"הסופרנוס": הסדרה ששינתה את הטלוויזיה לנצח

כל סדרה מצליחה מאז ראשית ימיה של הטלוויזיה, אי אז בשנות ה-40 של המאה הקודמת, תרמה במידת מה להתפתחות של המדיום. אדוות רבות שמשיטות קדימה את אמנות המסך הקטן. פעם בכמה עשורים מגיע גל של ממש. סדרה שבאמצעותה המדיום מזנק קדימה, שניצבת כסמן המאפשר להגדיר את מה שבא לפניו ומה שבא אחריו. ב-1981 עלתה למסך הדרמה המשטרתית "בלוז לכחולי המדים" של סטיבן בוצ'קו. סדרה מורכבת בהרבה מאלה שקדמו לה בז'אנר בפרט ובמדיום בכלל. היא לא הסתפקה בהרפתקאות בלשיות אלא הציגה קווי עלילה שנעו מתוך הדמויות, נגעו בסוגיות חברתיות ופוליטיות ונמשכו לפעמים לאורך פרקים ועונות.

"בלוז לכחולי המדים" הייתה הראשונה שהציגה מספר עלילות שזורות באותו פרק - אלמנט כל כך מובן מאליו כיום - ובמקביל התפתחות של דמויות ככל שהתקדמה. אף שלא הפכה ללהיט בקרב הקהל, זכתה הסדרה לתועפות שבחים כבר מראשית חייה. המבקרים היללו אותה, פרסים הורעפו עליה (בהם ששה פרסי אמי על עונתה הראשונה, כולל לסדרת הדרמה הטובה ביותר, מתוך 13 מועמדויות), ובעיקר - היא גרמה לאחרים להבין שאפשר לפעול גם אחרת.

שנה אחרי בכורתה של "בלוז לכחולי המדים" הגיעה הדרמה "מקום אחר", שהחילה את אותו קונספט אל מסדרונות בית החולים. בתוך כך היא הפכה את הטלוויזיה לכר מרעה לניסויים עם שלל עלילות מקוריות ששברו פעם אחר פעם את התבנית ואת מה שאפשר להציג על המסך, כולל אחד מסופי הסדרות הכי זכורים ושנויים במחלוקת אי פעם. בשנות התשעים סדרות כמו "טווין פיקס", "ER", "רצח מאדום לשחור" ו-"NYPD" הוכיחו שאפשר לתת בצופים הרבה יותר אמון מאשר ראשי הרשתות סברו לפני כן. הן הציגו עלילות רב רבדיות, גבולות מוסר מטושטשים, שימוש במונחים מקצועיים ריאליסטיים שאין להדיוטות דרך להבין אותן, ודמויות לא מושלמות שאינן לגמרי טובות ואינן לגמרי רעות. במקביל "סיינפלד" ו"המופע של לארי סנדרס" המחישו שאפשר לאכלס סדרה בדמויות לא חביבות ולא נעימות בלי להרחיק את הצופים.

"בלוז לכחולי המדים" השיקה את תור הזהב השני של הטלוויזיה בארצות הברית (הראשון היה בראשית ימיה של הטלוויזיה, כששידרה אופרות ומחזות גבוהי מצח בשידור חי), טוען העיתונאי ברט מרטין בספרו "Difficult Men Behind the Scenes of a Creative Revolution". את דיוויד צ'ייס, כותב ותיק בטלוויזיה, כל זה לא עניין. הוא לא סבל את "בלוז לכחולי המדים" או את "מקום אחר", ולא סבר שהטלוויזיה משתפרת. למעשה, "חשבתי שהיא מתדרדרת", אמר צ'ייס למרטין, "זה פשוט היה עוד שוטרים ורופאים".

זה טבעו של האיש, ממורמר ונרגן. על "חשיפה לצפון", סדרה שהוא עצמו היה השואוראנר שלה בשנותיה האחרונות, אמר ששנא אותה ושהסיבה היחידה שהסכים לעבוד בה הייתה הכסף. הוא גם לא היסס מלהביע את סלידתו מעמיתיו, דוגמת דיוויד מילץ' ("NYPD", "דדווד") וארון סורקין ("הבית הלבן"). לדידו שניהם כתבו דמויות שמתנסחות היטב ובאופן דומה להחשיד ליוצרים שלהם. צ'ייס לא הבין איך אפשר לאהוב גם את "הסופרנוס" וגם את "הבית הלבן", שעלתה לאוויר באותה שנה וזכתה בארבעה פרסי אמי על חשבונה של סדרת המאפיונרים.

למען האמת, נדמה כי הבוז של צ'ייס כלפי הטלוויזיה בכללותה הוא גם מין תיעוב עצמי, על היותו חלק מהתעשייה הזו, שבוי בכלוב של זהב. מאז שלמד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, כל מה שרצה זה ליצור סרטים. ז'אן-לוק גודאר, סטנלי קובריק, רומן פולנסקי, ובעיקר הבמאי האיטלקי פדריקו פליני פקחו את עיניו. צ'ייס, שהגיע ממשפחה איטלקית, היה דור שלישי באמריקה, ודרך סרטיו של פליני נחשף לראשונה לאיטליה. כשצפה לראשונה ב"פיתויו של דוקטור אנטוניו", הסטודנט הצעיר חשב לעצמו, "זה מסוג השטויות שקורות בבית שלי. המלודרמה והרחמים העצמיים והאובססיביות והשיגעון - זה בדנ"א שלי".

