סוף השבוע השמשי שירד על ורשה בתחילת יוני, הוציא את הפולנים החוצה לרחובות. אין להם, למסכנים, יותר מדי חום וגם באוגוסט הנורא אפשר ליפול שם על ימים גשומים. לפתע היית יכול להרגיש כאילו אתה בתל אביב - בתי הקפה מלאים בבחורות זהובות שיער, חלקן מרכיבות משקפיים עגולים על פניהן, והגברים הצעירים, הג'ינג'ים בחלקם, עם זקן היפסטרי כמיטב המסורת באירופה. כולם הולכים לאנשהו, צועדים נמרצות על מדרכות רחבות, אבל לא תמצא כמעט חיוכים. למרות השמש, משהו בכל זאת קר בפולניה.
דמוקרטיה, אבל בחושך
ורשה לא חדשה לתייר הישראלי. הוא, ובעיקר היא, כבר גילו שמדובר בבירת השופינג הזולה של אירופה, מה שהביא לגידול בתיירים ישראלים אליה, בעוד מספר התיירים הכללי (9.6 מיליון בשנה) נשאר זהה. לפי עיריית ורשה, שאירחה אותי בעיר בסופ"ש האחרון, ב-2017 הגיעו אליה 107 אלף ישראלים, כשב-2016 עמד המספר על 82 אלף - עלייה של כ-25 אחוזים. את הנתונים של 2018 עוד מנתחים כנראה, והם צפויים להיות גבוהים בהרבה. את הלהט הישראלי לפולין הזולה, מיישמות גם חברות התעופה, שפתחו לא מעט קווים מישראל לוורשה, אבל גם לערים נוספות במדינה - קרקוב, ורוצלאב, לובלין ואחרות - שהבינו שהישראלים חיות שופינג שאוהבים חיי לילה ואם אפשר על הדרך לעשות וי על איזה אתר היסטורי - מה טוב.
כעיר שעוד הולכת ומתפתחת, אחרי שנחרבה כמעט כולה במלחמת העולם השנייה ואחרי שיצאה מכבלי הקומוניזם הסטגנטי, ורשה עדיין נלחמת להיות מזוהה עם המערב ותפיסותיו. וכמו שתל אביב היא לא ישראל - כך ורשה היא לא פולין - והיא מנסה לשמר את הבועה המודרנית-מתירנית-חילונית שלה, שבה חיים תושביה הצעירים.
אבל ממש כמו בתל אביב (ואולי בכל ישראל), גם בועת הסובלנות ההדוניסטית של ורשה בסכנת נפיצות. מצעד הגאווה שהתקיים בה בסוף השבוע שעבר, הוציא לרחובות 47 אלף פולנים ותיירים גאים, סטרייטים ומה שביניהם, ונחשב למצעד הגדול ביותר במזרח ומרכז אירופה. במצעד השתתפו גם כ-100 יהודים וישראלים חברי הקהילה בעיר, והמראה של דגלי גאווה ועליהם מגן דוד, כמו גם דגלי ישראל, היה מרומם נפש. היהודים חזרו לוורשה, ובגדול! אבל בה בעת קשה היה להתעלם מקולות החושך השמרנים נגד קהילת הלהט"ב, שצעקו ממש לידם עם רמקולים לא מנומסים בשילוב רוק כבד מחריש אוזניים, שהם פדופילים ויש לעצור את התופעה. אז דמוקרטיה, נכון, אבל כמו בפולניה - בחושך.
על גדות הוויסלה
אבל בין החושך, יש ככתוב, גם ימים של שמש ואור. "הפולנים מתים על שמש ומנצלים אותה ככל שניתן", מסביר אדם קורן, ישראלי-פולני שגר בעיר ומדריך תיירים בכל פולין. לפני שלוש שנים מאס ביוקר המחייה בארץ והחליט ביחד עם הפולנית שינק ממשפחתו בישראל לשוב לגולה, ולייצג אותנו שם. והוא עושה זאת בכבוד.
