אלוף אייל זמיר ייפגש בשבוע הבא בבריסל עם קצינים בכירים ממדינות ברית נאט"ו ומצבאות שכנים - המצרי והירדני. זמיר, סגן הרמטכ"ל, ימלא שם את מקומו של רב-אלוף אביב כוכבי במפגש מפקדי נאט"ו עם עמיתיהם משבע מדינות הדו-שיח הים-תיכוני. זאת הזדמנות מצוינת להתרועעות אישית ומקצועית עם גנרלים ואדמירלים, טורקים ויוונים, בריטים ופולנים, קנדים וצרפתים, מ-30 מדינות הברית הצפון-אטלנטית (צפון ולא האטלנטיק כולו, הסביר פעם אדמירל אמריקני, כדי שלא להסתבך בהגנה על מושבותיה האפריקניות של חברת הברית פורטוגל מדרום לקו המשווה).
המפקד החדש של כוחות הברית ופיקוד אירופה של הצבא האמריקני, גנרל חיל האוויר טוד וולטרס, היה עד לאחרונה מפקד כוחות האוויר האמריקניים באירופה. הוא ידיד קרוב של מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, וכמותו גם סגנו שהיה ליורשו, ג'פרי הריגיאן. שניהם אורחים קבועים בישראל. הריגיאן, בביקורו כאן לפני כחודשיים, סקר את תרגיל ההגנה האווירית של שני הצבאות והסב בנעמים ובפתיחות עם עיתונאים מקומיים במפקדה המשותפת, במחנה אביב - שום קשר לכוכבי - שברמת אביב.
כוכבי עוקב מקרוב אחר ההתפתחויות בצבאות מתקדמים בעולם. זרוע-היבשה של הצבא האמריקני, שהקימה "פיקוד עתידים", גירתה אותו לברוא באגף התכנון במטכ"ל מסגרת מטה צופה פני עתיד, "שילוח", לאמור שיטות לחימה וחדשנות - הדגש הוא על חדשנות. ראש החטיבה, תת-אלוף הדי זילברמן מחיל התותחנים, לפנים קצין האג"ם של כוכבי בפיקוד הצפון וראש חטיבת התכנון - גורם מרכזי בבניין הכוח - כשכוכבי היה סגן הרמטכ"ל, ויתר לטובת הייצור החדש על שליחות למזרח. העתידנים של הצבא האמריקני רוצים לשבור מוסכמות, להשאיר קצינים בתפקידיהם גם שבע ושמונה שנים כדי להיאבק בתחלופה מאפסת ניסיון, ולהביא מהשוק האזרחי, בגיוס רוחבי, מומחים שהצבא אינו מכשיר (בדומה למשטרת ישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים). מעניין לראות אם גם כוכבי ינהג כך.
ארבעת חודשי הפתיחה של כוכבי כרמטכ"ל, ערב בחירות, עם שר ביטחון ארעי שהוא גם ראש ממשלה (שהעדיף על פניו אלוף אחר), אולי לקראת שובו של אביגדור ליברמן שהמליץ עליו, עודם בבחינת צעדים ראשונים. כשתקום ממשלה חדשה, יחולקו בה תיקים ויסתמנו מגמות התקציב, ייתקל כוכבי בשני האילוצים הקשים ביותר - זמן וכסף. הוא ישאף למהר ולהחתים את שרי הביטחון והאוצר, הממשלה וועדת הכספים של הכנסת על מימון התוכניות הרב-שנתיות הבאות, לחומש ולעשור, אך מאווייו עלולים להיתקל בגחמה האיראנית הנצחית של בנימין נתניהו ובתשוקתו של ליברמן להירשם כמייסד חלטור"ה - חיל טילים ורקטות היבשה. כשלעצמו, ויש לכך סימוכין עוד אצל יצחק רבין כסגן הרמטכ"ל, זהו רעיון שנולד בצה"ל בתחילת שנות ה-60, כ"פיקוד קליעים", ושדוכא שוב ושוב לנוכח עוצמתו הארגונית של חיל האוויר. התוכניות החביבות על נתניהו וליברמן, ארוזות ב"קופסאות" תקציביות שאין לגעת בהן, יכרסמו בגמישות הנחוצה לכוכבי להוצאת ישן וישנוני מפני החדש שלו.
