הטרגדיות הבלתי פוסקות, אובדן הבתולים והיציאה מהארון: ריאיון עם ג'וי ריגר

"המוות של ארי הוא הסיטואציה הכי טרגית שיצא לי להיות בה בחיי. אבי נשר מבחינתי הוא כמו מלאך שמגן עליי ושומר עליי והוא תמיד נראה לי הכי חזק והכי מושלם, ומישהו שדבר רע לא יכול לקרות לו. בכלל, משפחת נשר כל כך יפה, מלוכדת ומדהימה שהרגשתי שאי אפשר בכלל לקשר אליהם את המילה מוות, ובחיים לא הייתי מאמינה שמשהו כזה יקרה להם"

"בהלוויה הייתי בסטנד-ביי להחליף את אבי במקרה שיתפרק, ולקרוא את ההספד במקומו. אני יודעת להישאר חזקה בשביל אנשים אחרים, להיות בסביבה ולעזור, אבל בכיתי מאוד מאוד".

"איבדתי את הבתולים בגיל 16, עם החבר הראשון שלי שהיה גדול ממני בארבע שנים. הוא היה כזה אחרי צבא ונורא התלהבתי. אני חושבת שדי הכרחתי את עצמי להיות עם בנים רק בשביל לאבד את הבתולים ולהגיד לעצמי שאני לא לסבית, אבל כן היו בנים שהתאהבתי בהם, ובו הייתי ממש מאוהבת"

"בכמה אנשים הייתי מאוהבת בחיים? נראה לי 15. אני לא יכולה להיות סתם דלוקה על מישהו. אני חייבת שזו תהיה התאהבות".

"זה שם ממש מחייב, בגלל המשמעות החיובית שלו. מורות תמיד היו אומרות לי 'למה את לא שמחה'? כמובן שגם יש עליו בדיחות. פעם למשל קיבלתי משלוח פיצה ועל הקבלה היה כתוב 'ג'וינט ריגר', אפילו שאני בכלל לא מעשנת.

"מה יכתבו על המצבה שלי? אני מקווה שאמות לפני כל האנשים שאני אוהבת. תמיד פחדתי שבהלוויה שלי אנשים שהכרתי ידברו אחד עם השני ויבינו דברים שהם לא היו צריכים להבין, ואני אסתכל בזה מלמעלה בלי יכולת להתערב. לא בא לי שאנשים יסיקו מסקנות לגביי מלדבר אחד עם השני בלי שאני חלק מהשיחה".

"'אין בתולות בקריות' מתרחש בקיץ, אבל מסיבות תקציביות צילמנו אותו בדצמבר, על החוף בקריית-ים. היה נורא קר בתוך המים, ודווקא אהבתי את זה. אני אוהבת צילומים פיזיים שמשפיעים מהחוץ לפנים. ככה, התחושה הגופנית יותר חזקה מהמחשבות שלך ומן הביקורת העצמית. היא משתלטת על הכל ומכתיבה את הצורה בה אתה אומר את הטקסט. היה לי כל כך קר שברוב הסצינות הייתי נורא כעוסה ופשוט רציתי לסיים את העבודה וללכת להתכרבל".

"הייתי בת 16 כשהדס פנתה אליי והציעה לי לככב בסרטה הקצר 'סקס דול'. כבר אז הייתי מאוד ערה למיניות שלי ולכן התסריט עניין אותי. אני זוכרת שנפגשנו בסלון שלה והיא הקרינה לי בחשיכה איזה סרט הודי על מין. רק בדיעבד הבנתי שאולי הייתי צעירה מדי לזה".

"הצילומים היו אינטנסיביים ונתנו לי וואחד בעיטה בתחת להמשיך את הקריירה. תמיד האמנתי שהדס תעשה משהו גדול ולכן ההצלחה של 'אנשים שהם לא אני' רק מתבקשת בעיני".

"את הוויתורים שהכי משפיעים עליי כיום עשיתי עוד כילדה וכנערה. כבר אז שיחקתי בהצגות בתיאטרון בית ליסין אז לא הייתי יוצאת לטיולים שנתיים או הולכת לבת מצוות. בגלל זה, גדלתי מהר מדי. לאחר מכן, לא הלכתי לבית ספר למשחק אלא ישר נכנסתי לקריירה. דילגתי על פאזה בחיים של חיפוש עצמי כי כל הזמן עבדתי בלי הפסקה. מהרגע הראשון שאני מכירה את עצמי, אני רק עובדת במשחק. ויתרתי על הרגע בחיים שאתה מחפש את עצמך ונוסע להודו או יושב בבית, מעשן כל היום ולא עושה כלום. ביומיום, אני מוותרת בעיקר על פגישות עם חברים, כי אני עסוקה כל הזמן ואת הפנאי שיש, מקדישה לשינה ולאוכל".

