עשרה ימים לפני שיצאה לצלם את הסרט העלילתי הארוך הראשון שלה, "ליידי טיטי", מצאה עצמה הבמאית אסתי עלמו-וקסלר בלי שחקנית ראשית. כמובן שכך אי אפשר לצאת לדרך, ורגע לפני שהפרויקט נתקע, עלה רעיון: ללהק את אחותה אלזה עלמו, למרות שכמעט ולא היה לה ניסיון קולנועי.
אף שלא היה לה זמן להתכונן, אלזה הסכימה מיידית. גם מתוך נאמנות לאחותה, גם בגלל הרצון לככב בסרט, אבל בעיקר מתוך הזדהות עמוקה עם התסריט: "ליידי טיטי", שיעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע, עוסק בקיפוח של הקהילה האתיופית בכלל ושל נשים אתיופיות בפרט, ומתאר כיצד הדיכוי מגיע לפעמים דווקא מתוך העמותות שאמורות לפעול למענן, אך חלקן חוטאות בעצמן בניצול ובגזענות - ואת כל זה, לדבריה, חוותה על בשרה.
"לא הייתי מעורבת בכתיבת התסריט, אבל מה שקורה בו, קרה גם לי", מספרת עלמו בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת "ליידי טיטי", בסך הכל הסרט הישראלי הארוך השני שביימה אישה אתיופית, לאחר "עץ תאנה" של עלמוורק דוידיאן, גם הוא משנה זו. "עבדתי בעמותות כאלה וראיתי איך העוולות האלה קורות. לפחות מהניסיון שלי, יש מקומות שאמורים לפעול למען העצמה של נשים, אבל מתרכזים בעיקר בהעשרת הקופה של המוסדות עצמם. בדרך כלל, מנהלים אותם נשים לבנות ופריבילגיות שלוקחות על עצמן לדבר בקולן של הנשים החלשות, אבל לא עוזרות להן אלא רק משיגות מימון באמצעותן. את הכסף הזה הן לא בהכרח מעבירות הלאה, להפך: בעמותה אחת שבה עבדתי, ניצלו פרצה בחוק כדי לשלם לעובדות עשרה שקלים לשעה. הן מקבלות מימון מהמדינה ושומרות אותו לכיסן, זה הורס אותי".
"בעיה נוספת היא שהעמותות האלה נהנות לשמר את הנשים בגטו ולפמפם אצלן את התודעה שלהן כקורבנות ומסכנות. זו לא נקודות מוצא טובה לחיים, כי ככה אני עלולה לתרגם כל יחס לא נחמד אליי כגזענות. האמת היא, שבן אדם יכול להיות מגעיל אליי סתם כי הוא לא קם טוב בבוקר, ולא כי הוא גזען, בדיוק כמו שאני לפעמים לא נחמדה להרבה אנשים. חוץ מזה, הגזענות האמיתית שחוויתי לא היתה ברחוב ולא בחיי היומיום, אלא בעמותה שכזו. עבדתי בה במשך זמן, ואז הגיעה עובדת חדשה ולבנה וישר נתנו לה חצי מהשעות שלי, והיה ברור שזה מתוך גזענות נטו. אם אתה שואל אותי אם אני רואה גזענות בחברה הישראלית, אני אענה שכמעט ולא, ואם כן - זה דווקא בעמותות החברתיות".
את המסרים הנוקבים שלו מעביר "ליידי טיטי" באמצעים קומיים, דרך משחק חילופי זהות מגדריים שכה נפוץ בקולנוע מאז "חמים וטעים" ודומיו. גיבורו מתגלה כצעיר שמוצאו אתיופי, אותו מגלם צביקה היזיקיאס. למרות הסקסיזם שלו, הוא נאלץ להתחפש לאישה כדי להתחמק מנושיו בשוק האפור, וכך גם מוצא עצמו בתוך קבוצה להעצמה נשית במתנ"ס השכונתי ומתחבר לצעירה אותה מגלמת עלמו, שכמובן לא מודעת לתחפושת שלו. מפגש נוסף שלו הוא עם המנהלת של העמותה, בגילומה של לירית בלבן, שמתחוור כי הדבר האחרון שעומד בראש מעייניה זה רווחתה של האישה האתיופית. בכל הסוגיות הכאובות הללו נוגע הסרט בהרבה הומור, שהוא לא פעם בוטה ופרוע.
"הייתי בהקרנת טרום-בכורה של הסרט, וביציאה דיברתי עם כמה ילדים שצפו בו", היא מספרת. "כולם אמרו לי שהיה ממש ממש מצחיק. הם לא בהכרח ראו את האמירות החברתיות שיש בו. מבחינה זו, 'ליידי טיטי' הוא כמו סרט בורקס, וטוב שכך. אני שמחה שמעבירים את המסרים בהומור ובגישה מרוככת, כי זה מקל על הקהל להתמודד איתם. יש כאן זווית ראייה קלילה, שמאפשרת להבין כי מה שמתואר כאן זה לא סוף העולם. אנחנו לא קורבנות, לא שבורים, ואפשר לשנות דברים".
כשראית את הסרט, יותר צחקת או יותר בכית?
"צחקתי, ברור, גם היה משהו משחרר בזה שהסרט צוחק על כל הסטריאוטיפים שיש לגבי החברה האתיופית".
גם את חווית אותם?
"ברור, כמו כל אתיופי ואתיופית. זה קרה לי, למשל, בכניסה לבניין שאני גרה בו בירושלים, כבר שלוש שנים. באה אליי שכנה שאף פעם לא דיברה איתי ושאלה 'נכון שאת עובדת פה?'. אמרתי לה, 'לא, אני גרה פה, מזמן' והיא אמרה 'הא, חשבתי שאת המנקה של הדירה למעלה'. לא כעסתי עליה, מה פתאום.
