ממש לפני חמש שנים הגיעה "בלש אמיתי" כשבחזיתה וודי הרלסון ומתיו מקונוהי, שניים מהכוכבים הגדולים בהוליווד, והפכה לתופעת תרבות שזכתה להמוני מחוות ופארודיות. בקיץ 2015 אחרי כן עלתה העונה השנייה המביכה של סדרת האנתולוגיה והתרסקה ברעש ובבוז גדולים כל כך, עד שהייתה על סף ביטול ב-HBO, כך דיווח בשעתו "ההוליווד ריפורטר". אבל איכשהו התברר שעוד יש בה חיים. שלוש וחצי שנים אחרי קודמתה, חוזרת "בלש אמיתי" עם עונה שלישית, שבמרכזה כמובן סיפור חדש.
"כן, בטח שאני זוכר". במשפט הזה, שמשקף בו את כל מה שקשור ב"בלש אמיתי", נפתחת העונה. זו הצהרה שחלה גם על מה שהעונה הזו מנסה להציג - הקיום האנושי מבעד לזיכרון האנושי - וגם על שכבת המטא של הסדרה, הציפיות שלנו ממנה. אף שכל עונה עומדת בפני עצמה עם סיפור קאסט ולוקיישנים חדשים, אי אפשר לנתק את הפרקים הטריים מאלה שקדמו להם. למעשה, נדמה שניק פיצולטו, יוצר הסדרה, מנסה בכל עונה להגיב לביקורות על קודמתה. אם הראשונה זכתה לתלונות על שרטוט חיוור של דמויות נשיות ועלילה לא מתוחכמת מדי, השנייה הציגה את דמותה של הבלשית המסוכסכת שגילמה רייצ'ל מקאדמס, אחת הדמויות הנשיות הכי גבריות - בקטע רע - שידע המסך הקטן, ולצדה מספר דמויות ראשיות נוספות שלכל אחת הזווית שלה.
ואם העונה השנייה זכתה למטח של חצי לעג, העונה השלישית כבר עושה אחורה פנה אל המוכר והאהוב, זה שהתקבל בזרועות פתוחות. כמו המילים שפיצולטו שם בפיו של מקונוהי בעונה הראשונה: "כל דבר שאי פעם עשינו או נעשה, אנחנו צפויים לעשות אותו שוב ושוב ושוב". יש כאן כוכב גדול זוכה אוסקר (הפעם זהו מהרשלה עלי, שזכה על "אור ירח" ובפברואר הקרוב יזכה כנראה גם על "הספר הירוק"), עלילה שמחולקת לתקופות שונות, דמויות נשיות שוליות או חיוורות, רצח ילדים, עיסוק במשמעות של הזמן. אפילו התאריך שבו הכל קורה נושא בחובו משמעות בשני המקרים - בעונה הראשונה זה גם היה יום השנה למות בתו של ראסט קול, ואילו הפעם זהו יום מותו המדויק של השחקן האיקוני סטיב מקווין. היום שבו מתה הגבריות. נשארו אמנם גברים חזקים, יש כאן גלריה כזו, אבל אימי מלחמת וייטנאם, ובלהות באופן כללי, סדקו אותם.
החזרתיות בהחלט נכונה במקרה של הבלש וויין הייז (עלי). פעם אחר פעם הוא מוצא את עצמו נשאב אל אותה פרשת רצח והיעדרות שחקר - אח ואחות בני 12 ו-10 שנסעו על אופניהם לפארק ולא חזרו לעולם. הילד נמצא מת, הילדה לא נמצאה בכלל. ב-1980 וויין חוקר את התיק עם שותפו, רולנד ווסט (סטיבן דורף). ב-1990 השניים מתושאלים בנוגע למקרה כשמשפחת הנאשם מערערת על ההרשעה, ומתברר שטביעת אצבע של הילדה האובדת נמצאה ומעידה שהיא בחיים. ב-2015 וויין הקשיש מתראיין לסדרת דוקו-פשע שחוזרת אל הפרשה, כשם שכל כך הרבה סדרות עושות בימינו.
כבר על פני השטח יש כמה מרכיבים מעניינים. השימוש בדוקו-פשע רוכב בתבונה על הטרנד ומביא אותנו לראות פתאום את האנשים שמאחורי הראשים המדברים ביצירות מעין אלה. הסיפור עצמו, כשהוא מפורק שוב לתקופות השונות, מזין אקסטרה מסתורין בחקירת הפשע. הערות אגב גורמות לנו לתהות מה קרה במהלך השנים שחלפו ("אני מבינה אם קשה לדבר על מר וודארד...", אומרת הבמאית ונקטעת; ובהזדמנות אחרת היא אומרת, "אחרי אירועי 1990 ומה שקרה עם ג'ולי ואביה, עזבת את המשטרה"). אבל מה שכורך את כל זה ביחד הוא הזיכרון הדוהה של וויין.
