סביר להניח שאם הייתם מציבים מצלמה במטבח של בית דו קומתי ברעננה ביום רביעי בשעה 8:30 בבוקר, או ביום שבת בשעה 12:00 בצהריים, הייתם משתעממים לצפות בחומרי הגלם. הייתם מגלים שאין מוזיקת רקע, אנשים נכנסים ויוצאים מהחדר כאוות נפשם, רובם מתקשרים זה לזה ענייני לו"ז כשהם לא בוהים בטלפון, מדברים בחצאי משפטים לא בהכרח קוהרנטיים ולא נצמדים לקו עלילה ברור. הייתם עדים לחיי משפחה שגרתיים בלי שום התרחשות יוצאת דופן, לא משהו שאפשר לקרוא לו חומר לסדרת טלוויזיה או יצירת אמנות כלשהי. אלא אם כן זו המשפחה שלכם, ואז זה הופך פתאום לשיט הכי מגניב שיכול להיות מוקרן בטלוויזיה. קל להסתכל על 99 אחוז מהדברים שמופקים כיום ולומר "נו באמת, זה לא קורה במציאות", ומאידך גם ריאליטי הוא לא אותנטי ודוקומנטרי עושים רק על דברים חריגים. מהי הנוסחה הזו שלוקחת רגעים פרטיים והופכת אותם לדברים ראויים לצפייה? זה פשוט אך לא פשוט: תהיו אנשים מעניינים ואמיתיים שיש להם ניסיון חיים, דברים לומר ודרך אמנותית לומר אותם. נגיד פמלה אדלון.
קשה לומר שהעונה החדשה של "דברים טובים" יותר אישית ואינטימית מקודמותיה, כי השתיים הראשונות היו הכי פמלה אדלון שרק אפשר, החל מסצנות שלמות שגזורות מחייה ועד שילוב של פסלים שהיא אוהבת, אמנות שהיא מעריכה ושירים שהיא נוהגת לשמוע. טכנית הסדרה מוגדרת כסמי-אוטוביוגרפית, אבל נדמה שהמרווח שבין פמלה אדלון לסם פוקס הוא כמו ההבדל שבין תמלול לפסקה מנוסחת כהלכה: שתיהן אימהות חד הוריות לשלוש בנות, שתיהן מתפרנסות ממשחק אבל לא מאוד מפורסמות, שתיהן גדלו בבית יהודי עם אם בריטית שמתגוררת כעת לידן, ושתיהן לא נשים טיפוסיות או אימהות שרגילים לראות בטלוויזיה. ובכל זאת, העונה השלישית היא יותר פמלה מתמיד, בעיקר כי היא הייתה חייבת להיות. אדלון, כפי שיזכירו לכם כולם, יצרה את הסדרה עם לואי סי קיי, שהודר ממנה בשלהי 2017 בגלל כל הפרשיות שהיה מעורב בהן, מה שאומר שהיא נאלצה לקחת את המושכות עוד יותר קרוב לחזה. האם יש הבדל ניכר, או כלשהו? הראש אומר שכן, העיניים אומרות שלא ממש. אבל תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על לואי סי קיי, אני רוצה לדבר על הסדרה שלי.
הפרק הראשון של העונה, למשל, מתאר חוויה די אוניברסלית של אם שמלווה את בתה לקולג' (או במקרה שלנו, לצה"ל), ולמעשה נפרדת ממנה בעודה משחררת אותה לחופשי לראשונה. "בייבי שלי, את בעולם", אומרת סאם למקס, "זה העולם". לפני זה היא כמובן קונה לה ערימות של קונדומים, רוצה לקחת אותה לשמוע מוזיקה בבר בשיקגו ומחמיאה לה על תעודת הזהות המזויפת שלה, כי סאם הרי היא אימא מגניבה שאומרת "Dude" ו-"Man" ואת זה אנחנו כבר יודעים. אלה, אגב, רגעים שבהם נדמה כי אדלון נהנית קצת יותר מדי מלצייר את עצמה מחוץ לקופסה בקווים שמאתגרים הורות מקובלת, ועל כן מאדירים אותה. ובכל זאת, דקה לאחר מכן היא קוראת בקול גדול באמצע הבר לבתה המתרחקת: "רגע, אני רוצה חיבוק פרידה גדול ומשמעותי כמו ב'החיים עצמם'" - הדבר הכי רחוק בערך מאימהות קולית ומגניבה. מה גרם לה לעשות את זה? מה גרם לפמלה אדלון לכתוב לעצמה את המשפט הזה? היא כנראה הרגישה שזה הדבר הכי אותנטי שצריך לקרות, זה הרגש הגדול שיארוז את הסצנה הזו וישלח אותה הביתה. זה כאילו שהתנהגות הצ'יל-אאוט של סאם היא מנגנון מאופק שמחזיק חזק בפנים את כל הרגש הנא, המביך והלא מגניב, אבל בסופו של דבר הוא תמיד ימצא את דרכו החוצה.