בהתנהגותו מזכיר כוכבי שניים מקודמיו, שהפגינו ביטחה עצמית עילאית ושלא תמיד פרעו את השטרות המבהיקים - אהוד ברק ודני חלוץ. הגעתם לתפקיד הצבאי הרם ביותר, למרות מתנגדים ומתחרים, טישטשה אצלם את האבחנה בין מעלותיהם ומגרעותיהם. לא תמיד הבינו שהצליחו למרות תכונות מסוימות ולא בזכותן. כוכבי, רעיונאי מבריק, משקיע מעט מדי בביטוח, שמא הברקותיו יתגלו כבוסר, או שמלחמה פתאומית לא תאפשר להן שהות להבשיל. הוא אינו מעודד מחלוקת וביקורת. קצינים ממהרים לתפוש שאינו אוהב לשמוע "לא". זה מתכון לאשליות ולחיכוך מתסכל עם המציאות.
הוכחה ראשונה לכך ניתנה בפרשת כשלונו למנות את מקורבו גיל מסינג לדובר צה"ל. כוכבי עצמו יכול להיות דובר צבאי מצוין. במבצע "חומת מגן", כמפקד חטיבת הצנחנים שפעלה היטב בשכם, הבין בתקשורת - ונהג בהתאם - יותר ממפקדו של דובר צה"ל, ראש אגף המבצעים אלוף דן הראל. כמפקד אוגדת עזה, ראש חטיבת המבצעים, ראש אמ"ן, אלוף הצפון השכיל יותר מרוב עמיתיו לטפח פתיחות מבוקרת, מועילה הדדית, לעיתונות וליחידות שבפיקודו, ואגב כך גם לצבור אשראי אישי. אבל רמטכ"ל אינו יכול להיות בנוסף על תפקידו גם דובר צה"ל, גם ראש אמ"ן וגם אלוף פיקוד. הוא מוכרח לסמוך על קצינים מעולים ומקצועיים ולא לצפות מהם להיות רק עוזרים ומוציאים לפועל.
לדעת כוכבי, כפי שנקלטה בכעס וכהבעת אי-אמון בקצונת הקבע, אין בקצונה זו מועמדים הולמים לשני תפקידים חשובים של תת-אלוף, דובר צה"ל וראש חטיבת המבצעים המיוחדים (מ"מ) באמ"ן. לראשון ביקש למנות את האזרח מסינג, לשני - להחזיר מגמלאות את תא"ל א', שעמד בראש מערך זה כשכוכבי היה ראש אמ"ן.
היגיון מחזורי
לא קשה להתבלבל בין המ"מ ליחידות מיוחדות, למבצעים מיוחדים ולאמצעים מיוחדים. אלה אינם שמות נרדפים. בצבא האמריקני הוקם במצוות הקונגרס בשנות ה-80 פיקוד הכוחות למבצעים מיוחדים (סוקום) שכמוהו כחיל, כלומר בונה כוח ולא מפעיל אותו, למעט במסגרת הבין-זרועית ג'ייסוק. במילון הישראלי תחום האמצעים המיוחדים, או בקיצור אמ"מ, מתייחס ללוחמה בלתי-מקובלת. בין המ"מ והיחידות המיוחדות יש לעתים חפיפה (למשל, סיירת מטכ"ל), אך לרוב היחידות המיוחדות תכלית מבצעית ולא מודיעינית, עד כמה שניתן להפריד בין שתי פעילויות אלה. למעשה, זהו מיכלול עם הגיון מחזורי. לא אחת, מוטלת על יחידה מיוחדת משימה כקבלנית ביצוע של גורם מודיעיני, האוסף וחוקר חומר לצורך הכנת מבצע. שלדג, יחידת הקומנדו של חיל האוויר, מתמחה בשליחויות עלומות, שבסופן יכול נורקין להחליט שהשלב הרועש והאלים של המשימה יבוצע מהאוויר, במטוסי-קרב או מסוקים.
