הנה באה השמש
טוב, זה גאוני. הרבה זמן לא היו פה סרט, סדרה, ספר, אפילו שיר - שנולדו מתוך רעיון כל כך מבריק. כלומר, דרקונים, כן, זה תמיד תופס, אבל ראיתם כמה דברים הלבישו על הדרקונים ואיך הם כבר המאיסו את עצמם בסוף? וגיבורי על, אלה שקווי העלילה שלהם משיקים ומקבילים ומתנגשים ומצטלבים - כמה עוד אפשר לראות אותם?
לא, "יסטרדיי", כמעט כמו שיר המופת-שאף-פעם-לא-יימאס שעל ברכיו הוא נוצר, הצליח לעשות כאן משהו מקורי: ליצור יקום שלם על בסיס שאלת יסוד אחת: איך נראה עולם שלא מכיר את הביטלס? קצר. מסקרן. בום. אמרנו לכם שלא תמיד צריך דרקונים.
***
הורידו את אפליקציית קוויקס, שחקו היום (1.7) בשעה 15:00 ואולי תזכו בכרטיסים לסרט
להורדה כאן - בכפוף לתקנון ותנאי השימוש באפליקציה.
עם קצת עזרה מחבריי
אז סיפור יש. מוזיקאי קצת כושל מגלה שהוא היחיד בעולם שמכיר את השירים הגדולים בהיסטוריה. מיותר להגיד שגם פסקול יש, כן? הפקות שלמות היו מסתפקות בזה, אבל "יסטרדיי" הלך את הצעד הנוסף וחיבר את הסיפור לשירים, ואת השירים לשחקנים הנכונים. הימש פאטל, על השיניים השבורות שלו, הוא כוכב הרוק הכי בלתי צפוי שראיתם, וגם כזה שאפשר להאמין שבאמת נקלע לסיטואציה. קייט מקינון שמה בכיס הקטן של חליפת הנמרה שלה כל סוכנת אמריקנית פושרית שאי פעם ראיתם ("אנחנו צריכים לדבר: אתה תכתוב שירים, אנחנו נשלם, ואז תעשה ערימות של כסף. ואז ניקח לך את הרוב") ולילי ג'יימס ממשיכה לצעוד בדרך ההיא שנגמרת 99% מהזמן בפסלון זהב. אה, ואד שירן גם, כי אי אפשר היום בלי אד שירן.
אל תאכזב אותי
קשה להפגיז עם סרט מוזיקלי בקיץ הזה - פרדי מרקורי התנפץ עלינו בשנה שעברה ואלטון ג'ון ניסה לאסוף עם שואב אבק את כל השאריות - אבל הביטלס הם הביטלס, וכל ניסיון לבעוט אותם אל המסך הגדול הוא חיובי בעינינו. במיוחד כשהאיש האחראי יודע איך לעשות לונה פארק.
כי צריך להבין, קנינו כרטיס לרכבת ההרים של דני בויל לפני משהו כמו 25 שנים, ומאז - עליות (טריינספוטינג"), ירידות ("החוף"), פיתולים ("127 שעות") והפתעות ("סטיב ג'ובס") - אנחנו לא מוכנים לרדת. "אתה לא רק שומע שוב את השירים", הסביר הבמאי לפני הבכורה, "הסרט מאפשר לך לאבד את הביטלס במובן מסוים, ואז, כמובן להבין בצורה עמוקה יותר מה הערך שלהם לעולם".
מהפכה
הבוקר הניו יורקי השחור שהסתיים בחמישה כדורי אקדח בגופו של ג'ון לנון חתם את האפשרות שאגדת הביטלס תסתיים בסוף טוב. לא איחודים, לא קאמבקים, לא אלבום פרידה אחרון ודי. עצב מוחלט. שלושה רבעים מאגדה שהייתה באמת עוד פיזרו עלינו פה ושם כמה רגעי קסם, אבל בואו נודה באמת - זה לא היה זה, ומאז מותו של ג'ורג' הריסון בתחילת המילניום נותרנו עם רינגו ופול, חצי תאוותנו בידינו.
עכשיו, בחסות החשיכה המהפנטת של אולם הקולנוע, אנחנו מקבלים את אותו סוף טוב חמקמק, ושמים מאחור לזמן קצר את שביל הדם שיצא מבניין הדקוטה, ואת ההיסטוריה. נכון, לא מציאותי ובעליל לא ריאלי, אבל איזה כיף זה לחייך שוב עם הפריצה של "הביטלס"?
בחיי
אז מה אתם הייתם עושים?
כלומר, זה לא חייב להיות ביטלס, או הפסקת חשמל, או עולם שנופל שדוד לרגליכם, אבל איך הייתם מגיבים אם בנתיב הפרטי שלכם היה נבנה פתאום מחלף שעוקף ביעילות ובמהירות את פקקי התנועה של החיים?
הדילמה הזאת - בסיסה של "יסטרדיי" והכוח המניע שלה - פשוט מרתקת. וזה, שיחה טובה שנמשכת גם ביציאה מהקולנוע, הוא בדיוק הדבר שעושה את כל הקסם.
הורידו את אפליקציית קוויקס, שחקו היום (1.7) בשעה 15:00 ואולי תזכו בכרטיסים לסרט
להורדה כאן - בכפוף לתקנון ותנאי השימוש באפליקציה.