בשש בערב, אני מהלך עם אדם על הטיילת של נהר הוויסלה. השמש פה שוקעת בתשע וזו שעת בין ערביים עם רוח מאווררת. כן, גם הנהר הזה, כמו הדנובה ואחרים, היה לגיא הריגה של יהודי השואה אבל כיום הוא מהווה את חוף הים של הוורשאים. הם מגיעים אליו לקראת אחר הצהריים, בעיקר בימי שבת-ראשון, מביאים איתם כמה בירות ונשנושים ומעבירים את השעות הנעימות על החוף המדומה או על הבטונדות המדורגות. אני נזכר בטיילת בתל אביב. בפולין אסור לשתות אלכוהול במקומות ציבוריים, עקב התאונות הרבות הקשורות לשתייה, אבל כאן דווקא מותר. תמצאו כאן היפסטרים, משפחות, רוכבי אופניים בשביל הייעודי, מזרקות מים שבהן משתעשעים ומצטננים הילדים וסתם מתבודדים שמחוברים לאוזניות שלהם.
מעבר לנהר, בגדה המזרחית, ניבט האצטדיון הלאומי של ורשה, זה שבו חטפה נבחרת ישראל ארבע חתיכות מהפולנים השבוע. לא נעים. ניקודאם צ'ינובסקי, חבר מקומי שלי, אומר לי בזלזול שזה לא נורא ובמשחק הגומלין בארץ הם בטח ישחקו עם רופאים, המאמן השני וכמה ילדים מארגון צדקה. עניתי לו שהתבוסה כואבת, אבל האוכל הפולני יותר.
עונת האספרגוס
כן, האוכל הפולני שפגשתי בשתי מסעדות לפחות היה חסר טעם, אבל לא היה חסר לו צבע וצורה. אולי הפולנים חושבים שה"לוק אנד פיל" מספיק, אבל זה לא אכיל. כך היה במסעדה (אחת מתוך שתיים) של מלון ורשבה (Warszawa) היוקרתי, שנפתח לפני כמה חודשים. ב"שוסטקה" (Szóstka) שבקומה השישית במלון, התעסקו יותר מדי בעיצוב ובפיוזן, ופחות בטעם. בסלט העגבניות שהוגש, למשל, היו מגוון עגבניות, שרי ואחרות, כולל ירוקות. לא היה טעים. כשהסו-שף ניגש בסוף הארוחה לשאול איך היה, סיפרתי לו שלא היה לעגבניות טעם. "כן, זו באמת לא העונה שלהם עכשיו", השיב. אז למה אתה מגיש אותן, חשבתי לעצמי. אבל אספרגוס תמצאו בתקופה הקרובה בלי סוף - מהמרק ועד הסלט. מעבר לכך, מלון ורשבה הוא מדהים ומעוצב בסגנון ברוטליזם עם הרבה בטון אפור וכבד. הוא נבנה על גבי בניין מ-1934 שהיה בעבר הגבוה ביותר בפולין. כיום זהו מלון יוקרה עם 162 חדרים, כולל סוויטה מדהימה ב-10 אלפים שקל ללילה וגג פרטי מעליה.
ה"שרונה מרקט" של ורשה
אבל בשוק "הלה קושיקי" (Hala Koszyki), שנפתח לפני שלוש שנים, קיבלתי פיצוי נהדר. המקום הוא ה"שרונה מרקט" של ורשה, ובו מגוון ברים, חנויות בוטיק של מזון ומסעדות שף, כמו של מגדה ותדיאוש גסלר, שהם האייל שני ורותי ברודו של ורשה, ומחזיקים שתי מסעדות נחשבות במקום - Warszawski Sen ו-Ćma (עש בפולנית). אוכל טוב צמחוני, מרק בורשט קר צבעוני ומצנן, וגם אוכלי הבשר ציינו אותו לטובה. והיתרון הכי גדול של השוק הוא שהוא פתוח 24/7 עבור המנשנשים הליליים.
כשהערב יורד
אוכל רחוב עם יותר ווייב בלייני וצעיר תמצאו בשוק הלילה - נוצני מרקט (Nocny Market). במתחם תחנת הרכבת הישנה של ורשה, שכבר לא פעילה מאחרי המלחמה, הקימו מקום שמושך אליו היפסטרים וצעירים שבאים לאכול ולשמוע גם את הדיג'י המקומי לתוך הלילה. מדוכני בשר וחזיר מקומיים ועד מתוקים, כמו הוופל הפולני שמגיע עם מנה יפה של קלוריות בצד.
