עבור הצופה התם, "בית הנייר" היא טיפוס מוזר ונהדר: סדרה בספרדית שהיא לא טלנובלה, עלילה מרתקת עם אלמנטים פנטסטיים, מקוריות אסתטית מובהקת, כמות נכבדת של סצנות סוערות ומרגשות, מתח עוצר נשימה, המון סקס אפיל וים של סקס פר אקסלנס. הצופה הביקורתי (ויהיו שיאמרו הנודניק, או בשפת ימינו - ההייטר), לעומת זאת, מקשיב לווייס אובר של הדמות הראשית, השודדת "טוקיו", שמלווה את הסדרה בהארות פילוסופיות רבות רושם כמו "כשיורים בך, אתה לא שומע את הכדור שהרג אותך", ושומע את קרי ברדשאו אומרת "אוף, אני מרגישה ששוב דפקתי הכל עם מיסטר ביג".
"תראו את הכל מתפוצץ מסביבה, אבל היא לא חושבת על כלום", אומרת אותה טוקיו כמה פרקים אחר כך, "יודעים למה? כי זה מה שקורה אחרי סקס טוב". בקיצור, ההשוואה בין "בית הנייר" ל"סקס והעיר הגדולה" לא מצוצה מן האצבע. הווייס אובר של טוקיו מזכיר מאוד את זה, המעצבן טילים, של ברדשאו, ובנוסף לכך הוא גם הווייס אובר המיותר בתולדות הטלוויזיה. רוב הזמן טוקיו פשוט מתארת את מה שהצופה רואה ממילא, וכאילו מפצירה בו להעניק למה שהוא רואה משמעות מיוחדת: "תראו אותה, איך היא מצחקקת מול המראה בזמן שהשותף שלה נאבק על חייו". כנראה שכותבי הסדרה יצאו מנקודת הנחה שהצופה התם זקוק להדרכה. "בית הנייר" פונה בעיקר לצופים תמים. והם, בתגובה, עפים עליה וטוענים שהיא מדהימה ואיכותית.
אי אפשר להאשים אותם. זו באמת סדרה מהנה. כיף לצפות בה. אודה ואתוודה כבר עכשיו: לא סבלתי בזמן שצפיתי בעונה הראשונה שלה. היה כיף. אני זוכר שכילד נהניתי מאוד גם לצפות ב"שושלת". כלומר, הבעיה היא עם הגדרתה של "בית הנייר" כסדרת איכות. אמנם ההבדלים בין טראש לאיכות כמעט לא קיימים היום - טוב, אפשר להתווכח על הנקודה הזאת שנים - אבל "בית הנייר" היא לא סדרת איכות. היא הרבה יותר קרובה, ברוחה ובנשמתה, לטלנובלה - וממש לא רק בגלל שהיא בספרדית.
הקונספט שלה, הרעיון הכללי שמניע אותה, אכן מאפיין סדרות מתח, בעיקר אמריקאיות, והוא עמוס ברפרנסים/הומאז'ים/חיקויים מתלהבים לסרטי פשע של גאי ריצ'י, ל"כלבי אשמורת", ל"אושן 11" ולשנות ה-90 באופן כללי. לעתים נדמה, ואף יותר מנדמה, שהיוצרים ניסו דווקא להציג משהו חדשני, עדכני, וזה הכי טוב שיצא להם, או, לחילופין, שהם כיוונו את הסדרה מראש למילניאלז עצלים שאינם בקיאים בתרבות העבר ומבחינתם כל מה שקורה ב"בית הנייר" חדש לחלוטין. מקדים את זמנו.
הסיפור, למי שבמקרה העביר את השנה החולפת בתרדמת, הולך ככה: כנופייה נלהבת של שודדים ושודדות חכמים, יפים, חטובים וסקסיים עם שמות בדויים של ערי בירה בעולם (ובוס שנקרא "הפרופסור") פורצת למטבעה הלאומית במדריד, שובה כמה עשרות בני ערובה ובמהלך המשא ומתן עם הרשויות חבריה מדפיסים לעצמם מיליוני יורו. העלילה, מכאן והלאה, נעה בין שלוש קבוצות: השודדים, בני הערובה וחוקרי המשטרה שמטפלים באירוע. השודדים לובשים בגדי עבודה בצבע אדום ומכריחים גם את בני הערובה ללבוש את הבגדים האלה כדי שלא ניתן יהיה להבדיל ביניהם - מה שמעניק לסדרה, בדרך פרימיטיבית, את הלוק ה"ייחודי" שלה ואת הוייב הקל של "האח הגדול" (בני הערובה הם הדיירים, השודדים הם ההפקה, הנושאים ונותנים הם הקהל).