באמצעות עבודה בטלוויזיה צ'ייס הצליח לחדור אל התעשייה ב-1971. הוא כתב עבור מספר סדרות נוסחה, כשם שהיו כולן אז, ולמד את רזי המקצוע. המקפצה האמיתית שלו הגיעה כאשר המפיק הטלוויזיוני הפורה סטיבן ג'יי קאנל הכניס אותו תחת כנפיו ("צוות לעניין", "רחוב ג'אמפ 21" ורבות אחרות). צ'ייס הצטרף ככותב ומפיק בעונה השלישית של "תיקי רוקפורד" של קאנל, שבה כיכב ג'יימס גארנר כבלש הפרטי החבוט ג'ים רוקפורד, ונשאר שם עד שהסתיימה כעבור ארבע שנים, ב-1980. התסריטאי העולה החל לקבל יותר ויותר אחריות, ובאותה שנה שודר "Off the Minnesota Strip", סרט טלוויזיה שביים עבור רשת ABC ולאחר מכן זיכה אותו בפרס האמי הראשון שלו על כתיבה. למגינת לבו, ההצלחה הביאה לפתחו רק חברות טלוויזיה נוספות עם הצעות רווחיות - החלום על קולנוע איכותי הלך והתרחק.

לאורך שנות השמונים ניסה צ'ייס בכל מאודו לתמרן את המערכת כך שיתאפשר לו להפסיק לעבוד על תוכניות טלוויזיה וליצור סרטים כמו שייחל. אחת מהמזימות האלה הייתה להציע רעיון מספיק טוב לסדרה כדי שיקבל אישור לצילום פיילוט, אבל לא מספיק טוב כדי שאכן תיווצר ממנו סדרה. במקרה כזה, סבר, יוכל לשכנע את האולפן להשקיע עוד קצת כסף כדי להפוך את הפיילוט לסרט באורך מלא. אפילו היה לו רעיון מושלם לשם כך: סיפור המתרחש בהווה על בני זוג שהנישואין שלהם מצויים במשבר, ובין לבין ישנם פלאשבקים לימים יפים יותר שלהם בשנות ה-60 וה-70.

המזימה שלו כשלה: בשנת 1988 רשת CBS הפיקה את הפיילוט והחליטה להזמין ממנו סדרה, "Almost Grown" שמה. צ'ייס התקשר לסוכן שלו נרעש ואמר לו, "שמע, אתה חייב להוציא אותי מזה. אני רוצה להרוג את עצמי! אני לא רוצה לעשות סדרה!". הוא בכל זאת נשאר, אך למרות ביקורות מצוינות, הסדרה העגמומית לא זכתה להצלחה ובוטלה אחרי ששודרו ממנה תשעה פרקים בלבד, לצערו או לשמחתו של צ'ייס. אולם עבורו זה היה אישור נוסף לחולאים של תעשיית הטלוויזיה, ויחד עם העובדה שהתסריטים הקולנועיים שלו לא זכו לתגובות חיוביות, צ'ייס הרגיש שכל מהלך הקריירה שלו מקורו בטעות קארמה אומללה.

רשתות הטלוויזיה היו בעיניו כל מה שרע ומסרס את היצירה. לא מדובר בטהרנות או בטרחנות, אלא בייאוש של מישהו שצמח בתוך המערכת הזו. מערכת שתמצתה סדרה עדינה ומלאת זוועות על הגזענות בדרום ארה"ב בשנות השישים ("לעוף רחוק") לכדי פרומו מתקתק שברקע שלו לואי ארמסטרונג שר "What a Wonderful World". כשצעירה בצוות הסדרה התרגשה מהחשיבות של החומר שהם עוסקים בו, צ'ייס הקפיד להפיג את האשליות שלה: "את כאן בשביל שני דברים: למכור מכוניות ביואיק ולעשות לאמריקאים נעים".

כזו אכן הייתה הטלוויזיה לאורך רוב ימיה. עד כמה שסדרות חצבו בה את הדרך, ניקבו בה עוד ועוד נקבים, סללו נישות חדשות - השורה התחתונה ברשתות הגדולות טלוויזיה היא מזון מנחם. כותבים יתקשו לקבל בה חירות יצירתית שלא כרוכה בעמודים על גבי עמודים של הערות. התלות שלהן במפרסמים גוזרת עליהן הליכה מתמדת על חבל דק, לא לעצבן אף אחד, לא לאתגר אף אחד. היו כאמור מספיק סדרות שהתגברו על כך, אך בסופו של דבר זו הייתה רוח הדברים, והיא זו שהפיחה את השנאה ואת רפיון הידיים של דיוויד צ'ייס לנוכח המדיום. זה והעובדה שאת רוב החלק השני של שנות התשעים הוא העביר ביצירת פיילוטים שנדחו לבסוף. "הם תמיד היללו את הכתיבה, אבל 'זה אפל מדי', 'זה מסובך מדי'", סיפר צ'ייס לברט מרטין ב-"Difficult Men". "בכל פעם הייתי חושב, 'איזה מזל שאני לא צריך לעשות את הסדרה המזוינת הזו'. אבל אחרי כמה זמן אתה נעשה… מדוכא".