"כילדה יצא שכינו אותי 'כושית' וזה פגע בי, אבל בדיעבד אני מבינה שמייחסים למילה הזו יותר מדי משמעות. החינוך לרגישות יתר יוצר פגיעות יתר. בגלל זה אני מעריכה את הסרט, שעוסק בסטריאוטיפים על הקהילה, אבל לא מתוך מקום של קורבן, אלא בדיוק באותה צורה בה שחורים אמריקאים משתמשים במילה 'ניגר' במוזיקה שלהם".
"אוהבים להגיד שישראל מדינה גזענית, אבל אני חושבת שהעם היהודי הוא רחמן וטוב. זה נכון שהקליטה שלנו כאן היתה בעייתית, אבל לדעתי זה לא נבע מגזענות אלא מתפיסות סוציאליסטיות. הממסד שלל את הבחירה החופשית של העולה בטענה שהוא לא יודע מה טוב לו. עשו לנו בדיוק מה שעשו למזרחיים. המדינה הרגישה סמכות הורית כלפי העולים ובחרה בשבילם היכן יגורו, במה יעבדו ומה מתאים להם מבחינה אקדמאית, כאילו הם אבא ואמא שלנו. לכן גם הרגשתי שההפגנות של הקהילה בשנים האחרונות היו מעין מרד בדור ההורים ורצון להשתחרר מהשליטה שלהם".
עלמו עלתה מאתיופיה בתחילת שנות השמונים כילדה. היא מספרת שתמיד חלמה להיות זמרת, אבל אז קיבלה "חרדת במה נוראית" והפסיקה לשיר. במקום זאת למדה תקשורת באוניברסיטת אריאל ועבדה בעמותות שונות, וכיום החלה בניהול פרויקט חברתי בתוך הקהילה האתיופית.
"ליידי טיטי", בו היא מזמרת, איפשר לה לשוב ולשיר, וגם להתנסות לראשונה בהופעה בתפקיד ראשי בסרט, חוויה ממנה נהנתה ואותה היא מקווה לשחזר בקרוב. "אני מאוד מקווה להיכנס לעולם המשחק", אומרת עלמו, שבהחלט יש לה נוכחות קולנועית ולכן אפשר רק לקוות שתקבל את ההזדמנויות לעשות זאת. דברים אלה אמורים גם לגבי התגלית צביקה היזיקיאס, שמספק תצוגה מרשימה ביותר כגיבור.
"היה לי ממש כיף לשתף איתו פעולה, והוא היה מאוד משכנע בדמות אישה", אומרת עלמו על העבודה עימו. "יש בו משהו מאוד עדין. בשלב מסוים שכחתי שהוא לא בת, והייתי אומרת לו: 'אני הולכת להתלבש, אתה בא איתי?'".
ואיך היה לעבוד עם אחותך? לא תמיד טוב לערבב עבודה ומשפחה.
"אני מתה על אסתי, אבל בדרך כלל אנחנו רבות בלי הפסקה, באהבה. שתינו דעתניות ויש לנו מה להגיד, אז יש התנגשויות. בוא נגיד שבמהלך הצילומים השתדלתי לא לריב איתה. אני גם ביקורתית כלפיה אז היא ביקשה ממני לא להעיר על כלום. מילאתי את הבקשה שלה והתאפקתי לא להגיד מילה, והיא ניצלה את זה עד הסוף וצרחה עליי עד הסוף כי ידעה שאני לא יכולה להגיב לה".
ומה אמרת לה בתום הקרנת הבכורה?
"היא יודעת שאני מאוד גאה בה. גם על עצם העשייה וגם על כך שהיא לא מפחדת להגיד מה שהיא חושבת. היא נאמנה לעצמה ומדברת על דברים קשים, לא בצורה בכיינית אלא מתוך מקום חזק ומעצים".
מה חשבת על "נבסו"?
"זו סדרה מעולה שגם עושה שירות נהדר לקהילה. היא מראה שלאתיופים יש כבר זהות ישראלית. אין בה התעסקות בעבר שלנו באתיופיה, אלא רק בהווה שלנו בישראל, ואני מאוד מזדהה עם זה. אני, למשל, מרגישה שאין לי עבר. לא ביקרתי באתיופיה ואני לא מתכננת לבקר. זה לא מעניין אותי. אני מרגישה שיש לי הרבה יותר במשותף איתך או עם כל יהודי שאפגוש מאשר עם אתיופית לא יהודייה שאתקל בה.
"בדרך כלל, אם כבר התקשורת מדברת על אתיופים, זה רק בהקשר של גזענות. מוציאים אותנו כמסכנים, במקום להראות את המציאות האמיתית, והיא שהשתלבנו יפה מאוד בחברה הישראלית וגיבשנו לעצמנו זהות ישראלית. עובדה שבחיי היומיום, לא בתקשורת, אף אחד כבר לא שואל אותי מתי עליתי".
באיזו מידה את מרגישה שעשיית הסרט שינתה אותך?
"מיד לאחר הצילומים התפטרתי מן העמותה בה עבדתי, ובעצבים. העבודה על 'ליידי טיטי' גרמה לי להבין שבעמותות האלה יש הסללה של אתיופים, גם כאלה שהם מוכשרים וחכמים ומשכילים. יש בהן משהו שדורש ממך לשמר תודעה של אחד שסובל מיחס לא צודק, ואני בחיים לא אתקרב לזה יותר, לא משנה מה. כל ההתקרבנות הזו לא מתאימה לי".
