוצאת דופן, עד שהוא גרם לכך שישנו את חוקי המצעדים בעולם כך שלא יקרה מצב שבו כל המצעד יכיל רק שירים שלו. זה נשמע דמיוני, אבל זה כבר קרה. ממש אחרי צאת אלבומו הקודם "÷" (סימן חילוק), כל שירי האלבום נכנסו לצמרות המצעדים וכל שאר האמנים עם להיטיהם נדחקו אחורה. במצעד הבריטי, לדוגמה, 16 מ-20 הלהיטים הגדולים באותו שבוע היו של שירן. אחרי זה נקבע חוק שאמן לא יכול להצעיד יותר משלושה שירים בו זמנית, ומשאר השירים שלו, לא משנה כמה הם יוזרמו, יתעלמו בשקלול המצעד. אל תדאגו, כשיתפרסמו המצעדים בשבוע הבא, שלושה מהקטעים הבולטים מ-"No. 6" יתפסו את צמרות כל המצעדים.
שירן הוא דמות כל כך חזקה כיום בבריטניה, שהוא מרשה לעצמו, באופן די חריג לכוכבי הפופ כיום, גם להיות אקטיבי פוליטית. כך שירן הצהיר גלויות שהוא תומך גדול של הלייבור ושל ג'רמי קורבין ושהוא מתנגד נחרצות לברקזיט. הוא אף פנה אישית לראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, בבקשה ממנה להחליט על משאל עם חוזר בנוגע לברקסיט, תוך שהוא טוען שהברקסיט יעשה נזק עצום לתעשיית המוזיקה הבריטית המשגשגת.
סביר להניח שהמאזין המבוגר יביט בהשתאות בהצלחה הפנומנלית של שירן ויתהה בוודאי איך הדבר הגדול ביותר של האומה שהביאה בעבר אמנים כמו הביטלס, פינק פלויד, קווין ודפש מוד, הוא כל כך מיינסטרימי, כל כך לא מאתגר. אבל בחינה של שירן בגישה המתנשאת הזאת היא דבר שגוי. בזמננו המוזיקה היא מוצר אחר, חינמי, שמקודם בעיקר על ידי אלגוריתמים. בעידן הזה אד שירן הוא המלך. הסיבה? שירן הוא האמן שמבין טוב מכולם את איך שהדברים עובדים, והוא מממש את זה.
והנה מצאנו זה את זו
האלבום החדש של שיתופי הפעולה הוא הדוגמה המושלמת להבנתו של אד שירן בהתנהלות העניינים כיום. שיתופי פעולה, או דואטים, הם ממש בגדר מגפה עכשיו. משהו שמאפיין את עולם הפופ כרגע יותר מכל דבר אחר. נכון, תגידו, גם בעבר היו דואטים. ההבדל הוא שבעבר דואטים היו משהו מיוחד. סוג של חגיגה שקורית פעם ב-. נסו לחשוב על דואטים מהאייטיז או מהניינטיז ותראו שזה מסתכם בבודדים. קיילי וג'ייסון, ליונל ודיאנה, ארתה וג'ורג'. דואטים היו דבר גדול מהחיים, שכשהם קרו זה היה וואחד אירוע. היום, לעומת זאת, המצעדים מלאים ביותר שירים שהם דואטים מכאלו שהם לא.
הסיבה שיש היום כל כך הרבה שיתופי פעולה קשורה לאותה טענה שהמוזיקה כיום היא מהונדסת ושהרגלי ההאזנה הם תוצר של אלגוריתמים. הרעיון הוא שבאמצעות חיבור של שניים, שלושה ולפעמים אפילו יותר אמנים באותו שיר, החשיפה שלו בעולם האלגוריתמים גדלה.
כל זה, כמובן, יכול להיות נחמד. שני זמרים שרים ביחד. למה לא? הבעיה היא שההנדוס הזה הופך את הכל למגוחך. קחו לדוגמה את הלהיט הכי גדול עכשיו, הדואט "סניוריטה" של קמילה קאביו עם שון מנדז. לא צריך להיכנס יותר מדי לעומק השיר כדי להבין שהשיר הזה לא צריך להיות דואט, אלא שיר של זמרת בלבד. "אני אוהבת שאתה קורה לי סניוריטה", קאמילה שרה בפזמון. הבעיה? מנדז שר איתה ביחד. כלומר - גם הוא אוהב שקוראים לו גברת.
הלהיט השני הכי גדול כיום, "I Don't Care" של אד שירן וג'סטין ביבר, מתוך האלבום החדש של שירן, טיפשי באותה מידה. מדובר בשיר שאכן היה אמור להיות דואט, רק הפעם בין גבר לאישה. הבחור שר שהוא במסיבה ושלא מתאים לו להיות שם. ואז באה הבייבי שלו, נותנת לו דרינק, נהיה לו סבבה. רק שאת שני התפקידים שרים גברים - שירן וביבר. ברור שזה לא שיר ליברלי מגדרית, אלא פשוט היה הדבר הכי נכון מסחרית לחבר בין שניהם. הרבה יותר מאשר למצוא זמרת שאכן תתאים לתפקיד האישה בשיר.