"עברתי הכשרה כזמרת אופרה בשביל 'החטאים' ולאחר מכן הקלטתי שיר עם בן ארצי. אני מאוד אוהבת לשיר אבל לא אוציא אלבום, כי אני לא כותבת הכי טוב. גם לא אעשה מחזות זמר, כי אני רוקדת איום ונורא. כן השתתפתי ב'Oboy', שהיא סדרה מוזיקלית, וגילמתי שם דמות של זמר שהיא אחת הדמויות האהובות עליי. נורא נהניתי לשיר ונורא נהניתי לגלם בן. תמיד חלמתי לשחק את המין השני, וזה התעלה מעבר לכל הציפיות שלי. היה כיף להיות משוחררת מן הצורך להרגיש יפה, והסתובבתי עם זקן וזיפים כל היום. מאז שהסדרה שודרה עלו לי העוקבים באינסטגרם, אז כנראה שהיא פופולרית".

"אני מגלמת חוזרת בתשובה ב'סיפור אחר' ותהליך העבודה על התפקיד היה מדהים. אני באה מבית חילוני מאוד אז הייתי צריכה לעשות תחקיר מעמיק לקראת זאת, והוא גרם לי להבין למה אנשים חוזרים בתשובה"

"אני עצמי לא חושבת שאעשה זאת, כי אני עצלנית מדי בשביל כל החוקים, אבל אני כן מתחברת למשהו במהות של זה והקרבה לדת איפשרה לי להבין דברים על עצמי, לעבור תהליך התנקות, להיכנס לפרופורציות ולהפריד בין עיקר וטפל".

"פסטיבל טרייבקה, בו 'אין בתולות בקריות' ערך את הבכורה שלו, היה הפסטיבל הבינלאומי הראשון שלי, והיה לי ביש מזל גדול כי תקף אותי וירוס בבטן ובכלל לא יצאתי מהחדר. אמרתי לעצמי שמשהו טוב חייב לצאת מהחולי הזה, ובסופו של דבר באמת קיבלתי את פרס השחקנית הטובה ביותר. אני לא חושבת שחבר השופטים נתן לי את הפרס כי הייתי חולה, אלא שזה בא מהיקום כדי לאזן את הדבר הרע שקרה .

"אחרי הזכייה בפרס הוצפתי במזל טובים ונכנסתי להתמוטטות קלה. הייתי קצת בדיכאון ובחרדה מהחיים. יש לי נטייה לא לשמוח מדברים ממש טובים שקורים לי ולקרקע אותם. זו תגובה אוטומטית של הגוף כשקורה לי משהו טוב".

"יבגניה משחקת את אמא שלי ב'אין בתולות בקריות' והיא חלום בדמות שחקנית. כשהייתי חולה בטרייבקה היא עמדה מולי ואמרה לי 'קומי, קומי, תתגברי' ורק בגללה הצלחתי לקום מהמיטה. היא אחד האנשים שהכי התקרבתי אליהם בשנה האחרונה".

"התפתח בינינו קשר מדהים, אנחנו מתקשרות אחת לשנייה כל הזמן ומדברות והיא כמו דמות אם גם במציאות. היא מקסימה וכובשת ומעל הכל, היא אחת השחקניות הטובות בארץ".

"יש לי שני כלבים אצל ההורים שלי ואני הרוסה עליהם ברמות. אני מבקרת את ההורים פעם בשבוע ותמיד מוציאה אותם לסיבובים. הם הכלבים הכי מתוקים בעולם. לאחת קוראים ליידי, היא לברדור שנראית כאילו יצאה מעטיפה של נייר טואלט. השני הוא באבלס, קינג צ'רלס בן חמש. ליידי גורה ורק רוצה לשחק. באבלס רק רוצה לאכול ואם את לא באה לו בטוב הוא פשוט הולך. הוא לא בהכרח הכי חברותי".