לכאורה, הבסיס איתן דיו כדי ליצוק עליו תסריט שמתמקד בסיפור שלשמו הגענו - סיפור השוד והסתבכותו - אבל הכותבים בחרו בדרך הקלה יותר: פרשיות רומנטיות סוערות בין גברים לנשים, וגם קצת בין נשים לנשים, שמשותפות לכל שלוש הקבוצות הנ"ל, עם דגש מיוחד על בגידות, התאהבויות בזק, סצנות ארוכות של דיאלוגים קלישאתיים על החיים, עירום וסקס. "בית הנייר" היא לא טלנובלה בהגדרתה וגם לא במבנה שלה (בטלנובלה צריכים להיות כ-120 פרקים), אבל כן במאפיינים העלילתיים שלה: כשם שבכל טלנובלה יש רומן מרכזי אחד בין שתי דמויות מפתח, כך גם כאן, בין שלל מערכות היחסים המלודרמטיות, יש אחת מרכזית (ובלתי אמינה במיוחד) - זו שבין "הפרופסור" לראקל, החוקרת האחראית על האירוע.
יש גם, כמובן, רומן לוהט בין אחד השודדים לאחת מבנות הערובה, וזה קורה, כמובן, בזמן שהיא בהיריון מבן ערובה אחר, שעשה את זה מאחורי גבו של בת זוגו, אבל זה עדיין לא הופך את "בית הנייר" לטלנובלה. כלומר, זה כן, אבל כל עוד זה לא מוגדר ככה, כנראה ש"מותר" לצפות בזה. זו, בכל אופן, אחת הסיבות העיקריות להצלחתה הבינלאומית של הסדרה ששלמה יידוב חולם בשפה שבה היא מדוברת: היא פונה לכל מי שנמשך לטלנובלות בסתר לבו, אבל מתפדח להודות בכך ולצפות בזה. כן, יש המון כאלה. מיליארד טועים ומטעים. אין מה לעשות: סדרה בלי אמצעים אמנותיים, בלי שפה פילמאית ובלי עומק רגשי לא יכולה להיות סדרה טובה באמת. "בית הנייר" מהנה, סבבה, אבל לא טובה. סתם טראש מתלהב ומוגזם.
האם יש מצב שאני טועה? ידידתי הצעירה הילה (31, שם בדוי כי היא בתעשיה), היפסטרית עם קבלות, בטוחה שכן. "האמת היא שבאתי לזה בגישה של 'אני חייבת לשנוא את זה'", היא אומרת, "כל כך הרבה אנשים נשבעו לי שהסדרה הזאת מעולה ואמרו לי שאני חייבת לראות אותה, אז הרגשתי שאני חייבת להיות נגד זה, אבל אחרי שני פרקים התמכרתי. נכון, יש חורים מביכים בעלילה, יש מלא דברים לא אמינים, הדיאלוגים לא כאלה חכמים, הסיבוכים וההתרות בעייתיים ומי שכתב את זה הוא קלירלי לא פושע, אבל המשחק, למשל, ממש טוב".
"שמע, היא לא מקום ראשון בסדרות הכי איכותיות אי פעם, זה נכון, אבל היא עובדת", מוסיפה הילה. "היא סקסית, היא מאוד קצבית וכיפית - ולדעתי היא גם מתקדמת מבחינה מגדרית. זה ספרדים, אז אתה אומר לעצמך 'וואלה, הם בטח תקועים', אבל יש שם למשל דמויות נשיות עגולות ולא קלישאתיות. לא נשים קוקטיות ומעצבנות. ראקל, השוטרת שמפקדת על המבצע לשחרור בני הערובה, מדגימה את המורכבות של להיות אישה, אמא וגרושה בסיטואציה הזאת - וזה ממש יפה בעיניי. ניירובי, שהיא סוג של בוצ'ה, נותנת במה לנשיות מסוג אחר. טוקיו יפה, סקסית, המאהבת והלוליטה שכולם רוצים לזיין, אבל יש לה גם טוויסט בטייפ קאסט: היא אישה בוגרת שנמצאת ברומן עם בחור שצעיר ממנה ב-20 שנה. זה לא ממש אופייני לסדרות אמריקאיות. בכלל, אני חושבת שסדרות אמריקאיות לא כל כך תואמות את המציאות הישראלית. למדנו לקרוא את הקודים שבהן כי גדלנו על זה, אבל בתכל'ס הכתיבה הספרדית יותר קרובה אלינו וגם האנשים יותר דומים לנו. הצופה לא מרגיש זר בשום צורה".