מדהים באיזו אגביות יכול להיוולד משהו כל כך עצום. ב-1995, לויד בראון מחברת ההפקות "ברילשטיין-גריי" נתקל בדיוויד צ'ייס במעלית של החברה, ושאל אותו מה דעתו על ליצור מעין "הסנדק" כסדרת טלוויזיה. צ'ייס חשב על הרעיון אך מיסמס אותו. "הסנדק" כבר נעשה, "החבר'ה הטובים" כבר נעשה. אולם אט אט הרעיון הזה התחבר אצלו להערה שכתב לעצמו בעבר. במשך שנים הוא סיפר לחברים ולעמיתים את הסיפורים מסמרי השיער על ההתבגרות מתחת לאמו מטילת האימה, הפסיבית-אגרסיבית והמאוד-מצחיקה-לא-בכוונה. רובין גרין, שעבדה עם צ'ייס על כמה וכמה סדרות לאורך השנים, הציעה לו בעבר לכתוב על אמו. הכל התחבר לו לרעיון שקינן בו כבר מאז שנות השמונים - לסרט כמובן, לא לסדרה - על הדוד והאמא של ראש משפחת פשע הזוממים לרצוח אותו כי לשיטתם הוא לא מתייחס אליהם כראוי. צ'ייס הגיע הביתה מהנסיעה וכתב הערה בקובץ שמיועד לכך: "אמא-מאפיה ובנה - האבא מת. הבן אחראי. היריב היחיד הוא אמו. הקורבן לשעבר הפכה לשתלטנית/רוצחת שתמיד הייתה. היא חייבת להרוג אותו או להפך".

בהתחלה חשב על הפרויקט כקומדיה, אבל אז הבין שגלומות בו אפשרויות עמוקות יותר. "כבר בשלב מוקדם דיוויד התחיל לדבר על רעיונות, על אמריקה", מספר קווין ריילי, אז בכיר ב"ברילשטיין-גריי" ולימים מנהל ברשתות FX ("המגן", "ניפ טאק") ו-NBC ("המשרד", "אורות ליל שישי"). עם המטען הזה הוצע הרעיון, כמו כל שאר הפיילוטים, לרשתות הברודקאסט המוכרות. ב-CBS שאלו הבכירים אם טוני סופרנו מוכרח ללכת לטיפול (עם האלימות לא היתה להם בעיה), ובפוקס אמנם נתנו לצ'ייס 300 אלף דולר על תסריט לפיילוט, אך בסופו של דבר ויתרו. הפיילוט הכתוב המשיך אל הרשתות האחרות, NBC ואז ABC ואז שוב CBS, ואז שוב פוקס, שרצו לתפקיד הראשי את אנתוני לפאליה ("ללא עקבות") אולם זה לא הסתייע והרעיון שוב נפל.

בימינו כמעט קשה להעלות על הדעת שבמשך עשורים, עצם הרעיון של הצבת גיבור קרימינלי בחזיתה של סדרה היה על גבול השערורייתי, ולא בכדי כל הרשתות הללו פסחו על "הסופרנוס". טוב שכך. אם "הסופרנוס" הייתה עולה באחת מהרשתות האלה, מופשטת מניבולי פה ומעלילות מורכבות מדי, ממותנת על ידי הערות של בכירים, גורלה ללא ספק היה דומה לזה של "Almost Grown". "נהגתי להתבדח ולהגיד שברשת ברודקאסט, מהיום הראשון טוני היה עוזר לבולשת להילחם בטרור מהצד", מספר דיוויד צ'ייס שנים אחרי כן. במקרה הזה הסירוב - שהיה השישי או השביעי שקיבל צ'ייס בעשור ההוא - לא הפך את הסיפור על טוני סופרנו לעוד אחד מהפרויקטים האבודים של הכותב המוכשר. יום אחד התקשר לויד בראון לצ'ייס ואמר לו, "שלחנו את התסריט ל-HBO. היו שם כמה שינויים וייתכן שיהיו להם כמה צרכים במחלקה הזאת".

העניין הוא שביולי 1997, "אוז" שינתה לחלוטין את הרעיון של נבלים בטלוויזיה. דרמת הכלא של טום פונטנה הציגה שורה של רוצחים, אנסים ובאופן כללי האנשים הגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת, ואיגדה אותם במקום אחד. למעשה הסדרה הזו עשתה הרבה יותר מכך - היא השתעשעה עם הפורמט הטלוויזיוני. כמו צ'ייס, גם פונטנה הגיע מהטלוויזיה הממוסדת (והיה אחראי על שתי סדרות מהפכניות גם במסגרת מתחמיה - "מקום אחר" בשנות השמונים ו"רצח מאדום לשחור" בשנות התשעים), וניצל את מגרש המשחקים החדש ברשת הכבלים על מנת לשחק עם המבנה ועם הגבולות. רשת הכבלים HBO איפשרה את כל זה, וגם אם הרייטינג והבאזז של "אוז" לא היו עצומים, אנשים בתעשייה בהחלט שמו לב אליה.

האסטרטגיה של HBO בסוף הניינטיז הייתה לצאת מצלן של הרשתות הגדולות, ולעשות זאת על ידי כך שתספק תכנים שהצופים לא יכולים למצוא בטלוויזיה הרגילה. היא כבר הפיקה סרטים מקוריים, דוקומנטריים, מיני-סדרות, סדרות קומיות ותוכניות אירוח משל עצמה, אבל עד המחצית השנייה של שנות ה-90 - למרות "לארי סנדרס" המופתית - הגידול במנויים שלה היה דל מאוד והיא סבלה מהיעדר זהות חזקה למותג. זה השתנה כאשר כריס אלברכט, שהתקדם במעלה החברה מאז שנות השמונים, הפך למנהל התוכניות של HBO ב-1995. "לא אכפת לי אם הדמויות שלך חביבות", אמר אלברכט לפונטנה בשעה שפיתח את "אוז", "העיקר שיהיו מעניינות".

