מכונת הכתיבה של סטיבן קינג טיפחה לאורך 45 שנות פעילותו של סופר האימה ממיין הרבה דמויות מפחידות. אחת הבולטות שבהן היא זו של אנני וילקס, אחות רצחנית במקצועה ומעריצה אובססיבית בשעות הפנאי, אותה יצר ב-1987 כשכתב את "מיזרי". סביר להניח שווילקס, פסיכופתית מעוררת השראה, לא הייתה מקבלת כזו תהודה אלמלא המשחק האלוהי של קתי בייטס, שהעמידה יחד עם ג'יימס קאן בתפקיד הסופר פול שלדון את אחד הצמדים המהדהדים בהיסטוריה של הקולנוע.
כמעט 30 שנה חלפו מאז הפך "מיזרי" לקלאסיקה מיידית, ועירד רובינשטיין תרגם וביים אותו לתיאטרון הקאמרי, עם קרן מור בתפקיד אנני. בפרפראזה למשפט "יש רק שני דברים שאני אוהב - כדורגל וכדורגל אנגלי" של כוכב העבר משה סיני, אפשר להגיד שיש רק ליהוק אחד טוב יותר מקרן מור - קרן מור ויובל סגל.
אל שניהם נגיע מיד, אבל לפני כן כדאי להתעכב על החזון המעניין של הקאמרי, שאחרי שהעלה את "קן הקוקיה" ממשיך להוביל קו של המחזה מחודשת לקלאסיקות קולנועיות מודרניות. בעוד ב"קן הקוקיה" סברתי שהביצוע לא ממש הצליח משום שהשחקנים היו מתוכנתים מדי, ב"מיזרי", לעומת זאת, התוצאה מוצלחת בהרבה. התפאורה המופלאה של פולינה אדמוב והשימוש בה (קרון טריילר שמסתובב על הבמה בתזמונים נהדרים), התאורה של אבי יונה בואנו, המוזיקה של רועי ירקוני וכמובן הבימוי של רובינשטיין מצליחים לייצר תחושה של בידור מהול באימה. הם ומור, כמובן.
סביר להניח שלו היו שואלים אתכם את מי הייתם מלהקים לתפקיד אנני, מור הייתה אחד ההימורים הראשונים. הטירוף פשוט מוטמע בה והיא סוגרת את הפער מאנני של הסרט במהירות. יש לכך סיבה אחת: היא לא מנסה להיות בייטס, היא פשוט מצליחה להיות מור - מצחיקה, מלחיצה ובעיקר סוחפת. במחזה שמתבסס על שני שחקנים בלבד (+ שריף בדמותו של שהם שיינר) חשוב שתהיה כימיה, וזו הסיבה שהנוכחות של סגל כל כך חשובה פה. בניגוד למור, את פול שלדון יכלו לגלם הרבה שחקנים, אבל הדבק וההבנה העיוורת בין שני השחקנים הוותיקים פשוט חייבו את השיבוץ שלו לתפקיד.
הנוכחות הבימתית של מור וסגל והתפאורה והמוזיקה שסביבם הופכים את העיבוד הזה של "מיזרי" לטוב, מבדר, מלחיץ לעתים ונאמן למקור. כמה מהתמונות החזקות והמוכרות (הפטיש, אוי, הפטיש. איזו סצנה נוראית) קמות לתחייה בקול תרועה רמה. הביקורת היחידה שלי על המחזה היא שיש בו מעט רגעים רדומים, כשאם בסרט המתח נשמר, כאן הוא מעט מתרופף לעיתים. אלה באמת צרות של עשירים, כי במשך רוב הזמן (קרוב לשעתיים) ההצגה מצליחה להתקדם בהילוך גבוה ולספק הנאה מרבית.
הבעיה בז'אנר הסרטים המומחזים טמונה בהיותם צרובים חזק בזיכרון. לא אכחיש, העובדה שזכרתי כמעט את כל הסרט פגמה בהנאה, ועדיין - מציאת הצגה טובה, מהנה וכזו שמעבירה את הזמן בנעימים היא לא עניין טריוויאלי כלל. "מיזרי" של רובינשטיין, מור וסגל מספקת את הסחורה וגם את הריגוש.