מפיקת הטלנובלות הוותיקה ליאורה ניר, מייסדת ערוץ "ויוה", די מסכימה איתה בעניין הזה. "המלודרמה היא חלק מהתרבות הספרדית", היא אומרת, "גם הסרטים של אלמודובר מלאים במלודרמה. אפשר להבין את המשיכה שלנו לזה, כי תרבות המזרח התיכון, באופן כללי, היא כזאת: יצרית, רגשית, מדברת בידיים, מתלהמת ומתלהבת. מצד שני, הספרדים לא ידועים דווקא בטלנובלות. ממש לא. הם לא השאירו בזה את רישומם על העולם. המקור של הטלנובלות הוא דרום אמריקאי ויש לה הגדרות מאוד מסוימות, אבל כן, נהוג לומר 'טלנובלה' על כל מה שיש לו בסיס דרמטי והוא בספרדית. בוא נתערב שאם זה היה בפולנית לא היית כותב את הכתבה הזאת".
לא מוכן להתערב על זה, אבל אי אפשר גם להתכחש לעובדה שהתוכן עצמו מאוד קיטשי, טלנובלי.
"תלוי איך אתה מגדיר טלנובלה - שזה מושג שעובר שינוי גדול מאוד לאחרונה בעקבות השינויים בהרגלי הצפייה. מספר הפרקים שאנשים מוכנים להתחייב אליהם הרבה יותר מוגבל היום מאשר בשנות ה-90, למשל. הנכונות היום להתחייב מראש ל-200 פרקים הולכת וקטנה. זה שייך לעולם הישן. היכולת של התעשייה לקחת סיכונים בהפקות כאלה הולכת ויורדת. אל תשכח גם שכל הרעיון של טלנובלה מבוסס על זה שכולם יושבים לצפות בפרק באותה שעה. זה מעין טקס. אצלנו זה היה משהו כמו הסרט הערבי של יום שישי. היום, בעידן הנטפליקס, זה לא קיים. הסדרות מחולקות לעונות קצרות ומאז שביתת התסריטאים ב-2007 גם ירד האסימון שאי אפשר להסתמך רק על יצירה מקומית".
יש היום גם סדרות גרמניות ודניות שמצליחות ברחבי העולם.
"בדיוק. והן גם בינלאומיות במובן מסוים. נטפליקס מחפשת היום סדרות כאלה בנרות".
מה שמסביר את הקטע עם שמות הערים של חברי הכנופייה ב"בית הנייר".
"כן, כנראה זה מסביר את זה, אבל התסריט שם הרבה יותר ספרדי מאמריקאי, למשל. גם הקצב. אם זה היה אמריקאי, היו לזה פחות פרקים, פחות דמויות ופחות אירועים דרמטיים שהדמויות עוברות. האמריקאים בכל זאת יותר נוסחתיים מהאירופאים".
נשמע שאת בעד הסדרה.
"ברור, זו יופי של סדרה. היא נפלה קצת בסוף, אבל בסך הכל היא הייתה מרתקת. השאלה אם זה טראש או לא פחות מעניינת אותי. זה לא הדרך שבה אני רואה סדרות. יש רק את מבחן התחת שלי. גם לא אכפת לי עד כמה העלילה מופרכת, כביכול, או מוגזמת. כשהפקתי את 'לגעת באושר' הזמנו את מי שכתב את 'בובה פראית' להעביר קורס לכתיבת טלנובלות, ובאחת השיחות מישהי מהתסריטאיות אמרה 'אבל זה לא הגיוני! לא סביר שזה יקרה!'. הוא אמר לה 'אם את כותבת דמויות נכונות ודיאלוגים טובים זה יעבוד בכל זאת. לא הכל צריך להיות הגיוני".
מה שכן מאוד הגיוני, וטבעי, לדעתה של ניר, הוא המשיכה של קהל ישראלי לתכנים ספרדיים. "אני חושבת שגם לטיולי המוצ'ילרות יש קשר אדוק לזה - ואל תשכח שישראל היא מדינת הגירה. אנחנו רגילים לשפות ולכן אנחנו אף פעם לא מדבבים. להבדיל ממקומות רבים בעולם, כאן מעולם לא הייתה בעיה לשים תרגום".
"בנטפליקס דווקא דיבבו בהתחלה סדרות לעברית, אבל מהר מאוד הם הבינו שזה לא עובד כאן", אומר חוקר הטלוויזיה ד"ר איתי חרל"פ מהמכללה האקדמית ספיר, "בכל מקרה, המגמה העולמית היום היא צפייה בסדרות בשפת המקור שלהן. גם אנחנו, הישראלים, התרגלנו לראות בטלוויזיה סדרות בשפות אחרות - וזה די מתבקש בגלל שבמשך שנים אנשים פה הלכו לראות קולנוע ספרדי ואיטלקי, ואף אחד לא תהה".
למה באמת בקולנוע מותר ובטלוויזיה אסור?
"זה לא שאסור, פשוט הטלוויזיה עשתה לנו במשך שנים דיאטה של סדרות מקומיות או סדרות באנגלית. בעצם, עד היום זה ככה. אבל בנטפליקס זה אחרת, כי סדרה בספרדית לא תופסת שם מקום של סדרה באנגלית. ובגלל שגופי תוכן חיצוניים בארצות הברית ממעטים למכור תכנים לנטפליקס, הם פנו לשוק הבינלאומי ושינו בכך את הרגלי הצפייה שלנו".