"זו הסדרה הנכונה בשחר של מאה חדשה, כשאנשים לא ממש בטוחים אם החוקים הישנים עדיין תקפים וחוששים שהעבר והערכים שלו דוהים"
(הבמאי פיטר בוגדנוביץ', שהתארח במספר פרקים של "הסופרנוס" כפסיכולוג של ד"ר מלפי, בריאיון בשנת 2000)

גבר שמן ומקריח, בן 35 אך נראה הרבה יותר, התיישב מול הפסיכולוגית שלו אחרי שחטף התקף חרדה כשברווזים נודדים שקיננו בבריכה שלו במשך תקופה מסוימת, עפו והמשיכו בדרכם. "בבוקר שבו הרגשתי רע חשבתי כמה טוב להיות במשהו כשהוא רק מתחיל להיבנות", אמר לה. "אני יודע, הגעתי מאוחר מדי בשביל זה, אבל בזמן האחרון אני מרגיש שהגעתי בסוף. שהטוב ביותר מאחורינו".

מעבר ליופי הרב והכל כך ממצה שגלום בתובנה של הגבר הזה, שמגיעה בדקות הפתיחה של "הסופרנוס", מעבר לאבחנה הברורה מאי פעם על שקיעתה של האימפריה הגדולה בעולם, מדהים בדיעבד להיווכח עד כמה היא אירונית בהתחשב במה שעשתה הסדרה הזו. דיברנו על אדוות וגלים - "הסופרנוס" הייתה צונאמי. סדרה שאחריה רשתות הכבלים לא היו אותו הדבר, המסך הקטן לא היה אותו הדבר, תעשיית הבידור לא הייתה אותו הדבר. לפני כן התפיסה הרווחת הייתה שהקולנוע הוא צורת אמנות המסך הנעלה ואילו הטלוויזיה היא אחותה הקטנה והנחותה. "הסופרנוס" שינתה את כל זה.

כמו פונטנה לפניו, ובאופן מחושב, אסתטי וקולח יותר, צ'ייס כתב מחדש את החוקים של הטלוויזיה. אחרי המגבלות והתלאות שספג במערכת החונקת של רשתות הברודקאסט, הוא הפך את הסדרה החדשה שלו ברשת HBO למקום שאיפשר לצופה להפעיל את המחשבה, להרהר, בשעה שהוא צופה בכמה מהחלאות הגדולות בתולדות המדיום. זו הייתה סדרה על ראש המאפיה האיטלקית בניו ג'רזי, משפחת פשע, על עסקיה הבלתי חוקיים וכלליה האלימים. אולם היא גם עסקה במשפחה הממשית שלו. אשתו כרמלה, הילדים מדו ואיי ג'יי, ובעיקר אמו הרעילה ליביה.

כמתבקש, הפגישה של דיוויד צ'ייס עם אנשי HBO, אלברכט ויד ימינו, קרוליין שטראוס, לא הייתה כמו פגישות אחרות שלו עם בכירים בגופי שידור. אף אחד לא ניסה לגרום לו לרדת מהטיפול הפסיכולוגי או למתן את מעשיו של הגיבור. אלברכט התעניין בעיקר בפרטים טכניים, היכן צ'ייס מעוניין לצלם את הפיילוט והאם היחסים בין טוני סופרנו והפסיכולוגית שלו, ד"ר מלפי, יהפכו למיניים. התשובות של היוצר הניחו את דעתו של אלברכט, שמלכתחילה לא התכוון להתערב יותר מדי. רק דבר אחד בכל זאת הפריע לו: צ'ייס רצה לביים את הפיילוט. בהתחשב בחוסר הניסיון של הכותב בבימוי, אלברכט תכנן לבשר לו בעדינות שמישהו אחר יצטרך לעשות את זה, וזימן אותו לפגישה נוספת. "הוא נכנס אל החדר", סיפר אלברכט ב-"The Revolution Was Televised", "ודיבר על איך שהוא רואה את הסדרה, איך הוא רואה את ג'רזי כדמות בפני עצמה, והקשבתי לו וחשבתי, 'בחיים לא אמצא מישהו שרואה את זה באופן שהבחור רואה את זה".

החזון הזה, תשומת הלב המדוקדקת לפרטים, ניכרו כבר בפרק הבכורה, שהיה סינמטי ושונה מכל דבר אחר בטלוויזיה. תחת המטרייה של HBO, צ'ייס קיבל חירות יצירתית חסרת תקדים לממש אותם. "הבנתי שלא משנה איך זה קרה, ניתנה לי הזדמנות נהדרת לעשות משהו שונה. ולא חשבתי שאצליח. ולא היה לי אכפת", מספר צ'ייס לאלן ספינוול. "כל כך נמאס לי מטלוויזיה בזמנו, והייתי מתוסכל מחוסר ההצלחה להיכנס לעסקי הקולנוע, עד שלא היה לי אכפת. רק רציתי לעשות את הפיילוט הכי טוב שיכולתי לעשות, והייתה לי חירות בכל הנוגע לשפה ואקשן והתפתחות עלילתית וזרימה וקצב, וחשבתי - 'פשוט לך על זה'".

