הסוד השמור של אירופה

"צוות היכון לנחיתה", בקע קול נשי מהרמקולים שמעל המושבים במטוס, ממש מעל העיירה טיווט (Tivat) שבמפרץ קוטור במונטנגרו. הפרסר החביב סיפר לאחר מכן שאת ההגה במטוס אחזה קברניטה ולידה קצינה ראשונה שאיישו יחד את תא הטייס (או במקרה הזה הטייסת). לא בכל יום אתה נתקל בזוג טייסות שמובילות טיסה מנתב"ג לשדה תעופה נידח בבלקן. כמה מרענן.

דגלי מונטנגרו האדומים עוד קישטו את רחובותיה של העיר קוטור בתחילת יוני - שבועיים לאחר יום העצמאות של המדינה הצעירה, שחגגה השנה בר מצווה. הפרידה מסרביה השכנה התבצעה לאחר משאל עם צמוד, וב-2006 נולדה לה מדינה נוספת בבלקן - מונטנגרו - הסוד שעדיין לא נחשף דיו באירופה.

מונטנגרו - ה"הר השחור" - כך היא נקראת עקב ימאים שראו במאה ה-13 את קו האופק ההררי שלה מלא בעצים שחורים. שטחה של המדינה הקטנה הזו הוא כחצי מישראל (כ-13.8 אלף קמ"ר) וכל אוכלוסייתה כ-630 אלף תושבים, מה שאומר הרבה שטח פנוי, הרבה טבע לא מופר, חופים שהם אשכרה בתוליים ובעיקר יעד שעדיין לא עלה על מפת התיירות העולמית, בטח לא כמו אצל השכנה דוברובניק, שכבר קורסת עקב תיירות-היתר שהביאו אליה תיירי "משחקי הכס".

מפרץ קוטור, הנקרא על שם העיר קוטור (מיוונית Katareo, "מקור מים") הוא באמת מקום מופלא ביופיו. צוקי גיר אימתניים מזדקרים להם מתוך הים האדריאטי, כמו פיורדים ירוקים בתוך ים של מים כחולים, ומעליהם נוגעים קלות עננים לבנים, מלטפים בעדינות את פדחתם. לא בכדי בחר הלונלי פלנט בעיר כיעד הטוב ביותר בשנת 2016.

המים שזורמים בנהרות שמפלחים את ההרים מכונים על ידי המקומיים "הזהב שזורם", עקב הניקיון והצלילות שלהם, וקוטור העתיקה שוכנת ממש בסמוך להם, למרגלות הר סנט ג'ובאני, שמעליו מבצר מרשים מהמאה ה-16 וחומה של 5 ק"מ לאורכו. אבל לא חייבים לעלות למעלה, למרות שאפשר לעשות זאת בשביל למיטיבי סבל (1,320 מדרגות), כי קוטור עצמה מספקת קסם של עיר ימי ביניימית, למרות שהעדנה שלה מגיעה החל מהמאה ה-15 - תקופה בה שלטו בה הווניציאנים. האיטלקים האלה גם ביצרו אותה נגד המתקפות של הצבא העות'מאני במאה ה-16-17, מה שהוסיף לה עוד מימד המשווה לה חזות של "קינגס לנדינג", וביחד עם הכרזתה כאתר מורשת עולם של אונסק"ו, לאחר רעידת אדמה קשה שחוותה ב-1979, הפכה קוטור לממתק שמקבל אליו אלפי תיירים, כולל מקרוזים שעוגנים במפרץ. אפילו בדוכן המחכה לתייר בשער העיר ניתן לקבל מפה בעברית עם האטרקציות בקוטור. הראשונה שבהן היא הקתדרלה של טריפון הקדוש (St. Tryphon), פטרון העיר ומגנה, שנבנתה ב-1166 על שרידי כנסייה מהמאה ה-9.

הנסיעה על "כביש החוף" של קוטור, דרך דו-מסלולית שעוברת בצמוד להר ולים, היא טיול רכוב מקסים המפגיש אותך עם המון עיירות קטנות, אך על אחת אסור לפסוח - פראסט (Perast). העיירה הקטנטנה הזו מתקופת הבארוק, שבה 189 תושבים, ניזונה מתיירות אבל גם מגידול צדפות בתוך הים. גם האטרקציה המעניינת בעיירה נמצאת בתוך הים. זהו אי מלאכותי זעיר ועליו כנסייה שבנו התושבים מסלעים וכמאה ספירות שהוטבעו, והכל בגלל אשה אחת. או יותר נכון התמונה שלה.