הדברים האלו עובדים, אבל מעוותים. קאביו לא שרה את "סניוריטה" לבד כי הקריירה שלה לא התרוממה מאז הלהיט "הוואנה", ולחבר אותה למנדז, אחד השמות החמים כרגע, נתן לה את הלהיט שהיא כה זקוקה לו. במקרה של "I Don't Care", ביבר הוכנס לשיר, כי ביבר הוא הג'וקר של עולם הפופ כיום וכל מקום שהוא נדחף אליו טורף את הקלפים. המקומות שביבר עשה בהם שיתופי פעולה הם ממש על גדר האבסורד. את "דספסיטו", לדוגמה, הלהיט הכי גדול של 2017, מכירים? תגידו 'בטח: הלהיט של לואיס פונזי ודאדי יאנקי' (עוד דואט). אז אתם יודעים שברוב העולם השיר מוכר כשיר של פונזי, יאנקי וביבר? כן, כן. חברת התקליטים הצמידה את ביבר שישיר בית באנגלית בשיר וככה השיר הצליח לפרוץ לרוב השווקים המערביים.
זה לא הכי גרוע. "Bad Guy" של בילי אייליש הוא אחד הלהיטים המהפנטים של השנה. אבל הוא לא הצליח בכל מקום. אז עכשיו חברת התקליטים הביאה את ביבר כדי שישיר עם אייליש בשיר. הפכו אותו בכוח לדואט והנה השיר מתחיל להתרומם במקומות שבהם לא עבד. אייליש עם ביבר זה נורא כמו שאתם יכולים לדמיין שזה נשמע. אבל זה עובד. תגידו עכשיו שאין משהו במה שמוריסי טוען.
תחושת ההינדוס הזאת עוברת גם ברוב השירים ב-"No. 6". כמעט כל הקטעים באלבום נשמעים כמו שירים סטנדרטיים של שירן, שבבית אחד, או בפזמון, פתאום מתארח ראפר או זמר אחר. השירים יפים, אבל הם לא מפתיעים או מרימים לכיוון שהם יכלו. כך, האלבום נפתח בדואט "Beautiful People" עם אמן האר-אנד-בי חאליד, אבל לא מורגש בשום רגע שזה לא עוד קטע שירני טיפוסי, כשחאליד תורם מקסימום קולות רקע. גם הקטע השני, "South of the Border", שנעשה עם קמילה קאביו וקארדי בי לא מסעיר במיוחד. קאביו לא הביאה שום דבר מהניחוח הלטיני שלה וקארדי הכניסה משהו מהראפ האותנטי והמלוכלך שלה לקטע. הן פשוט שרות ועושות קצת ראפ בשיר שירני סטנדרטי.
בקטעים השלישי והרביעי באלבום שירן נותן יותר כבוד לאורחים שלו, והתוצאה הרבה יותר משכנעת. "Cross Me" עם Chance the Rapper משלב ראפ, עם אלקטרו ועם כתיבת הפופ של שירן בצורה מושלמת. השילוב הזה מצליח ליצור את הקטע הטוב באלבום ומה שמסתמן כלהיט עצום. אחריו מגיע הדואט עם השם החם ביותר כרגע בבריטניה, סטורמזי. הראפר נמצא כרגע בנקודה כל כך דומיננטית בקריירה שלו, שנשמע שזהו דווקא שירן מתארח בשיר "Take me Back to London" ולא להיפך. מעניין.
בכלל, מורגש שכל הקטע הזה של שיתופי פעולה עובד באלבום יותר טוב כשמול שירן עומד אמן ששווה לו במעמד. כך קורה בקטעים "Remember the Name" עם אמינם (עמו שירן כבר שיתף פעולה בעבר ב-"River" המצוין) ו-50 סנט. השילוב בין השלושה מדליק ונשמע כמו ראפ של שנת 99' פוגש את המוזיקה של שנת 19'. כיף. גם בקטע הסוגר, "Blow" עם ברונו מארס ואמן הקאנטרי-רוק כריס סטפלטון מתקבל תוצר מפתיע. שיר עם גיטרות מכסחות, סוג של לני קרביץ בתקופה הכועסת. לא משהו שמצפים לו אחרי אלבום שלם של הפקות מחשב מלוטשות.
הקטעים המוצלחים יוצרים תחושת פספוס מ"No. 6". מורגש ששירן לא בחר מספיק אמנים מאתגרים לשיתופי הפעולה כאן. החיבורים עם אמנים כמו טרוויס סקוט, Young Thug, דייב או סקרילקס, נשמעים כמו בחירות קלות וצפויות ליצור להיטי שירן טיפוסיים. כאמן שעבד בעבר עם אמנים שונים ומפתיעים כמו אנדראה בוצ'לי, רובי וויליאמס ודיוויד ארנולד, היינו מצפים לקחת אלבום כזה למחוזות פחות בטוחים. אבל כנראה שעבודה עם אמנים כאלו לא טובה לאלגוריתמים.
בשורה התחתונה, "No. 6" יוצר קצת תחושה של על הדרך. "No. 6" הוא כאילו לא באמת האלבום שבא אחרי הטרילוגיה של שלושת אלבומי הפריצה של שירן, "+", "x" ו-"÷". זה בטח קשור לכך ששם האלבום לא ממשיך את סדרת פעולות החשבון של חיבור, כפל וחילוק, כשכולם ציפו שלאלבום הבא יקראו "-", או החסר. יכול להיות שאלבום כזה יבוא, אבל בינתיים גם אלבום "על הדרך" של שירן הולך להיות אחד האלבומים הנמכרים והמדוברים של 2019. מעבר לכך, אם לשפוט לפי הלהיטים הפוטנציאלים כאן - בתחום הזה שירן לא פספס. הוא הולך להעניק לכמה מהאמנים שמשתפים איתו פעולה כאן את להיטיהם הגדולים בקריירה, ומעמדו הולך להמשיך ולהתעצם. גם אם זה מהונדס, זה עדיין מרשים.