חירות שדווקא נמנעה ממנו הייתה הבחירה הראשונה שלו לתפקיד הראשי: סטיבן ואן זאנדט. צ'ייס ראה בטלוויזיה את הגיטריסט של ברוס ספרינגסטין - בעצמם אנשי ניו ג'רזי - עם כובע שגרם לו להיראות כמו גנגסטר, וזו הייתה עבורו מעין התגלות. מבחינת HBO, הרעיון ללהק מישהו חסר כל ניסיון במשחק לתפקיד הראשי היה קצת יותר מדי. ואן זאנדט הגיע לאודישן וצ'ייס לבסוף גם כתב עבורו דמות במיוחד - מתנקש לשעבר בשם סילביו דנטה. בצאתו החוצה אל חדר ההמתנה הבחין ואן זאנדט בשחקן שזיהה מהסרטים "רומן על אמת" ו"תפוס את שורטי". "חשבתי שהוא יכול להתאים", מספר ואן זאנדט ב-"Difficult Men".

ג'יימס גנדולפיני היה השחקן בחדר ההמתנה, וההכרעה שנדרשה לבסוף הייתה בינו לבין מייקל ריספולי - שניהם הביאו איכויות נבדלות לחלוטין זו מזו, ואופיה של "הסופרנוס" היה שונה בתכלית בהתאם לליהוק. ריספולי מטבעו היה הרבה יותר נינוח ומצחיק - צופי "הצמד", שמכירים אותו מתפקידו הכובש כגנגסטר רודי פיפילו, יודעים זאת היטב - ואילו גנדולפיני הביא איכויות אפלות יותר, אמיתיות יותר, לדעתו של צ'ייס. זה בדיוק מה שנדרש עבור הסדרה שהגה.

בשלב ההוא אפילו צ'ייס לא הבין עד כמה זה היה נכון, אלא רק בצילומי הפיילוט, כשגנדולפיני לקח סצנה מהתסריט וטען אותה בכל כך הרבה מתח שגרם לצ'ייס להבין מהי בעצם הדמות הזו ומהי הסדרה כולה. "בטקסט כתוב שכריסטופר אומר משהו כמו, 'היי, על מה אתה מדבר?"" מספר צ'ייס בספר "The Sopranos Sessions", "ואז טוני יעשה עם האצבע - דה דה דה - כמו טפיחת אהבה... אולי לא טפיחת אהבה אבל ככה, תתעורר! אבל כשצילמנו את זה ג'ים תפס אותו בצווארון, העיף אותו מהכיסא, ואני זוכר שלכריסטופר היה בקבוק בירה ביד והוא נפל בטעות. בזמן שטוני דיבר איתו, שמעת את הבקבוק מתגלגל על המדרכה, וזה היה נפלא! הבקבוק הוא זה שמכר לי את זה. חשבתי לעצמי, 'כן, זה טוני האמיתי. הוא לא טופח באהבה לאף אחד. זה הבנאדם האמיתי".

כדרכו של צ'ייס, כשהסתיימו צילומי הפיילוט הוא אמר לקאסט שהיו נהדרים ושהיה כיף להכיר אותם, ושהוא מקווה שנהנו מהחוויה כי אף אחד לעולם לא הולך לצפות בזה. וגם כן כדרכו, אף הפעם קיווה ש-HBO יוותרו על סדרה ויתנו לו עוד קצת כסף כדי להפוך את הפיילוט לסרט ולקחת אותו לפסטיבל קאן. אך לא - HBO הזמינה את "הסופרנוס" לסדרה. לשם שינוי, צ'ייס לא היה ממורמר. הפעם הוא יכול היה ליצור על פי התנאים שלו, בלי מגבלות. אפילו בלי מרוץ נגד הזמן: בניגוד לפרקטיקה הנהוגה בטלוויזיה, הפקה זריזה במקביל לשידור, ב-HBO קודם כותבים ומצלמים את העונה כולה, מה שמאפשר ליצור בלי לחץ ולהיות הרבה יותר מדוקדקים ומחושבים. "הרגשתי שאחרי שהפלגתי על רפסודה באמצע האוקיינוס השקט במשך 25 שנים, נשטפתי אל חופו של אי גן העדן", אומר צ'ייס.

שתי הערות בלבד היו ל-HBO לכל אורך העונה הראשונה. הראשונה נגעה לשם הסדרה. הרשת חששה שאנשים יטעו לחשוב שמדובר במשהו שקשור לשירת אופרה. היא טעתה. ההערה השנייה הגיעה מספר שבועות אחרי כן. הפרק הראשון של "הסופרנוס" שודר בדיוק היום (חמישי) לפני 20 שנה. לאורך ארבעת הפרקים הראשונים ראינו את טוני מכה, בוגד, משקר, מבצע הונאת ביטוח, מורה לפקודיו לפגוע באחרים, להצית בית עסק - אבל אתם יודעים, הוא גדל תחת אב שהפך אותו לפושע, תחת אם שהפכה אותו לנוראי. צופים מיומנים מבינים לאן זה הולך: הגיבור בטיפול פסיכולוגי, הוא ישפר את דרכיו, זה תהליך גדילה. אולם אז הגיע הפרק החמישי, "קולג'", והבהיר שזה ממש לא המקרה. טוני סופרנו רצח בן אדם מול עינינו במו ידיו. לא יריב שאיים עליו, לא נבל אימתני שייטב לעולם בלעדיו - פשוט מלשין שעקר לאזור מרוחק במסגרת התוכנית להגנת עדים, וטוני נתקל בו במקרה כשנסע עם בתו לסיור קולג'ים. ולא מדובר רק בעצם המעשה, אלא איך שביצע אותו, איך שזה הוצג. לא ירייה מהירה וגמרנו, אלא במשך דקה ועשרים שניות בקירוב הגיבור שלנו חנק בתיל מאולתר את האיש, פביאן "פבי" פטרוליו. רושף, פניו מאומצים, התיל חותך את ידיו שלו מרוב כוח.

