ארבעים שנה חלפו בין צאת "האלווין" המקורי לאקרנים להפצת הגלגול המחודש שלו, שעלה כאן בסוף השבוע האחרון. הרבה דברים השתנו בזמן הזה, ואחד מהם היה היחס של הקהל הישראלי לאימה: בעבר, הוא נחשב לאחד הז'אנרים הכי לא אהודים בשוק המקומי, ממש כמו סרטי בייסבול. פה ושם היו זוועתונים שהצליחו, אבל לא כמו בארצות הברית, והרבה תוצרים בסוגה אפילו לא הופצו כאן. ההסבר המקובל היה שהציבור פה רואה מספיק דם ומוות בחדשות, ולא רוצה או מסוגל לחזות בהן גם על המסך הגדול.
כיום, המצב אחר לגמרי, אולי כי את הדור שגדל לתוך סרטוני זוועה ויראליים קשה יותר להפחיד, והם חסינים להכל. וכך, גם בשנה האחרונה חזינו ברצף של להיטי אימה - "מת או חובה", "הנזירה" ואחרים, שכמעט לא זכו לסיקור תקשורתי, אבל גם לא היו זקוקים לו. יש להם קהילה נאמנה של חסידים וחסידות, רובם בני נוער או צעירים, שמבחינתם החוויה של ללכת ולצרוח יחד חשובה לא פחות מהסרט עצמו. אלה צפויים להפוך גם את "האלווין" להצלחה, אפילו שכאן לא חוגגים את ליל כל הקדושים.
לסרט זה קדמו עוד הרבה המשכונים של הקלאסיקה מסוף שנות השבעים, שיצאו לאורך ארבעת העשורים האחרונים, והוא מתעלם מכולם ולמעשה מתייחס רק למקור וסוגר איתו מעגל. כזכור, בזמנו עקבנו אחר מעלליו של פסיכופת צעיר בשם מייקל מאיירס, הנהנה לטבוח בשלל שמרטפיות בליל כל הקדושים, ורק צעירה אחת אינו מצליח להכניע - לורי, בגילומה של ג'יימי לי קרטיס, השבה לגלם את הדמות בבגרותה גם בגרסה זו.
מתברר כי בארבעים השנה שחלפו מאז, הקדישה לורי את זמנה לתכנון הנקמה בו. ההזדמנות לכך מגיעה כשמייקל בורח מן המוסד הפסיכיאטרי בו אושפז, ושועט לעברה כדי לסיים את העבודה כשהוא מפיל בדרך עוד הרבה קורבנות, ומבלי לדעת שהיא הכינה לו הפתעה משלה.
"האלווין" מגיע מבית היוצר של בלומהאוס, מחברות ההפקה המעניינות שפועלות היום, המתמחה בהפקת להיטי אימה, עם תקציבים נמוכים יחסית ובדרך כלל עם איזושהי אמירה פוליטית. הבולט שבהם היה כמובן "תברח", אך גם כאן יש הקשר חברתי-פוליטי מעניין, שמעניק לסרט את הערך המוסף שלו.
כך, למשל, יש בו ביקורת על התקשורת ועל החברה בכלל, על תרבות הפולחן סביב מקרי מוות ועל הדרך שבה הפכו את הרוצחים הסדרתיים לאיקונים. ברוח הימים, שתיים מן הדמויות מתגלות כצמד עיתונאים בריטיים המכינים פודקאסט על סיפורו של מייקל מאיירס, ובניסיון לראיין אותו נפגשים עמו ומחזירים לרשותו את המסיכה בה יצא בזמנו למסע הקטל, מה שמתניע מחדש את הטירוף.
בהמשך, פעם אחר פעם רומז הסרט כי בריחתו של הרוצח ושובו לפעולה היו משהו בלתי נמנע, שהחברה רצתה בו ויצרה אותו. כדי לוודא שהמסר עבר, הוא לא מסתפק ברמיזות לכך אלא מצהיר זאת מפורשות באמצעות דמות הפסיכיאטר של מייקל.