וודקה פולנית, פאות ושמלת כלה ב-700 שקל
אבל מה שמעניין בצד השני של הנהר, היא דווקא שכונת פראגה (Praga) שקורמת שלמת מלט חדישה. עד לא מזמן הוורשאים התייחסו אליה כ"דרום תל אביב" של ורשה, היכן שהבתים והתושבים מוזנחים, קומוניסטים בהווייתם והתנהגותם, ואולי גם מסוכנים. "אבל גם לכאן הגיעו גייז, וכמו בכל מקום הם הרימו את השכונה שהפכה להיות עם אופי היפסטרי, צעיר ומגניב", מסביר אדם. בעבר, במאה ה-18, גרו בשכונה יהודים כמו הסוחר והפילנתרופ שמואל זביטקובר וצאצאיו שפיתחו אותה, אבל היא נזנחה עם השנים. בשיטוש בין בתיה הישנים הבנויים לבנים אדומות לבין אלו הקומוניסטים, אתה מוצא שריד של דלת שבו היתה מקובעת מזוזה או גן ילדים שנבנה על בית כנסת רעוע, שדווקא הסובייטים (ולא הנאצים) החליטו להרוס במקום לשמר.
חובבי השופינג ימצאו בפראגה ממתק בצורת בזאר רוזיצקי (Różycki Bazar), שבתקופה הקומוניסטית היה שוק השחור של ורשה ("מי דיבר כאן שוק שחור?") וכיום אפשר לקנות כאן הכל - מירקות, דרך פאות ונעליים ועד שמלות כלה ב-700 שקלים. אבל בעיקר תרכשו שם מראות נהדרים של טיפוסים מהעבר.
הנפט הלבן
בפראגה נמצא גם מוזיאון הוודקה הפולנית, שנפתח לפני שנה. הפולנים קצת מלקקים את פצעיהם לאחר שלא השכילו להאדיר את הוודקה כמו הרוסים או הפינים, אלא נזכרו מאוחר מדי, וכיום הם מתגאים שהם "יצרן הוודקה הגדול ביותר באיחוד האירופי". אבל מי לא באיחוד? הרוסים, כמובן. הפולנים אפילו קיבלו סימן היכר גיאוגרפי לוודקה שלהם מהאיחוד, ממש כמו שמפניה בחבל שמפיין או קוניאק בקוניאק בצרפת.
המוזיאון מראה בדרך אינטראקטיבית את תהליך היצור של הנפט הלבן הפולני, בעיקר משיפון ותפוחי אדמה, ומחזיק מבחר רחב של בקבוקים מתקופות שונות ולייבלים מיוחדים, כולל וודקה כשרה. בדיוטי פרי בוורשה, אגב, ישנה וודקה כשרה בשם "פורים" במחיר של 30 שקלים הליטר. הסיור של כשעה פלוס, כולל ביקור בכמה אולמות כשלבסוף מחכות לכם הטעימות. Na zdrowie! (לחיים!)
ספא ובאולינג
אם ורשה קצת עירונית לכם, אז מרחק של כחצי שעת נסיעה נמצא "ריזורט" הנופש והפנאי של המקומיים - מלון נרביל (Narvil) - שהוא יערות הכרמל הפולני. המלון ששוכן בסמוך לנהר נרב (ומכאן שמו), מביא אליו בכל סופ"ש משפחות וזוגות להתפננות במתקני הספא והספורט שלו, כולל חדר באולינג, מגרש טניס ו"חוף ים" זעיר על גדת הנהר. חדר פשוט לזוג יעלה בסוף יוני כ-400 שקלים, כולל ארוחת בוקר. מחיר נעים מאוד לעונה.
הקיץ עוה טוב לוורשה, ואולי גם לוורשאים שפה ושם רואים חצי חיוך על שפתותיהם. קשה להלך ברחוב ולא לחשוב מה היה שם פעם, איך הייתי מתנהג לפני כמעט 80 שנים. ורשה עדיין מלקקת את פצעיה ומשתדלת, למרות שלא את כולם היא תרפא.
הפולנים זקוקים לקצת חום, ולנו יש לא מעט ממנו. אולי ביחד נוכל לגרש את החושך והקור ששוכן בין שתי המדינות בזמן האחרון, ושמש, כידוע, טובה לפצעים.