יואב גלבר, לימים מאנשי ועדת אגרנט לחקירת מלחמת יום הכיפורים, תיאר במחקרו על ראשית קהילת המודיעין את הזיקה שבין יחידת המבצעים המיוחדים של אמ"ן, שהועברה אחר כך למוסד והיתה ל"קיסריה", לבין היחידות המיוחדות של זרועות הים והאוויר. המקביל המודיעיני של שייטת 13 היה מדור 13 באמ"ן, שהפך ליחידה 131. המקביל האווירי, סבא של שלדג, היה גף 13, רעיון שנגנז עד שקצין סיירת מטכ"ל מוקי בצר החייה אותו לאחר מבצע אנטבה.
ההבדל בין 131 (שהסתבכה ב"עסק הביש" במצרים ושינתה את מספרה ל-188) ו"קיסריה" לבין יחידות אחרות באמ"ן ובמוסד (504, "צומת"), כמו גם בשב"כ, המפעילות מקורות חיים ונושמים, נעוץ בזהות אנשי הקצה שלהן: רק בראשונות אלה ישראלים. לכן הם מוגדרים כלוחמים, לא כסוכנים.
רק לאחר מלחמת ששת הימים הוכר באמ"ן הצורך בגורם-מטה שיפקח על סיירת מטכ"ל ועל היחידה הטכנולוגית ששירתה בעיקר אותה. לכן הוקם במחלקת איסוף, שהפעילה את היחידה, ענף מ"מ, מייסודו של יוסי לנגוצקי. עם השנים צמח הענף למחלקה ולבסוף לחטיבה. העומד בראשה, תכופות קצין שהיה מפקד או סגן מפקד של סיירת מטכ"ל, אינו חוצץ פיקודית בין ראש אמ"ן - שכמוהו כמפקד זרוע, בנוסף לאחריותו הלאומית להערכת המודיעין, לבין מפקד היחידה. בחיל האוויר דרג הביניים נמוך יותר, אלוף משנה, מפקד כוחות האוויר המיוחדים - שלדג ו-669. התואר מטעה במקצת. אלה שתי יחידות שונות, שאינן מיועדות לפעול כחטיבה בת שני גדודים מוטסים בתוספת כוחות המילואים שלהן. בחיל הים מפקד שייטת 13 הוא גם מומחה הקומנדו של מפקד הזרוע.
שלושה מסמכים שלא נחשפו עד כה מלמדים כיצד השתדל צה"ל, לא תמיד בהצלחה, להתאים כוחות מיוחדים לפעולות מיוחדות. ביוני 1954 כתב ראש מחלקת המבצעים, אלוף-משנה מאיר עמית, תחת הכותרת "תכנון פעולות מיוחדות", כי "אחת ממסקנותיי לגבי תרגיל 'אגד' היא שיש לנצל את שני גדודי הקומנדו המוצנחים לפעולות חבלה בימים הראשונים של המלחמה. כאובייקטים יש לראות תקיפת שדות תעופה, הריסת גשרים, פיצוץ מסילות ברזל, חבלה בכבישים וכו'. מן ההכרח שלגבי כל פעולה מסוג זה יהיה תכנון מדויק, ואם ניתן, מתורגל על אובייקטים (מראש). לאור זאת אני מציע לבדוק מחדש אפשרות הקמת מפקדת פעולות מיוחדות, כצוות תכנון הכפוף לאג"ם/מבצעים בזמן שלום וכמפקדה הכפופה למוצב הפיקוד העליון בזמן מלחמה".
הצעת עמית לא מומשה ובמבצע "קדש", בהיותו ראש אג"ם ומפעיל הצבא כשהרמטכ"ל משה דיין נעלם להנאתו - ולעתיקותיו - בשטח, לא עמדה לרשותו מפקדה כזו. ארבע שנים אחר כך היה לראש אג"ם מאיר אחר, זורע, מקורבו של הרמטכ"ל חיים לסקוב. אף שכיהן בתפקיד השני בבכירותו בצבא, בהיעדר סגן רמטכ"ל, היה זורע בחודשיו הראשונים באג"ם אלוף-משנה בלבד, זוטר בדרגתו מאלופי הפיקודים, ראשי האגפים ומפקדי הזרועות. רק בהמשך הועלה לדרגת אלוף. לא השתנתה הישענותו של צה"ל על הצנחנים, כיחידות הקומנדו הזמינות ביותר.