האגדה גורסת כי שני ימאים מצאו ב-1452 איקונה של המדונה (מרים) והילד (ישוע), נחה על סלע שיצא מהים. עקב ייחוסה של מרים כמגינת הימאים וקדושתה בכלל, בכל פעם שחזרו הימאים מדיג מוצלח - הם הטילו סלעים לקרקעית הים. לימים, החליטו לבנות במקום כנסייה ("גבירתנו של הסלעים") לציון המאורע. שיט של חמש דקות נעימות מביא אותך לאי החביב, שבו הכנסייה היפה ועל מזבחה התמונה העתיקה עצמה, וגם מוזיאון חביב שבו פריטים ישנים שתרמו המקומיים בכל שנה ביום חגה ביולי.

ואחרי שראיתם את מונטנגרו מהקרקע, זה הזמן לעלות למעלה. דרך הסרפנטינות שעוברת בין 25 פיתולים ממפרץ קוטור עד לראשו של הר לובצ'ן (840 מ'), נסללה במאה ה-19 במשך 10 שנים. כה יפה הדרך, עד שזכתה לכינוי "הכלה של המפרץ" על ידי המשורר היגוסלבי המפורסם אלכסה סאנטיץ' (Aleksa Santic). זוהי דרך צרה המתפתלת ועולה (או יורדת) אל ההר, כשברקע מתגלה יופיו של המפרץ - או אז מבינים מדוע נדמה שמדובר בפיורדים בים התיכון, למרות ששום קרחון לא יצר כאן פיורד.

עם זאת, המראה לא יודע שובע. בעיקול האחרון, שבו גם עוצרים לתצפית, ישנו גזלן קטן עם מזכרות וגלויות של הנוף שעדיין מוכרים. כל עיקול מסומן במספר, מה שמבטיח שלא תפספסו את האחרון, לפני שתמשיכו לכפר ניאגושי (Njeguši). תושבי הכפר הסמוך בן 200 המשפחות, מתמחים בעישון בשר הפרושוטו (חזיר) בתהליך שאורך שבעה חודשים - חותכים את הבשר, ממליחים אותו ותולים בחדר עם עץ מיוחד שנשרף ומעשן אותו זמן מה. פונדק חביב על אם הדרך, מציע לטעום (וכמובן לקנות) את הפרושוטו, ולצד זה להרים כוסית של רקייה - ה"וודקה" המקומית שמייצרים מענבים.

מניאגושי אפשר להמשיך לצטניה (Cetinje), שהיתה הבירה של מונטנגרו עד 1945 ובה ממוקמים כל המוסדות הממשלתיים, כמו בית הנשיא ושגרירויות שונות שהפכו מוזיאונים וספריות. אבל אפשר גם בכיף לוותר עליה אם אתם פחות בקטע של היסטוריה מקומית, ולהמשיך ישר לדובדבן של מונטנגרו - עיר החוף בודווה (Budva) המכונה "מיני דוברובניק".

בודווה שוכנת לחופו של הים האדריאטי והקמתה מתוארכת ל-2,500 לפני הספירה. גם היא, בדומה לקוטור, ספגה השפעות ונציאניות, עות'מאניות, אוסטרו-הונגריות ורעידת אדמה, עקב טקטוניקת הלוחות ומיקומה של מונטנגרו בין הלוח האפריקני לזה האירופי. בודווה היא עיר עתיקה ומקסימה עם בתים שנבנו בארכיטקטורה אקלקטית של בארוק ורנסנס, ואנשים עדיין גרים בסמטאות הקטנות שלה. שיטוט ברחובותיה חושף חנויות בוטיק, מסעדות וברים (למשל, Casper) שמפיצים מוזיקת ניינטיז שגורמת לך לא פעם להרים גבה על תקיעות הטעם המוזיקלי, אבל אז אתה נזכר שאתה במזרח אירופה, וזה בסדר.

בודווה היא ה"אילת" של המונטנגרים. יש לה טיילות רחבות ידיים לצד ים נהדר עם חופים ציבוריים, כמו בצ'יצ'י (Becici) ורפאלוביצ'י (Rafailovići), אבל גם חוף קמנובו (Kamenovo), שמתאים יותר למי שרוצה להתבודד. המלונות בבודווה מצוינים וחדישים, כמו "ספלנדיד", 5 כוכבים עם בריכות רבות, חדר אוכל עם ירקות ופירות בארוחת הבוקר, או מלון אבלה (Avala) ברמת 4 כוכבים, שאהוב מאוד על הישראלים עקב מיקומו על העיר העתיקה, ואולי זה בזכות הקזינו שיש בו?