"קולג'" הוא תצוגת תכלית מוקדמת לקו הדק ש"הסופרנוס" הילכה עליו, למיזוג הבלתי נפרד שלה בין המשפחה לבין "המשפחה". אבל האקט הזה הופך את הגיבור שלו, פגום ככל שהיה, למתועב. כשצ'ייס שלח את התסריט לאלברכט הוא ציפה שיהיו לו השגות כאלה ואחרות, אך לא חשב שיתקשר אליו כל כך נסער. "יצרת את אחת הדמויות הכי משכנעות בטלוויזיה של עשרים השנים האחרונות, ואתה הולך להרוס אותו בפרק החמישי!", צעק אלברכט. צ'ייס הסביר לו שלדעתו הסדרה תאבד את אמון הקהל דווקא אם טוני יימנע מלהרוג את פבי - על פי כללי המאפיה אין חטא גדול יותר מהלשנה. איזה מין מאפיונר טוני יהיה אם לא יהרוג אותו? צ'ייס ניצח בוויכוח, וניצחונו הוא נקודת ציון בדברי ימי הסדרה, ולפיכך גם בדברי ימי הטלוויזיה. במרוצת הזמן אלברכט שמח להודות בטעותו.

ב"קולג'" הגיע הרצח הראשון מני רבים שראינו את טוני מבצע לאורך שש עונותיה ו-86 פרקיה של הסדרה, אבל כאמור, "הסופרנוס" הייתה יותר מאשר רק סיפור על גנגסטרים מפחידים, אלא גם דרמה משפחתית ופסיכולוגית, מה שסייע לה לאגור עוד ועוד צופים ככל שהתקדמה - חלק אהבו פן אחד, אחרים פן אחר. הגאונות של הסדרה היא האופן שבו כל המרכיבים הללו השתלבו זה בזה. כך היה כבר מתחילתה: לאורך העונה הראשונה ליביה סופרנו חוברת אל גיסה ג'וניור, והשניים קושרים קשר להיפטר מטוני. הסיבות הן אישיות לא פחות מאשר עסקיות. ליביה נוטרת לבנה על שהעביר אותה לבית אבות, ואילו ג'וניור חש עלבון אישי מחוסר הכבוד של טוני, האחיין שלו, כלפיו. "כמה שעות מזוינות העברתי בלשחק איתך מסירות?", הוא אומר לו במרמור. וכאשר ליביה מגלה שטוני נפגש בקביעות עם פסיכולוגית, היא משתמשת במידע הזה כדי להצדיק את רצח בנה. ארכיטקטורה מושלמת.

לאורך כל הדרך צ'ייס הוכיח את הנאמנות המתמדת שלו לחזונו ולשבירת הקונבנציות של מה אפשר ומה אי אפשר לצפות לו מהצופים. למעשה, עד כמה שנושאי הסדרה והטון שלה ("עד היום אני לא יודע אם זו דרמה או קומדיה", אמר היוצר מספר פעמים בעבר) סיפקו טעמים שונים, צ'ייס שנא את הרעיון של לתת לצופים בדיוק את מה שהם רוצים, וזה ניכר פעמים רבות לאורך הסדרה. בפרק "עובד החודש" מהעונה השלישית, כשד"ר מלפי בוחרת לא לספר לטוני שנאנסה ושהתוקף שלה שוחרר בשל פרט טכני (אחד מסופי הפרקים הכי יפים של הסדרה). בפרק הגדול "פיין ברנס", אף הוא מהעונה השלישית, כשהמאפיונר הרוסי שכריסטופר ופולי לקחו כדי להעלים ביער קפוא בורח להם ועקבותיו נעלמים לנצח. לאורך העונה הרביעית, המתח המבעבע בין טוני לבין פיוריו בשל המשיכה שלו לכרמלה אשתו, לא הוביל בסוף להתנגשות אלימה ביניהם (תחת זאת היה עימות מדהים בין טוני לכרמלה). וכמובן, היה הסיום.

רבות דובר על הסוף של "הסופרנוס", הדקות האחרונות שלה. הסיקוונס האחרון מציג את טוני סופרנו, אשתו ובנם יושבים בדיינר לצלילי השיר "Don't Stop Believing", בשעה שבתם מנסה לחנות את רכבה מחוץ למקום בדרך להצטרף אליהם. היא מגיעה אל הכניסה, הפעמון שעל הדלת מצלצל לאות שמישהו פתח אותה, טוני מביט לכיוון - ואז הכל נחתך למסך שחור שנמשך 11 שניות ארוכות. מיליוני צופים בבית חשבו שהשידור שלהם נקטע ברגע הכי מחריד שניתן להעלות על הדעת.