באוקטובר 1958 מינה זורע, במיסמך שנוסח בעליל בידי ראש מחלקת המבצעים, אברהם (אברשה) טמיר, "צוות תכנון לפעולות משולבות" ובראשו מפקד חטיבת הצנחנים 35, מנחם (מן) אבירם - גם הוא עדיין בדרגתו הקודמת, סגן-אלוף; נדרשה שנה בתפקיד, כמו אצל נהג מתלמד, לפני קידום לדרגה התקנית. הנמענים הנוספים, לצד אבירם וקצין המודיעין שלו גדעון מחניימי ולידיעת ראש ענף ביטחון שדה, היו נציגי חילות האוויר, הים, הקשר והתחזוקה.
"הנכם מתמנים בזאת כצוות קבע לתכנון פעולות משולבות מיוחדות", כתב זורע. "משימות התכנון תוטלנה על-ידי ראש אג"ם/מבצעים (טמיר) ברווחי זמן של כשלושה חודשים. התכנון הבא יהיה 'כדור שלג'. הוא יתבסס על נתונים שיימסרו בנפרד. הצוות יסיים את תוכנית 'כדור שלג' עד 1 פברואר 1959. עבודת הצוות תיעשה בחדר המלחמה של המטכ"ל. ראש הצוות יקבע את סדרי עבודת הצוות בהתבסס על לא יותר מחצי יום תעסוקה בשבוע לחברי הצוות".
חלפו עוד ארבע שנים, וקודמו של אבירם כמח"ט הצנחנים, אריק שרון (שבאותה עת תוכנן להתמנות לראש מחלקת המבצעים, בכפיפות לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם רבין, אך שיבוצו שונה לבסוף), חיבר מסמך שהמליץ למטכ"ל לייעל את הפעלת הכוחות המיוחדים. "אנו יכולים לעשות רבות על ידי שימוש נכון בכוחות מיוחדים מתאימים", כתב שרון. "שטחי פעולה ברורים הם שדות תעופה ומטוסי אויב, תחנות מכ"ם, אוניות אויב ומתקני נמל, פגיעה באישים, חסימת צירי תנועה עורפיים וזריעת בהלה, שורה ארוכה של מתקנים חיוניים, ועוד. אפשרות נוספת היא לדרדר את מדינות ערב למלחמה בעת נוחה לנו, בלי שנוצג כ'תוקפן' מראש". מדרדר מלחמה הנרתע מהצגתו כמחרחר מלחמה - הד מוקדם ללבנון 1982 - וגם מי שהעמיד בראש המוסד את מאיר השלישי, דגן.
"כיום", המשיך שרון, "קיימים חלק מהאלמנטים לפעולות מיוחדות, אלא שבגללם פיצולם מבחינת אחריות וחוסר יד אחת מרכזית מתכננת, מתאמת ומאמנת, איננו מסוגלים לעשות את רוב התפקידים הנ"ל. פעולות מיוחדות בשטחי אויב אפשר לעשות על ידי החדרת אנשים שיש להם באופן טבעי נתונים להופיע כתושבי אותן ארצות או על-ידי החדרת אנשים לצורך הפעולה בלבד והוצאתם מייד אחריה. אפשרי גם שילוב על-ידי החזקת מספר אנשים בארצות האויב בקרבת יעדים שיקבלו את המבצעים, ידריכום ויעזרו להם לבצע ולסגת. במידה ונרצה לוודא פעולה מושלמת שתיעשה תוך דבקות מוחלטת במשימה, טוב לעשות זאת על-ידי החדרת אנשים ללילה אחד, עם או בלי אנשים שיסייעו במקום עצמו. המסקנה מכך היא שהשיטה תתבסס על לוחמים מעולים שאינם ניתנים להסוואה ואמצעים מתאימים להגעה ולפינוי - מטוסים, הליקופטרים, צוללות".
