"כוח בהוליווד זה אומר שהוכחתם את עצמכם מספיק כדי שאנשים יגידו לכם כן, למרות שהם אולי לא רוצים", אמרה טינה פיי בשלהי 2016. "כשהצענו ל-NBC קומדיה על אישה שנחטפה בגיל 13 והוחזקה בבונקר למשך 15 שנים, NBC לא רצתה את הסדרה הזו! אבל הם היו חייבים להגיד כן כי הם כבר שילמו לי... האמנתי בסדרה וכעת היא בעונתה השלישית, במקום אחר".
פיי כמובן מתייחסת ל"קימי שמידט" ("Unbreakable Kimmy Schmidt"), סדרה שנרקחה בשנת 2015 ל-NBC במסגרת חוזה הפיתוח שחתמה פיי עם הרשת, אשר ביקשה להחזיק לה חזק את היד אחרי "רוק 30". אבל "קימי" נחתה בסוף למרבה ההפתעה בנטפליקס, שם היא מסיימת כעת את דרכה לאחר ארבע עונות. כבר מהסצנה הראשונה היה ברור שלא מדובר בקומדיה מסחרית קלאסית שיכולה לתחזק את עצמה ברשת שידור, ושההחלטה להיפטר ממנה היטיבה עם שלושת הצדדים - NBC, נטפליקס והצופים. כך לפחות זה נראה ב-2015, כשהקונספט היה מגובש, הפרקים היו מהודקים וההומור רלוונטי. העונה הרביעית, שחצייה השני שוחרר כעת, רחוקה קילומטרים מההבטחה הקומית ההיא, כמו בלון הליום צבעוני ומצועצע שעף ברוח ומשום מה עוד לא התפוצץ.
הבעיה העיקרית של "קימי" תמיד הייתה קימי. פיי אמרה בזמנו שפיתחה את הקונספט סביב פניה של השחקנית אלי קמפר, שנראית כאילו היא מגלה את העולם בהתלהבות ילדותית בכל יום מחדש, ועל כן נבנתה לה דמות שעושה בדיוק את זה. בתחילת הפרק הראשון זה הובהר במונטאז' קצר ומשעשע, שמתמצת בדיעבד את כל מהות הסדרה - כך נראה עולם המבוגרים מבעד עיניים של ילדה. קימי שורטטה כדמות שנתקעה מנטלית בעל כורחה בשנות התשעים ועל כן עולם המונחים שלה מיושן והרפרנסים מגוחכים, אבל התמימות שובת לב והאופטימיות מדבקת. זה החזיק, נגיד, 13 פרקים לפני שהפך למעיק. קימי, הדמות והסדרה, הפגינו, ליטשו ושחקו את אלמנט ההיתקעות במקום שקומדיה כל כך אוהבת, עד כדי כך שהעלילות שסבבו סביב שמידט עצמה הפכו לכמעט בלתי נסבלות, והפלשבקים לימי הבונקר נטחנו עד כדי איבוד כל משמעות וצחוק.
בעונה הראשונה, זו שכאמור פותחה ל-NBC, נבנה איזשהו מהלך עלילתי שנועד לעמת את קימי עם הטרגדיה שעברה כדי לסייע לה לעבור הלאה ולהתקדם בחיים. זו גם התקופה שבה מבקרים רבים שיבחו את הסדרה וכינו אותה הקומדיה הכי אפלה בטלוויזיה, סדרה די עצובה בבסיסה שמתארת חוויה של התמודדות עם טראומה ועל כן מעוררת כאבי הזדהות. יאה והולם היה אם הסדרה הייתה ממשיכה בקו הזה, אבל ההתקדמות כאמור מעולם לא הגיעה, וקימי הדמות נתקעה עמוק בתוך השטאנץ של עצמה ולא הצליחה לצאת. למעשה, הרגע היחיד לאורך כל 52 פרקי הסדרה שבו הצליחה שמידט עצמה לעורר רגש כלשהו, התחבא במונולוג בסוף העונה השלישית כאשר סיפרה שהיא ואמה צפו בכתבה חדשותית על בצל שאמור להיות מתוק כמו תפוח, אבל בסוף התברר להן שהוא כמו כל בצל אחר: "העולם הוא בצל וידליה - שקרי, מסריח וגורם לך לבכות". הרגע הלא מאפיין הזה, שהפגין לפתע סוג של בגרות והתפכחות (קיצונית אמנם), רק העיד על הכלל והמחיש עד כמה הדמות הילדותית שמסביבו, שחזרה במהרה לסורה, פשוט לא מספיק מעניינת כדי להחזיק סדרה. יש סיבה שקנת' המתמחה מ"רוק 30" היה דמות משנית דרג ג' - אופטימיות נצחית זה משעמם.