נוסף לכך, מתייחס הסרט גם לאחד הנושאים הפוליטיים הבוערים ביותר בארצות הברית - אחזקת נשק, כמובן. הוא מתאר מציאות אמריקאית בה אפילו ילדים מוצאים עצמם מסתובבים עם רובה ביד, ובה לגיבורה אין ברירה אלא להתכונן כל חייה ליום שבו מטורף עם כלי רצחני יגיע לשחוט את ילדיה.
לא פחות מעניינת מכך היא הדרך בה משחק הסרט עם הייצוג המגדרי המקובל בהוליווד. רמיזה לכך שזאת יעשה אנו מקבלים כבר בהתחלה, כאשר נכדתה של הגיבורה ובן זוגה מכריזים כי יילכו לנשף ליל כל הקדושים בתחפושות בוני וקלייד - אך בהיפוך תפקידים. "האלווין" ממשיך לשחק עם הקונבנציות המקובלות גם בהמשך, ועושה כך בעיקר דרך דמותה של לורי, שבגילומה של ג'יימי לי קרטיס מגלמת אשה הנחושה להתמודד בכוחות עצמה מול הרוצח האימתני, שצד אותה ושכמותה רק בגלל המין שלהן, ולצאת מן הדו-קרב האולטימטיבי ביניהם כשידה על העליונה.
עדיין לא מובן מאליו לראות להיט הוליוודי שמעמיד במרכזו דמות נשית, בטח אם הוא בז'אנרים כמו פעולה ואימה, ונדיר עוד יותר שזו אשה מעל גיל חמישים. "האלויין" מעז ומיטיב לשלב בין שלושת האלמנטים הללו, והצלחתו המסחרית המסחררת מוכיחה שיש בשוק גם לסרטים שכאלה, כך שבהחלט אפשר לראות בו ציון דרך שיפתח את הדלת לעוד הרבה אחרים.
כשלעצמו, הסרט סובל מעודף של דמויות משנה. חלקן, למשל ילד עם פה גדול ועסיסי עליו משגיחה אחת השמרטפיות הנרצחות, מוסיפות לו צבע, אך אחרות תמוהות למדי. הפסיכיאטר, שנכנס כאן לנעליו של ד"ר לומיס האגדי מן הקלאסיקה המקורית, נראה כמו חיקוי ביזארי ונלעג של אלברט איינשטיין. גם הטיפול בצמד העיתונאים הבריטיים משונה, ובאופן כללי יש לעתים ב"האלווין" תחושה שהוא בנוי באופן אפיזודי, מתקדם רנדומלית ומציג קולקציה אקלקטית של טיפוסים, במקום להתמקד יותר בגיבורים המוצלחים שלו.
הסרט גם לא מבהיל במיוחד, בלי אף רגע שבאמת ראוי לזנק מן הכיסא בשבילו. עם זאת, הוא מתקתק באופן קולח ושוטף, לקצב המוזיקה האפקטיבית להחריד של ג'ון קרפנטר הרב-כישרוני, מי שביים וגם הלחין את "האלווין" המקורי. יש כאן גם לא מעט נגיעות יפות בכל הקשור לשימוש במצלמה, וזו המחשה נוספת לכך שכמה מעבודות הצילום והבימוי הכי יפות של הקולנוע האמריקאי בשנים האחרונות היו בעולם האימה - למשל "זה", וכמובן גם "תברח".
בסיכומו של דבר, "האלווין" מתגלה כסרט ברמה גבוהה למדי. רואים שבשרביט הבימוי אחז יוצר בסדר הגודל של דיוויד גורדון גרין, מי שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין לפני חמש שנים. אז הגלגול המחודש אולי לא משתווה למקור, אבל בהחלט מספק חווית צפייה מהנה, ויש בו ממדים מעמיקים ומעניינים שהופכים אותו לגדול מסך חלקיו וליותר מלהיט האימה התורני. בקיצור, אפשר לצפות לעוד הרבה תוצרים בסדרה הזו גם בארבעים השנה הבאות.