בחלקים הבאים של המסמך התייחס שרון לתכנון צה"ל ואימונו בסוג אחר של פעולות משולבות, לא "מיוחדות" - כוחות משוריינים עם כוחות מוצנחים וחיל האוויר, "טקטיקה של צנחנות לטווחים קרובים, יחסית, מקום בו הצנחנים לא יצטרכו לשהות יותר מאשר לילה ואולי מספר שעות של היום הבא, עד להתחברות של כוחות משוריינים הפורצים אליהם. בגלל הזמן הקצר, לא יזדקקו להרבה אספקה וציוד כבד מן האוויר, וזה יפנה מטוסים להצנחת צנחנים נוספים, (או) להצניח צנחנים אלה פעם נוספת לאחר ההתחברות. הכוחות המוצנחים ימנעו תנועת תגבורות האויב, שתפקידה לבלום את פריצותינו, וישבשו את תוכניותיו".
אין חדש תחת הכוכב
מאחר שרעיונותיהם של עמית, זורע/טמיר ושרון הושמעו - וחלקית גם מומשו - עוד לפני שאביב כוכבי נולד, ברור שאין חדש תחת הכוכב. מה שצה"ל עושה בעשור השני של המאה ה-21 הוצע כבר לפני שישה עשורים ויותר. לכן לא מידת המקוריות קובעת, אלא נכונותו המעשית של רמטכ"ל לסטות מהכבד והבטוח אל הקל והמסוכן, מהמשוריין אל המיוחד. רבים מקודמיו של כוכבי נטו בעניין זה לשמרנות. כרגע, לפני שנדרש להחליט, לתעדף ולוותר, יש לו סיכוי להיות שונה.
לשם כך מוטב לחזור כ-15 שנה לאחור, לתפקידו הראשון כתת-אלוף, מפקד אוגדה 98. ערב מלחמת ששת הימים, כשלחטיבת הצנחנים הסדירה נוספה במילואים עוד אחת ולאחריה שנייה, ביקש קצין הצנחנים הראשי אהרן דוידי מהרמטכ"ל רבין להטיל עליו במלחמה לפקד על "מאמץ מונחת או מוצנח, דו-חטיבתי". רבין הסכים בהסתייגות, "בתנאי מלחמה מסוימים". התנאים לא התממשו. המטכ"ל והפיקודים המרחביים לא ויתרו על החי"ר המוצנח, המובחר, כעתודות זמינות. החטיבות לא פעלו במסגרת אוגדת צנחנים. אחרי דוידי באו שני קציני הצנחנים והחי"ר הראשיים (החי"ר שודרג למקום הראשון בהמשך) רפאל (רפול) איתן ועמנואל (מנו) שקד, שפיקדו על מבצעים מיוחדים, כולל פעמיים בביירות, אך במלחמת יום הכיפורים נרתע המטכ"ל מהטלת משימות שאפתניות, מיוחדות, על מפקדתו של שקד. כיבושו המחודש של החרמון לקראת סוף המלחמה, בידי גולני והצנחנים, היה מבצע חשוב ויקר, אך לא מיוחד.
רק לאחר המלחמה נוסף לקחצ"ר החדש, דן שומרון, גם פיקוד על אוגדה של צנחנים וכוחות מובחרים אחרים. באנטבה היה שומרון מפקד המבצע ונעזר במטה מפקדת קחצ"ר. ודאי שהיכרותו עם חיל האוויר, יכולותיו ואנשיו תרמה לביטחונו בהצלחת התוכנית ולשיווק ביטחון זה כלפי מעלה, לדרג המחליט. אבל הנבחרות שפעלו באנטבה, מסיירת מטכ"ל, הצנחנים וגולני, לא היוו אוגדה. גם כשהקחצ"ר עמוס ירון פיקד על אותה אוגדה במלחמת לבנון, כולל בנחיתה מהים, לא היה בה ייחוד לעומת האוגדות הרבות האחרות שצה"ל הטיל לשטח ההררי והבוגדני. בזירה המתבקשת ביותר לפעולה של אוגדה מוטסת או מוצנחת, ארץ הסקאדים במערב עיראק, ב-1991, נמנעה ממשלת יצחק שמיר משחרור הניצרה למבצע. כך נכזבה תקוותו של ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, אלוף דורון רובין, לעשות שימוש טבעי - ולא רק בלבנון (מבצע "כחול וחום") - בתפקידו הנוסף כראש מפקדת השליטה למבצעים מיוחדים (משמ"מ). עם ביטול מחלקת ההדרכה נקלטה המשמ"מ באוגדה 98.