זאת "דברים טובים", וכך תמיד הייתה: על הגבול המבלבל שבין ניגודים. מצד אחד קל להזדהות עם מה שעובר על סאם, כאם וכבן אדם, ומצד שני לא תמיד אפשר להבין את התגובות והאינסטינקטים שלה. מצד אחד היא מציגה אירועים "מהחיים", ומצד שני היא לפעמים מעופפת ומתחככת בליריות פיוטית. גם הבנות של סאם - מצד אחד חכמות ובוגרות וחמודות, ומצד שני טינאייג'ריות דוחות ומעצבנות שמתחשק למלוק להן את הראש בכל פעם שהן פולטות קריאת "Mom!". ואפילו סאם - גם אוהבת אותן ותעשה הכל עבורן, פשוטו כמשמעו, כולל לקרוא איתן מחזה באמצע הלילה אחרי יום מפרך ולתת להן לצאת עם גבר בגיל כפול מגילן, וגם תייחל ליום בו יעופו לה מהבית ותהיה סנטימנטלית לגבי זה. מה שיפה הוא שהסדרה הזו יכולה להתאמץ מבחינה שכלית כמה שהיא רוצה להיראות מגניבה, לא שגרתית ופרועה, אבל הרגש הוא זה שתמיד מחזיר אותה למסלול ההזדהות. נכון שהצילום והפסקול המצוינים עושים חלק ניכר מהעבודה, אבל זו אדלון בעצמה, היא ולא אף אחד אחר, שפורטת על האותנטיות בצורה יפהפייה ומקסימה, כמו צלילי מיתר מייללים בשיר רוק חודר ומהפנט.
עכשיו רק נותר לתהות על מה הסדרה הזו בעצם. על אם חד הורית והתמודדויותיה? בערך. אפשר לומר ש"דברים טובים" היא החוליה הבוגרת בשרשרת שמתחילה ב"בנות" ונמשכת ב"סינגל מילפית", אבל זה יהיה נכון בערך ב-60 אחוז, כי גם החיים המקצועיים של סאם מקבלים לא מעט זמן מסך, וכך גם הקשיים האינטימיים שלה, הקשרים הרומנטיים, תלאות ההזדקנות והטיפול בהורים. "דברים טובים" היא רוב הזמן אוסף של פיסות חיים שלא בהכרח קשורות אחד לשני, דנ"א שהיא חולקת עם סדרת האם הרוחנית שלה, "לואי". "לואי" הייתה בגדול שיטוט סוריאליסטי במוחו של אדם, ו"דברים" הרבה יותר מקורקעת אבל בכל זאת לא מטרידה את עצמה יותר מדי בענייני נרטיב או המשכיות, כפי שעשתה "לואי".
אם להשתמש במילותיו של ג'ורג' קוסטנזה - "שום דבר לא קורה בסדרה הזו, זה בדיוק כמו בחיים: אוכלים, עושים קניות, קוראים, אוכלים, קוראים ועושים קניות". פרקים יכולים לקפוץ מנושא אחד לשני בלי שום תפר אסוציאטיבי, ולתאר לפעמים סיטואציות רגילות לחלוטין כמו הזמנת משקה בבר, בידוק ביטחוני בשדה תעופה, מדידת בגדים בארון והתמודדות עם הורים הזויים בבית הספר של הילדים. למה שנצפה בזה, ישאל מפיק בכיר ב-NBC בשנת 1992? כי האותנטיות שמבעבעת מתוך "דברים טובים" גורמת לה להיראות כמו הפורטרט הכי מדויק של האמריקנה בימים אלה: ילדים שראו ונחשפו להכל, הורים שהולכים ומאבדים את נקודת האיזון השפויה, פוליטיקלי קורקטיות עוקצנית במסווה של נחמדות ואנשים שמרשים לעצמם לעשות מה שבזין שלהם. ועדיין, בתוך כל הציניות הזו, "דברים טובים" מוכיחה שיש גם מקום לרגעים משמעותיים, גדולים מהחיים ומלאי רגש.
העונה השלישית של "דברים טובים" משודרת בימי רביעי ב-22:45 ב-yes Edge, וכן ב-yes VOD.