פיי ושותפה לכתיבה ככל הנראה הבינו את זה ברמה כלשהי כשגיבו את קימי בטייטוס אנדרומדון (טייטוס בורג'ס), שנותר עד הפריים האחרון הדמות היחידה שמצדיקה את הצפייה בסדרה כולה, ומאזנת את הילדותיות של קימי בפסימיות, אנוכיות וחומריות כיפיות לצפייה. בורג'ס הוא אמן קומי אדיר בכל רמ"ח איבריו, החל מהמבט הכי קטן ועד השאגה הכי גדולה, וכל סצנה שחגה סביבו או עירבה אותו שודרגה עשרת מונים. גם בשלהי העונה הרביעית, ניסיונותיו הפאתטיים והמענגים לחסוך כסף, להצליח כשחקן ולהחזיר אליו את אהובו מייקי הם עדיין העוגן הקומי והרגשי של הסדרה, והוא בפירוש הדבר הבולט היחיד שייזכר ממנה לטובה, יחד עם הקליפים שלו ל"פינו נואר" והמחווה לשירי ביונסה. את ג'קלין (ג'יין קרקובסקי) וליליאן (קרול קיין) הרי כבר שכחתם.
"קימי שמידט" מעולם לא הייתה חזקה בעלילות המאקרו, והדרך היחידה ליהנות ממנה הייתה להתעלם מהן ולהתמקד ברגעים הקטנים, בהומור המילולי, בדרך שבה היא מנתצת קלישאות של שפה וקומדיה, ובזווית המעניינת שבה היא מגיבה באגביות על מה שמתרחש בעולם, בתרבות ובעיקר בחברה האמריקאית. אלה משפטים כמו "תעלו על הקו את הראש של וולט דיסני", "אם הייתי רוצה לקרוא את הניו יורקר הייתי הולך לרופא בעוד שש שנים", "טלוויזיה? הדבר הזה שעושה בייביסיטר לסבתא שלי?" או דיאלוגים כמו "- אתה יושב?", "- לא, וזה נורא" שהופכים את הצפייה בה למבדרת בכל זאת.
אלא שבמרוצת העונות היא איבדה את מעט האחיזה שעוד הייתה לה במציאות, והפליגה הרחק לעבר הטיפשי והמייגע. כבר בעונה השנייה, שגודלה בחממה המתירנית של נטפליקס, בחרה הסדרה להתרחק מנרטיב קונבנציונלי לטובת מחוזות הביזאר והפרינג', וההתדרדרות רק הלכה והחמיצה בעונות שאחרי. כמות הבדיחות בכל פרק הוכפלה ואף שולשה, ברמה שכל משפט חייב להתחיל ולהסתיים עם סוג של זינג או עוקץ או פאנץ' ספציפי, מגעיל ודוחה ככל שאפשר, ונדמה שכל רעיון הזוי שנזרק לחלל האוויר בחדר הכותבים נבעט לטובת רעיון הרבה יותר הזוי. טייטוס בטוח שאכל את הזמרת דיון וורוויק בלב ים? למה לא. ארוסה של ג'קלין נמעך באיטיות על ידי מכונית, רק בשביל לעבור ניתוח שחזור ולהתעורר כשחקן יפה תואר? ברור. קימי מתמכרת לסוכריות קופצות ועוזרת לטייטוס לשדוד מפתח לשירותים של מכולת כי הוא לא מסוגל לחרבן בבית? הלא זו חייבת להיות מחווה מתוחכמת כלשהי. ליליאן מתכננת להתאבד כדי להפוך לרוח רפאים? בבקשה שתהיה לזה משמעות. כל דמות שאיננה טייטוס סבלה וסובלת מנרטיב מפהיק במיוחד, ואפילו שחקני האורח לא מצליחים להחזיר את המכונית הזו למרכז הכביש.
מה שמעציב עוד יותר במקבץ הפרקים הנוכחי הוא שגם החצים שמנסה "קימי" לירות כבר אינם מדויקים ומשוננים כשהיו. ההתייחסויות שלה לנשורת ההטרדות המיניות של #MeToo וירידות על כת הסיינטולוגיה ועל טום קרוז נראות כמו אולד ניוז או יריות זולות, וגם דאחקות על המחזמר "Cats", הסרט של "הפמליה" ודונלד טראמפ חושפות את גילן המתקדם וטבען הבנאלי. "קימי שמידט" תמיד הייתה סדרת שוליים שלא מצייתת לחוקי ההיגיון של קומדיה או בכלל, וזה היה בסדר, אבל אם אפילו בדיחות הוויץ הקטנות כבר לא עובדות, אין לה באמת זכות קיום. גם בנטפליקס כנראה הבינו את זה, ולפחות שתי עונות מאוחר מדי. כך שבסופו של דבר, נדמה שרק NBC הרוויחה כאן בעצם.