כשהגיע כוכבי מחטיבה 35 של "חומת מגן" למשרד מפקד אוגדה 98 במחנה ביל"ו, כיום מחנה ליפקין-שחק, עמד לנגד עיניו חזון של חי"ר מוצנח שיעמוד לרשות המטכ"ל ויהווה "כוח מהלומה ופשיטה" - גמיש, זמין, פועל בכל עומק, בהרכבים מגוונים, בכל סוגי המבצעים, עם יכולות ייעודיות ותוצאות ייחודיות. הוא קיווה שיינתן לו, באוגדה ובמאמץ שני במשמ"מ, לבצע מכלול פעולות בו-זמניות ורב-ממדיות "המכוונות לנקודות הכובד המערכתיות" (למשל, של חיזבאללה) שפגיעה בהן "תמוטט את המערכת היריבה ואת הגיון פעולתה".
לשם כך דרש כוכבי מכל יחידות האוגדה - חטיבה 35, מגלן, צנחני המילואים ועוד - כשירויות של חי"ר המתנייד רגלית וברכב, במטוסים ובמסוקים; יודע להסתוות ולהפעיל טילים וגורמי אש אחרים; לאסוף מודיעין; לדבר בשפה משותפת; לפעול בשילוביות רב-חילית ורב-זרועית. לא השטח וההשתלטות עליו עיקר, שינן לאלופי-המשנה וסגני-האלופים שתחתיו, אלא איתור מטרות והשמדתן. במרחב עירוני צפוף, אמר להם, עליכם לשלול מהאויב את יתרון הביתיות, באמצעות רצף פעולות מפתיעות, גלויות וסמויות, שיביאו ל"קילוף יכולותיו וצמצום חמקנותו". מילים גבוהות, שוחרות דיוק, העלולות להישמע מתנשאות לא פחות מ"נחילים" (מונח אמריקני שאימץ גם כוכבי) ו"השתבללות"; אבל כוכבי, שבלבנון 2006 כבר היה בעזה, לא הוקרב על מזבח הקנאה כבן-מחזורו ומתחרהו, גל הירש.
קטלניות ושרידות, הונאה והטעיה, בזק (להפעלת פתע לנוכח התקפת אויב, כשבהגיע כוחות מילואים תתפנה האוגדה למשימותיה הייעודיות) ורשת, מבצעים "מתחת לסף המלחמה" - על כל אלה דיבר כוכבי עוד במחצית הראשונה של העשור שעבר. כעת, כרמטכ"ל, אינו יכול להפוך את צה"ל כולו לאוגדה 98, וגם אין בכך צורך או היגיון, אך ניכר בו שהוא מנסה להפיח בשינויים הארגוניים משהו מרוח האוגדה. למשל, אותה יחידה רב-מימדית, שתקבץ ותצרף ותתיך ותלחים את כל החידושים, מהחפרנים ועד לרחפנים. יחידה ניסיונית באותו שם, אם כי לא בהכרח זהה באיפיונה, הוקמה בצבא האמריקני ב-2004, כמעבדה לפיתוח אמצעי לחימה ולהתאמתם לחיילים.
בין תקופת כוכבי כאוגדונר למינויו לרמטכ"ל הוקמו בצה"ל מפקדת העומק וחטיבת הקומנדו והושקה (ב-30 בינואר 2013) המערכה בין המלחמות, המב"ם - הזולה במלחמות ישראל, ללא חלל אחד ויחיד זה יותר משש שנים. מפקדת העומק נאבקת עתה על קיומה. היא עשויה להתכנס למתכונת שביקש להועיד לה בשעתו חלוץ - להק בחיל האוויר. חלופה אחרת היא הכפפתה למפקד זרוע היבשה, האלוף יואל סטריק, כדי שבנוסף לתפקידו בשגרה כבונה כוח יהיה אחראי בחירום על הפעלה מבצעית. לחילופין, עשוי סטריק לקבל פיקוד על גיס צפוני. מפקד הגיס, אלוף פיקוד הצפון אמיר ברעם, נשאר לפי שעה בתפקיד זה - ולא העביר אותו למפקד החדש של המכללות, אלוף איתי וירוב - כך שברעם הוא עתה בעצם המפקד של עצמו; ואם סטריק, שהיה בחירום מפקדו של ברעם עד לאחרונה, יתחלף איתו, הוא יהיה לפקודו. סידור כזה אינו בהכרח הרה-אסון, אבל תמיד מרחף התקדים הבעייתי של אלוף פיקוד הדרום שרון שהתחלף עם מפקד אוגדה 143 שמואל גונן-גורודיש. סטריק הוא קצין החי"ר הראשון מאז בני גנץ בתפקיד שנשמר לרוב למפקדי שריון. קציני החי"ר שהקימו את מפקדת כוחות השדה, שקדמה לזרוע היבשה (שומרון, אמיר דרורי, אורי שגיא), הוסבו לשריון ופיקדו בו על אוגדות סדירות.