"הייתי במגמת תיאטרון בתיכון, אבל לא הלכתי לבית ספר למשחק. ויתרתי על זה בשביל הצילומים של 'אין בתולות בקריות'. לפעמים אני חשובת מה היה קורה אם כן הייתי לומדת, או אם עכשיו אלך ואלמד. אפשר להיות שחקן נהדר ומצליח גם אם לא למדת. יש לכך הרבה דוגמאות גם בארץ וגם בעולם. מה שהפסדתי זה את ההזדמנות לנסות ולטעות, משהו שאפשר לעשות במסגרת הלימודים אבל לא מחוצה להם. אני כל הזמן עובדת וכל הזמן חייבת לספק תוצאות".

"מוות מלווה אותי מגיל מאוד צעיר. כשהייתי בכיתה ז' נפטרה ילדה שהיתה איתי בשכבה. היא מתה בתאונת סקי וכל הכיתה נרעשה. אחר כך הרבה אמהות של חברות מתו בחטיבה, אחת אחרי השנייה. דוד שלי התאבד לפני תשע שנים ובהלוויה שלו ראיתי את אבא שלי בוכה בפעם הראשונה. הבחור הראשון שהייתי מאוהבת בו נהרג בצוק איתן ובאופן כללי אני מרגישה שהייתי בבתי קברות המון פעמים יחסית לגיל שלי.

"לפני קצת יותר מחודש הגיע המוות של ארי, ולפני כשבועיים מת גם אבא של חברה טובה, ושוב מצאתי את עצמי עם הבית קברות ועוגות השיש והבורקסים בשבעה. פתאום כל זה נראה לי כמו הסביבה הטבעית שלי"

"יש משהו בכל זה שמכניס אותי לפרופורציה. זה מבהיר לי שאני לא יכולה לשלוט בחיים. יום אחד אני יכולה לבלות עם בן אדם, ומחר הוא כבר לא יהיה. אין לנו כמעט שליטה על כלום".

"עד עכשיו עבדתי בעיקר עם גברים מאוד רגישים. אבי נשר תמיד נתן לי הזדמנות להביא את הנשיות שלי בעצמי, בלי להתיימר להבין בזה. בדיאלוג בינינו בנושא, הוא לא אמר לי לעשות ככה וככה, אלא שאני מבינה הכי טוב את הגוף שלי ואת עצמי. העבודה איתו נורא מדויקת מן הבחינה הזו, כי הוא מעריץ נשים.

"ההבדל בעבודה עם קרן לעומת שיתוף פעולה עם במאים גברים זה שאיתה בכלל לא היה צורך בשיח על נשיות. לא היה דיאלוג, כי זה היה מובן מאליו".

"באחת מסצינות השיא של 'סיפור אחר', הדמות שמגלמת אביגיל הררי סוטרת לי פעמיים. תמיד היתה לי בעיה עם סטירות. זה גם נורא כואב וגם נורא משפיל. זו היתה סצינה מאוד קשה מבחינתי. הלחיים שלי בערו ואני חושבת שרואים בסרט שאני מנסה להחזיק את עצמי לא לבכות. אני חושבת שגם אביגל נבהלה. עם זאת, אני לא מסוגלת להשתמש באלימות ואם כבר יש סצינה אלימה, אני מעדיפה להיות בעמדת הקורבן".

"בפרמיירות תמיד אומרים 'איזה כיף לי' ואני לא סובלת את זה. זה שקבלתי פרס לא אומר שכיף לי - זה אומר שאני עובדת מאוד קשה. אנשים כל הזמן מצפים ממני להיות בעננים, אבל מה לעשות שגם יש לי חיים ממש קשים. אנשים מצפים ממני כל הזמן להקרין אושר אבל אני לא עושה את זה, ואולי עדיף ככה מאשר שאתעופף בחלל של זוהר".

"צילמנו שם את 'החטאים' והיה הכי כיף. נלי תגר שמשחקת בצידי עשתה איתי המון שיגועים. הצוות הפולני כל הזמן קרא לי 'גברת' והביא לי כיסא לכל מקום. התייחסו אליי כמו מלכה בגינונים אירופאיים שאין בישראל".

"סבא וסבתא שלי ניצולי אושוויץ ואני מאוד מתעניינת בהיסטוריה של השואה ואוהבת לקרוא עליה ולראות סרטים בנושא. כל הזמן גם יש לי סיוטים על זה - אני חולמת שאני בגטו, שאני במחנות, שאני צריכה להציל את עצמי או חברות".