אם יש לכם כמה ימים בלבד, בודווה היא המקום שכדאי להיות בו ולצאת ממנה לטיולי הכוכב שלכם. למשל, העיר בר (Bar) שהיא העיר הגדולה (45 אלף תושבים) לאורך החוף הנמצאת שעת נסיעה מבודווה. תמצאו בתי מלון זולים יותר, שמושכים תיירים גרמנים, פולנים וסרבים לרבוץ בה, ונתיב של דרך המשי שעבר בה פעם, הביא לפריחה של בניית מסגדים לצד כנסיות, וכולם חיים בדו-קיום.

אין בה מה לראות יותר מדי, אבל כדאי בכל זאת להגיע לראות את עץ הזית העתיק שבשטחה (בן 2,244 שנה). האמונה גורסת, כי מי שיקיף אותו שלוש פעמים יזכה לאהבה, כסף ומזל. לאו דווקא בסדר הזה. במשרד שליד העץ, נמצאת תעודה מאוניברסיטה בטורקיה המוכיחה את גילו הקדום. אבל אם החלטתם להגיע לבר, תעשו זאת בשביל "סטארי בר" (העיר העתיקה בשפה המקומית), שהיא באמת כמו אחוזה ממשחקי הכס. טוב מ"משחקוני הכס" - קטנה, בנויה כולה מאבנים בשילוב שרידי כנסיות ששרדו קרבות עם פרסקו צבעוני ואקוודוקט מרשים מהתקופה העות'מאנית למרגלות הרי רומיה (כניסה של 2 שקלים לאדם).

בדרך חזרה לבודווה, אתם חייבים לעצור ולתצפת על האי סנט סטפן (סווטי סטפן - Sveti Stefan), שהוא אי שכולו מלון שכנראה לא תוכלו ללון בו. האי הקטן שעליו חיו 25 תושבים עד 1960, הפך למלון יוקרה של רשת Aman שבו התארחו האבנים המתגלגלות, מדונה, סופיה לורן ושאר ידועי שם. גם נובאק ג'וקוביץ' הטניסאי הסרבי התחתן במקום שבו מחיר ללילה יכול להאמיר גם ל-6,000 אירו. אבל מצאתי לילה ביולי גם ב-1,300 אירו לזוג. לא נורא. למלון המדהים הזה, שלו חוף פרטי משלו ולשכור מגבת בו עולה כמאה אירו, מגיעים או בסירה שזמינה עבור האורחים כל הזמן, או בטיול נעים לאורך החוף, שאותו דווקא כן תוכלו לעשות והוא פתוח לכולם - עד השביל למלון, כמובן.

עוד אטרקציה שנמצאת כשעת נסיעה ומחצה מבודווה היא אגם סקדאר (Skadar) - אחת מחמש שמורות הטבע של מונטנגרו, שב-1983 הוכרזה ככזו. את האגם השקט והירוק הזה (450 קמ"ר) חולקות מונטנגרו ואלבניה, ובו 55 איים קטנים ומגוון של 260 מיני ציפורים, שבאות מרוסיה ועוצרות באגם להצטיידות, בעיקר שקנאים שמקננים בו. באגם מטיילים באמצעות סירות שיט (14 אירו לאדם בקבוצה או 25 אירו בסירה פרטית) של כשעה וחצי. במרכז האגם נמצא אי קטן (כן, שוב אי שיש עליו משהו) ועליו שרידי בית כלא מהמאה ה-19. המקומיים מכנים אותו "אלקטרז של מונטנגרו". איך לא.

מונטנגרו כל כך קטנה אבל יש בה הרבה מה לראות, ועוד לא הגענו לאזור הצפון. אבל לחופשת הקיץ הישראלית, שבוע בבודווה ואזור מפרץ קוטור יספיק בהחלט, וגם 4 לילות יעשו את העבודה. ישראייר, שגם אירחה את כותב שורות אלו ביחד עם משרד התיירות המקומי במונטנגרו, משווקת ביוני-יולי חבילות של 4-3 לילות כולל טיסות ע"ב חצי פנסיון (678 דולרים לאדם) או 7 לילות (995 אירו לאדם). באוגוסט תוסיפו עוד 100 דולר לאדם.

מונטנגרו עוד מחפשת את דרך המלך בין להיות פנינה תיירותית לבין לא להפך ליעד שחוק כמו יוון המוצפת. היא עוד לא מוכרת דיה, אבל מתחילה להיחשף יותר ויותר לתיירים שמחפשים לנעוץ עוד נעץ ביעד אחר, חדש. ועם בירה שעולה אירו אחד, מנה עיקרית במסעדה שעולה 8 אירו וגם טיסות ישירות - תהיו בטוחים שהיא לא תישאר מתחת לרדאר הרבה זמן. שלא תגידו שלא אמרנו. דוברובניק, מאחורייך.