סטריק, לשעבר גם בפיקוד העורף, הוא אחד משני קצינים המכהנים במטכ"ל של כוכבי בתפקיד אלוף שלישי. השני הוא הסגן זמיר, לשעבר מזכירו הצבאי של נתניהו ואלוף פיקוד הדרום. אלוף שלישי, ראש אגף המבצעים אהרן חליווה, חזר לסבב שני באותו תפקיד, לאחר פיקוד על אגף הטכנו-לוגיסטיקה. כל אלופי הפיקודים היו מפקדי יחידות מיוחדות - מגלן (ברעם), סיירת מטכ"ל (הרצי הלוי, דרום), דובדבן (נדב פדן, מרכז), אגוז (תמיר ידעי, עורף). זה הצבר חשוב של ידע בהפעלת יחידות מיוחדות, אבל פדן, במאמר ב"מערכות", התריע בשעתו מפני הפיתוי הבזבזני להשתמש ביחידות אלה לפתרונות טקטיים, כגון לחימה במנהרות או ברקטות, במקום להועיד אותן, כבעלות יכולת להתמודד עם "חידות אינטלקטואליות" - יחידות נגד חידות - למהלכים העשויים להכריע מערכה. דומה שכוכבי מזדהה עם גישתו של פדן: את הסיכות של היחידות המיוחדות, את המזרקים הגדושים בחומר משתק, כדאי לתקוע בעקבי אכילס של האויב, לא בגופו.
במיקוח המסורתי על היקף הסיוע האמריקני - ועל עיקור הייצוא הביטחוני האמריקני למדינות ערב - נודרים שני הצדדים לשמר את יתרונו האיכותי של צה"ל. יש לכך משמעות מעשית בדולרים ובגרסאות של מערכות נשק, אך כוכבי מודד את פער האיכות בין צה"ל לבין אויביו בהסתכלות מודאגת יותר, על ציר הזמן. הוא שואף להגדיל את היתרון בריבוע, לא להשאיר אותו יציב, מחשש שבתוך שנים מעטות לא יהיה די בפער הנוכחי.
חדשנותו של כוכבי אמורה לחסן את צה"ל מהמגמה המיוחסת לצבאות, להתכונן למלחמה הקודמת, מה שלפחות חלקית כמעט בלתי נמנע משום שהכלים, האנשים והלקחים הם תוצרי התנסויות העבר (וגם ועדות החקירה המחמירות, המסתכלות אחורה ולא קדימה). בהביטו לעתיד, כוכבי קצר-רוח להניח את היסודות לצבא שלאחר הבא, שני דורות מקצועיים מהיום ולא אחד בלבד; לצבא שיהיה מוכן למלחמה שלאחר הבאה. בדרך לשם מפריעה לו המלחמה הבאה, המסתמנת - מכל החזיתות - בעזה. לפי הגיון זה, מוטב לצה"ל להגיע להתנגשות הגדולה עם חמאס בהקדם, כדי להיפטר מהמטרד השוחק אותו ואת עצבי האזרחים ולהתפנות למשימות החשובות באמת.
תובנה מבריקה בפשטותה, או מסוכנת בפשטנותה? הסוגייה כולה מצדיקה ויכוח ציבורי, כי היא גורלית מכדי להשאירה בדיון מקצועי בין הרמטכ"ל והאלופים, מה גם שבדרג המדיני הנגוע בשחיתות אין לתת אמון.