הסוף המעורפל הביא לתלי תלים של פרשנויות והשערות. מהי המשמעות של המסך השחור? האם זהו המסך שירד על טוני? או שמא כל תחושת הפרנויה הזו נועדה להכניס אותנו להלכי נפשו של מאפיונר כמוהו החושש תמיד שמתנקש יגיח מהצללים? רבים התאכזבו מהסוף הזה, צופים, מבקרים ואפילו שחקני הסדרה חיוו את דעתם, תלי תלים של פרשנויות נכתבו לכאן או לכאן, אולם לאורך כל השנים מאז שהסתיימה "הסופרנוס" ביוני 2007, כל בקשה להבהרה מצד היוצר, דיוויד צ'ייס, נענתה בסירוב לפרש, ובמענה שכל התשובות כבר שם. "אם טוני חי או מת - זו לא הנקודה", אמר צ'ייס ב-2014. "יהיה חסר טעם להמשיך לחפש אחרי התשובה הזאת. הסצנה החותמת של 'הסופרנוס' מעלה שאלה רוחנית שאין לה תשובה נכונה או שגויה".

כל זה טוב ויפה, אך ייתכן שעכשיו בכל זאת יש חיזוק פחות עמום. לכבוד ציון 20 השנים של הסדרה הוציאו שניים ממבקרי הטלוויזיה המובילים בארה"ב, מאט זולר סייץ ואלן ספינוול, את הספר "The Sopranos Sessions", שלשמו נפגשו מספר פעמים עם צ'ייס לסדרת ראיונות. באחת הפגישות המאוחרות פלט היוצר בדרך אגב, "אני חושב שסצנת המוות הזו הייתה בראש שלי שנתיים לפני הסוף". שני המבקרים ההמומים לא אמרו מילה בשעה שצ'ייס המשיך: "טוני אמור היה להיקרא לפגישה עם ג'וני סאק במנהטן ובדרך לשם לעבור במנהרת לינקולן, והמסך אמור היה להפוך לשחור בשלב הזה, ולעולם לא היינו רואים אותו שוב בדרך חזרה. התיאוריה היא שמשהו רע קרה לו בפגישה, אבל לא ידענו את זה".

רק אחרי שצ'ייס סיים את דבריו אמר לו סייץ: "ברור לך, כמובן, שהתייחסת לזה הרגע כסצנת מוות". צ'ייס השתתק לרגעים ארוכים לפני שהשיב, "לכו להזדיין". לאחר מכן חזר היוצר שוב לעמימות והבהיר שבסופו של דבר הסיבה שבחר לסיים אחרת היא כי ירד מהרעיון של המוות ובחר באופציה שבה טוני לא מת ולא חי. או במילים אחרות, עלינו עכשיו לבחור אם להאמין לצ'ייס או לא, בדיוק כשם שלפני 12 שנה היה עלינו לבחור אם טוני חי או מת.

הפינאלה של העונה הראשונה זכתה לשני מיליון צופים יותר מאשר אלה שצפו בזמן אמת בפרק הראשון. פרק הפתיחה הכפול של העונה השלישית ב-2001 כבר הביא יותר מ-11 מיליון צופים וניצח את כל התחרות שמולו, כולל של הברודקאסט. השיא הזה נשבר על ידי "הסופרנוס" עצמה בפתיחת העונה הרביעית ב-2002, אז הגיעה ל-13.5 מיליון צופים, מספר חסר תקדים לסדרת דרמה בכל רשת כבלים שהיא אי פעם, וכזה שגם הסדרות ברשתות הגדולות היו שמחות לראות אצלן. בנוסף למספרים, ב-2004 הייתה "הסופרנוס" גם לסדרת הכבלים הראשונה שזכתה בפרס האמי לסדרת הדרמה הטובה ביותר. לאורך חייה הייתה מועמדת ל-111 פסלוני אמי וזכתה ב-21 מהם, בכללם על הכתיבה, המשחק, הבימוי ופעם נוספת לדרמה הטובה ביותר - קטגוריה שהייתה מועמדת לה בכל שנה שבה שודרה.

"הסופרנוס" הפכה לתופעת תרבות, השחקנים שלה לכוכבים, בראשם כמובן ג'יימס גנדולפיני. ההצלחה הכבירה שלה כסדרה כל כך מורכבת, מעמיקה ואינטליגנטית שלא מאכילה את הצופים בכפית וחשה צורך להסביר כל דבר, הביאה לפריחה בסדרות חכמות שמשקיעות בצופים שלהן וסומכות על תבונתם. פתאום קודקודי הטלוויזיה, הן בכבלים והן ברשתות הגדולות, הבינו ששווה להם להשקיע ביצירות כאלה כי הן פונות לחתך צופים בעלי השכלה והכנסה גבוהות, מהסוג שמפרסמים כל כך אוהבים.

השגשוג שלה פתח את הדלת ב-HBO לדרמות מדהימות נוספות בשנים שאחרי כן, עם בום יצירתי חסר תקדים, ולדעת רבים (כולל כותב שורות אלה) גם כזה שלא שוחזר לאחר מכן. "הסמויה" ו"דדווד" היו ועודן יצירות מופת גדולות, ומלבדן הגיעו גם "עמוק באדמה" המורבידית והמעולה, "קרניבל" היפהפיה, ואחרות שהוסיפו לאתגר את הטלוויזיה כפי שאנחנו מכירים אותה.

עם הרנסנס היצירתי והכלכלי של HBO ניסו גם רשתות כבלים אחרות את מזלן עם יצירות מבריקות ונועזות. דמויות מנוונות מוסרית כמו ויק מאקי, דון דרייפר, וולטר ווייט ורבות אחרות לא היו איתנו אילולא טוני סופרנו. במהלך העשור הראשון של ה-2000 שואוטיים ("הכי גאים שיש", "דקסטר"), FX ("המגן", "ניפ/טאק"), SciFi ("בטלסטאר גלקטיקה"), AMC ("מד מן", "שובר שורות") ורשתות כבלים נוספות, הפכו לספקיות משמעותיות של סדרות דרמה מקוריות, רבות מהן מעולות ופורצות דרך בפני עצמן. כולן הבינו שאפילו אם הרייטינג יהיה נמוך הן חייבות את המיתוג הזה, ושהצופים שלהם צריכים סדרה לדבר עליה, לרצות לחזור אליה.