"אמא שלי בלגית, אבל אני לא דוברת מספיק טוב וזו אחת החרטות שלי. אמא כל הזמן התעקשה שאלמד צרפתית כי אחרת אצטער על זה אחר כך, והיא צדקה. לא הקדשתי לזה מספיק תשומת לב. 'אין בתולות בקריות' עורר בי מחדש את התשוקה הצרפתית, כי זו היתה הפקה משותפת עם צרפת והיה לנו צלם צרפתי, וגם כי הסרט הופץ בצרפת וקיבל שם תגובות ממש יפות.

"יעל אבקסיס, ששיחקתי איתה כנערה ב'לך תחיה ותהיה', אמרה לי שאני צריכה לנסוע שם, להריח את הרחובות ולהכיר אנשים, אבל אין לי זמן לעשות את זה. אני קבורה בתיאטרון ואני לא מוצאת זמן לנסוע. אני כן רוצה לפתח שם קריירה, ויש לי גם דרכון אירופאי, אבל לא ממש יודעת איך לעשות את זה. מה שכן, אני יודעת לחקות מבטא פריזאי ממש טוב".

"קרן חשבה עליי לתפקיד ב'אין בתולות בקריות' אחרי שראתה אותי ב'ג'וני ואבירי הגליל'. היא פנתה אליי ודחיתי אותה כי חשבתי שאני הולכת ללמוד משחק ולא יהיה לי זמן, אבל בכל זאת לקחתי את התסריט, ואחרי שקראתי אותו התקשרתי ואמרתי לה 'בבקשה אל תוותרי עליי'. התלהבתי מהתסריט כי הורגש שאישה כתבה בו, ובגלל שיש בו שילוב בין פנטזיה ואותנטיות"

"קרן היא בחורה מחשמלת בנוכחות שלה. יש לנו קשר עמוק והיה בינינו אש בצילומים".

"ראיונות מזכירים לי תיאטרון, כי יש בהם משהו חזרתי. כמו שכל פעם אתה עולה לבמה ומציג אותו טקסט, ככה אני גם כל פעם עונה על אותן שאלות, והאתגר הוא למצוא ניואנסים חדשים כדי לא לשעמם את עצמך".

"השאלה שאני הכי שונאת? ללא ספק: 'איך הגעת להיות שחקנית?'".

"אני כל הזמן קוראת ספרים, כל החיים. לאחרונה קראתי את 'שלום לך עצבות' הצרפתי. לקחתי אותו מאבי נשר, שיש לו במשרד ספרייה ענקית כזו. אני מאוד אוהבת את מורקמי ואהבתי את 'החברה הגאונה' אם כי לא קראתי את כל הספרים בסדרה. עכשיו אני קוראת את 'חיים קטנים' של הניה ינגיהרה, אבל אני גם יכולה לקרוא כל מיני ספרי טיסה. אני קוראת המון וזה מאוד עזר לי להכיר דברים".

"בזמן שלמדתי בתלמה ילין, ממש לא חשבתי שאהיה שחקנית. בעיקר התעסקתי במתי אני הולכת לים ואת מי אני רוצה ומי עושה לי את זה וכל מיני כאלה.

"עקבתי אחר הפרסומים השונים שהיו על בית הספר. אותי לא הטרידו מינית, וזו גם בעיה שיש בכל העסק הזה, כי ילדים מוצאים את עצמם שואלים איך זה שמורה נערץ הטריד אחרים ולא אותו ואולי נוצרת אצלם תחושה שמשהו בהם לא בסדר אם לא הטרידו אותם, שזה כמובן אבסורד מעוות לגמרי".

"תלמה ילין הוא בית ספר מדהים, אבל אין ספק שגם יש בעיה בכך שאתה מתעסק עם חומרים של עולם מבוגר בגיל צעיר. כבר בגיל 14, אתה נכנס שם לעולם תחרותי. ולמרות כל זה, שנות התיכון היו התקופה הכיפית בחיים שלי".

את ריגר אפשר עכשיו לראות בסרטים "סיפור אחר" ו"אין בתולות בקריות", ובהצגות "אל נקמות" ו"האחרים" והמחודש הבא גם ב"אוליאנה" (שלוש ההצגות - בקאמרי).