כן, אבל לפחות במקרה של "בית הנייר", אנחנו עדיין במסגרת המור אוף דה סיים.
"ברור. כל הסדרות שאנחנו מכירים היום נולדו ב'שושלת' וב'דאלאס'. ברגע שהבינו שאפשר לספר סיפור מלודרמטי בפריים טיים ולא בצהריים, הכל השתנה. 'הסופרנוס', לדוגמה, יותר דומה ל'שושלת' מאשר ל'הסנדק'. יש שם בעיקר עניין של יחסים, סודות, שקרים ובגידות - כל מה שהיה פעם באופרות סבון. האם זה טוב או לא טוב? תלוי איך אתה מסתכל על זה. אנשים צפו ב'השיר שלנו', למשל, כי הייתה שם מודעות פנימית, מעין הפוך על הפוך, אבל בסופו של דבר זה היה אותו מוצר, רק שבמקרה הזה הוא היה מיועד לאנשים שלא נעים להם להודות שהם נהנים מטלנובלות".
אחת כזאת היא, למשל, אפרת בהריר, אחותי הקטנה, שגמעה את שתי העונות בשלוק, אבל לזכותה יאמר שחושיה הביקורתיים לא מביישים את שם משפחתה. "זה מתחיל מסקרן", היא אומרת, "אבל מהר מאוד מתברר שזה ממש גרוע. מה שהכי מעצבן שם, לדעתי, זה שהסדרה הזאת כאילו מנסה להראות שיש לה דמויות נשיות חזקות וטובות במרכז העלילה, אבל הדמויות הנשיות האלה פשוט מחרידות. ראקל, החוקרת שאמורה להיות הדמות החזקה של הסדרה לא רק עושה פאשלות כל הדרך - היא גם פאקינג מתאהבת בבוס של הפושעים ונשארת איתו. זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות איתה: האישה החזקה שנכנעת לגבר הרע. גם טוקיו, שהיא הדמות הנשית שאנחנו כביכול אמורים להזדהות איתה, היא בלתי נסבלת. היא כל הזמן יורה באנשים ומצדי שתמות".
ועדיין, צפית בשתי העונות במלואן.
"כן, ראיתי הכל. מה אני אגיד לך? אתה פשוט ממשיך לראות כדי לגלות איך זה נגמר, אבל אתה יודע שזה גרוע. זה גם כולה שתי עונות. אם זה היה חמש לא הייתי רואה".
וכנראה שגם לא אם זה היה מוגדר כטלנובלה.
"נכון. אנשים יכולים לראות את זה ככה בלי להתפדח".
"ההגדרה של טלנובלה נותנת לאנשים תחושה של משהו נחות, מביך", אומרת שרי שיין, עורכת לשעבר של מגזין טלנובלות ותסריטאית לשעבר בטלנובלה "לגעת באושר", "אם תשאל את היוצרים של 'בית הנייר' אם הם טלנובלה, יכול להיות שתקבל סטירה. בעצם, בטוח שתקבל. אנשים לא ממהרים להגדיר ככה סדרות. קח לדוגמה את הסדרה של אסי עזר, 'להיות איתה': אין יותר טלנובלה מזה, אבל לא מגדירים את זה ככה כי זה מרחיק אנשים".
בעיקר היום, כשזה כבר פאסה.
"נכון, מן הסתם היום זה כבר פחות מצליח, אבל אנשים כמו אמא שלי עדיין רואים את זה. מה שכן אפשר לראות היום זה גלישה של מאפיינים טלנובלים לז'אנרים אחרים. אחד האלמנטים החזקים בטלנובלה הוא שיש בסדרה זוג מוביל שאמור להתגבר על כל המכשולים בדרך ולהגיע אל השקיעה. זה, למשל, משהו שכבר מזמן גלש לדרמות הרגילות, במרכאות".
כמו ראקל והפרופסור מ"בית הנייר".
"נו, אתה אמרת".
"תראה", מסכמת הילה, שם בדוי, "ככל שהסדרה הזאת יותר מדוברת, ככה יש גם יותר אנשים כמוך, שאומרים שהם לא מתחברים. תכל'ס, אני לא מבינה על מה ההייטריות הזאת. זו באמת סדרה טובה ומעניינת. ההייפ מוצדק לגמרי. ממש עצרתי את עצמי מלעשות בינג' של שתי העונות בבת אחת. עזוב, אני גם עוקבת אחרי הכוכבים באינסטגרם. אני פתטית, אה?".
לגמרי. ואני, ברשותכם, עף עכשיו לצפות בעונה השנייה.