"'הסופרנוס' המחישה מה אפשר להשיג עם קווי עלילה מתמשכים שגדלו באופן אורגני מדמויות תלת-ממדיות", אמר אז דיוויד וודל, מפיק אחראי ב"בטלסטאר גלקטיקה". "היא המחישה שבאמצעות מעקב אחר חייהן של דמויות לאורך תקופה של שנים, אפשר לעצב נראטיב אפי עם כל המורכבות הארוגה ברומן אפי כמו 'מלחמה ושלום'. סרטים לא יכולים אפילו להתחיל לגשת אל נראטיבים בהיקף ובמורכבות הזו". ואכן, הסחף הזה לא נעלם מעיניהם של יוצרים הוליוודיים בכירים. בראיין סינגר, ג'יימס קמרון, דאג ליימן, מקג'י, ג'רי ברוקהיימר ולאחר מכן גם מרטין סקורסזה, דיוויד פינצ'ר, סטיבן סודרברג ורבים אחרים עשו את דרכם אל הטלוויזיה. בשעה שהקולנוע בהדרגה התמקד יותר ויותר בבלוקבאסטרים עתירי תקציב, בטלוויזיה קרו כל הדברים המעניינים. זה עדיין כך.

נטפליקס למדה דבר או שניים מ-HBO כאשר החליטה שהיא חייבת להתחיל ליצור הפקות מקור. ב-2011 היא ניצחה את HBO ורשתות נוספות במלחמת מחירים על סדרה חדשה שיפיק דיוויד פינצ'ר ובכיכובו של קווין ספייסי, "בית הקלפים". פינצ'ר, במאי סרטים בלתי נשכחים כמו "מועדון קרב" ו"הרשת החברתית", התייחס להגעתו לסדרה שלו בריאיון ל-HitFix. "במשך עשר השנים האחרונות הרגשתי שהכתיבה הטובה ביותר עבור שחקנים קורית בטלוויזיה", אמר.

ב-2012, בפרק הזמן שבין ההכרזה של נטפליקס על "בית הקלפים" ועד שעלתה לאוויר שנתיים אחרי כן, הגיעה הפקת המקור הראשונה של נטפליקס: "ליליהאמר", הפקת משותפת עם NRK הנורבגית בכיכובו של לא אחר מאשר סטיבן ואן זאנדט. הפעם זכה לגלם את תפקיד הבוס שנמנע ממנו ב"הסופרנוס" - גנגסטר מניו יורק שמעיד נגד עמיתיו ונמלט מהם עד לילהאמר שבנורבגיה. כמו כדי לחדד את העידן המתחלף, 2012 גם הייתה השנה הראשונה אי פעם שבה כל הסדרות המועמדות לפרס האמי לדרמה הטובה ביותר, לא שודרו ברשתות הברודקאסט.

באותה שנה גם יצא סוף סוף לאקרנים סרט הבכורה של דיוויד צ'ייס, "רק לא להיעלם" ("Not Fade Away"), המבוסס בחופשיות על נעוריו ועוקב אחר נערים המקימים להקת רוק בניו ג'רזי של שנות השישים. ג'יימס גנדולפיני גילם את אביו הקשוח של הגיבור, שנה לפני מותו מהתקף לב כשהוא רק בן 51.

בשנים האחרונות צ'ייס עובד על "Ribbon of Dreams" מיני-סדרה עבור HBO שעלילתה מתרחשת בימיה הראשונים של הוליווד, וכן על "The Many Saints of Newark", סרט המתרחש בעולמה של "הסופרנוס" ועלילתו מקדימה את הסדרה. לא הרבה ידוע עליו מלבד העובדה שהסיפור חוזר אל שנות השישים בשעה שהמתיחות הגזעית בניוארק מסלימה, הוא יעסוק כנראה באביו של כריסטופר מולטיסנטי (שמשמעות שם משפחתו היא "מלאכים רבים", כמו בשם הסרט), וטוני סופרנו הילד יופיע בו בהיקף כזה או אחר. צ'ייס לא יביים את הסרט אך כתב אותו ומעורב בתהליך בחירת הבמאי.

בין פרויקט אחד למשנהו, צ'ייס צפה ואהב את "מד מן" ואת "אימפריית הטיילת", שתי סדרות שיצרו שניים מכותבי "הסופרנוס", מת'יו וויינר - על סמך תסריט הפיילוט של "מד מן" צ'ייס שכר אותו - וטרנס ווינטר. מעבר לזה הוא לא צרכן גדול של המסך הקטן, עניין של ניהול זמן והתחייבות ארוכת טווח ("'שובר שורות' היא כמה, 90 פרקים?", אמר פעם בריאיון לדיילי ביסט, "איך אפשר לצפות בה ולקרוא ספרים וללכת לקולנוע? מבחינתי זה קשה"), אבל תיעובו מפעם נמוג. דיוויד צ'ייס, האיש שהפך את כל זה לאפשרי, כבר לא שונא טלוויזיה כמו פעם.

כל העונות של "הסופרנוס" זמינות בשירותי ה-VOD של HOT, yes וסלקום TV.