לא לחינם כל הסיפור מתחיל בהצהרה שלו שהוא זוכר, ובעקבותיה שיחה שלמה על אמינותו של הזיכרון. וויין מרכיב את הסיפור ואת פרטיו בראיונות שלו ב-1990 וב-2015, ונראה שהכל מתערבב לו וגם לנו. הוא לא זוכר. משפטים שהוא אומר בזמנים שונים נמזגים זה בזה, מעלים את התהייה, מה מתוך מה שאנחנו רואים אמיתי בעצם? האם וויין הוא מספר מהימן? כזכור, סדרה אחרת של HBO נוקטת בפרקטיקה הזו - "ווסטוורלד". "בלש אמיתי" אפילו משתמשת בוויז'ואל שסדרת המד"ב השתמשה בו, הירח שהופך לפרוג'קטור וממחיש את הזמנים המתעתעים. וכמו דולורס וחבריה, נדמה שגם וויין כלוא בלופ משל עצמו.
גם אם במקרה של "בלש אמיתי" אפשר להאמין שמה שאנחנו רואים על המסך אכן התרחש, מלבד הגליצ'ים האלה של וויין, העיסוק בזיכרון ובזמן הוא זה שמחדיר שאר רוח ויופי אל העונה השלישית. כמאמר השיר של רוברט פן וורן שהמורה אמיליה מלמדת את תלמידיה כשהבלשים מגיעים: "ספר לי סיפור. / במאה הזו, ברגע הזה, של טירוף, / ספר לי סיפור. // שיהיה זה סיפור של מרחקים עצומים, של אור כוכב. // שמו של הסיפור יהיה 'זמן', / אבל אל לך לבטא את שמו. // ספר לי סיפור של עונג עמוק".
כל הזמן החולף מגולם בשורות האלה, ועמו ההתכחשות לכך. וויין הייז רדוף על ידי הילדים הללו, שסימני השאלה שלהם לא מפסיקים להגיע אל פתחו לאורך חייו, ולא חדלים להעסיק את מחשבתו בניסיון למצוא עוד ועוד סברות למה שאירע. כיום הוא איש זקן (באיפור מדהים, אולי הכי טוב שראיתי מעודי), דעתו מתפוררת. כשהוא עומד מול המרכז הקהילתי של ווסט פינגר שבהרי האוזרק, ארקנסו, ניכר עד כמה גורלותיהם קשורים. ב-1980 המקום היה שוקק, עכשיו עזובה מכסה אותו. כמו העיירה, גם וויין הוא גלעד לשסע שאט אט כילה אותו.
גם בעונה השלישית "בלש אמיתי" היא סדרה על דמויות הרבה יותר מאשר שהיא תעלומת רצח, אם כי הפעם אין הרבה מקום לדמויות אחרות מלבד וויין, לא כל שכן לדינמיקה הבלתי נשכחת של ראסט קול ומרטי הארט. סטיבן דורף עושה עבודה טובה בתפקיד השותף, סקוט מקניירי מרגש מאוד בתור האב השכול, כרמן אג'וגו משדרת בה בעת עדינות וכוח בתפקיד אמיליה, והכימיה בינה לבין עלי יוצרת כמה מהסצנות היפות בעונה. אבל מהרשלה עלי הוא הוא הכוכב האמיתי, והעבודה שלו כאן מעוררת השתאות, עמוסת ניואנסים שמבדילים את דמותו בכל תקופה גם אילולא היה נעזר במחלקת האיפור והשיער. אפשר לראות עליו - בשפת הגוף, בעיניים - את המחיר הנגבה, את הנפש ההולכת ונחבטת.
כמו הפואמה של וורן, שזוכה לכמה וכמה אזכורים לאורך הפרקים (למבקרים נשלחו חמישה מתוך השמונה), העונה השלישית של "בלש אמיתי" מספרת לנו סיפור של מרחקים עצומים ושל טירוף. היא עושה זאת באיפוק ובליריות שאולי מונעים ממנה להפוך לממגנטת ומסעירה כמו ההרפתקה עם מקונוהי והרלסון, אבל מחזירים את "בלש אמיתי" אל דרך המלך והופכים אותה ליותר מאשר הצלחה מקרית.
"בלש אמיתי" משודרת ב-HOT, yes וסלקום TV בימי שני במקביל לשידור בארה"ב.