מאז חזר לארץ בתחילת העשור הקודם לאחר שהות ארוכה בהוליווד, עובד אבי נשר בקצב קבוע ועם תוצאות דומות. פעם בשלוש-ארבע שנים הוא מוציא תחת ידיו סרט חדש, שתמיד מרסק את הקופות המקומיות. "סיפור אחר", התוצר הטרי שלו שעולה כאן בסוף השבוע, אמור היה להיכנס בנחת ובשגרתיות לשושלת הזו, שקדמו לה בין השאר "סוף העולם שמאלה" ו"החטאים". אלא שאז, זה הפך לסיפור אחר.
בחודש שעבר, כיממה בלבד לאחר בכורתו המקומית המוצלחת של הסרט בפסטיבל חיפה, נפגע ארי נשר, בנו של הבמאי, בתאונת דרכים, ומותו נקבע כמה ימים לאחר מכן. הסיפור קיבל מטען טרגי עוד יותר לאור העובדה שהמנוח מגיח כאן לכמה שניות כניצב, ויתרה מכך - בשל העובדה שהדרמה הזו עוסקת גם בהורות ובקשר בין אדם לצאצאים שלו, ומעל הכל בחרדתו שאלה ינטשו אותו. בקיצור, אפשר לומר כי מדובר באחת הסיטואציות הכי טרגיות שהיו בקולנוע הישראלי.
אז איך אפשר לכתוב על הסרט בלי להתייחס למה שקרה, ובלי להיות מושפע ממנו? לשמחתי, צפיתי בו וגיבשתי את דעתי עוד לפני האסון, ולכן היא אובייקטיבית - וחיובית עד מאוד. אולי היא לא תקלע לעמדתו של הממסד המקומי, שמעולם לא היטיב לפרגן ליוצר המצליח, עד כדי כך שהוא אף הכריז על צעד דרמטי ומשך את "סיפור אחר" מהתמודדות בפרסי אופיר השנה. אולי היא גם לא תיישר קו עם עמדה של כמה מבקרים אחרים, אבל לא סתם נשר הפך לבמאי המצליח בישראל, ולא בכדי נרשמה הדרמה הזו כשיאנית הקופתית ביום הקולנוע הישראלי, ומכרה ארבעים אלף כרטיסים - הרבה יותר מכל תוצר מקומי אחר, בסיפתח שהוא באמת רק ההתחלה. ההערכות הן שעוד מאות אלפי כרטיסים בדרך, ומדובר יהיה באחד הלהיטים המקומיים הגדולים של השנים האחרונות. והקהל לא טיפש, ולא טועה.
בסרטו האהוב ביותר על הקהל הישראלי, עסק נשר בלהקה. כאן, יותר מאשר בכל עבודה קודמת שלו, הוא נוגע במשפחה, נושא שמן הסתם נוגע לכולם ובמקומות העמוקים ביותר, ואולי בגלל זה "סיפור אחר" מצליח להגיע לקהלים רחבים עוד יותר מאשר מסרטיו הקודמים.
משפחה היא כמובן מושג רחב. באופן מדויק יותר, אפשר לומר כי נשר מדבר כאן על האכזבה והניכור שלעתים נוצרים בתוכה, ועל הניסיון להשלים עם מה שהיה ועם מה שכבר לא יהיה, כדי לאחות את הקרעים ולהתחבר מחדש. כפי שאומרת אחת מן הדמויות ברגע מפתח בסרט: "כשנולד לך ילד, נולדים בעצם שניים: הילד שדמיינת והילד שיש לך. באיזושהי נקודה, צריך לבחור ביניהם".
משפט מפתח נוסף בתסריט, אותו כתב נשר עם הפסיכולוג נועם שפצנר, הוא שלכל דמות יש תמיד אג'נדה נסתרת. זה נאמר בניחותא, ברגע פרוזאי שלכאורה אין לו משמעות עלילתית, אבל מתגלה כרמז לכל מה שהולך לקרות, ולגילויים ולשאלות שיעלו במהלך הצפייה.
מי שמתניע את העלילה הוא פסיכולוג אלמן, בגילומו של ששון גבאי, הקורא חזרה לארץ את בנו, אותו משחק יובל סגל, שהלך בדרכו המקצועית אך אז נטש את אשתו, את בתו וגם את אביו, ועזב לארצות הברית. זאת, כיוון שבתו של היורד, בגילומה של ג'וי ריגר, חזרה בתשובה יחד עם בן זוגה (נתן גושן, בהופעה קולנועית ראשונה), והשניים עומדים להינשא.
האלמן, חילוני גמור שנרתע לחלוטין מן העולם הדתי, מתנגד לכך בתוקף ומצהיר שעליו להציל את נכדתו. הוא סומך על בנו שיעשה זאת, כיוון שהוא מיטיב לצלול לתוך נשמות של אנשים, לזהות את נקודות התורפה שלהם ולתמרן אותם. אבל האם באמת זו הסיבה שבגללה קרא לו לחזור לארץ? והאם זו אכן הסיבה בגללה הבן נענה לקריאה?
הסיפור הזה מצטלב בסיפור אחר: מתברר כי הסב הפסיכולוג מטפל במקרה של זוג מסוכסך: הגבר, בגילומו של מעיין בלום, טוען כי רעייתו ואם בנו הצטרפה לכת מסוכנת. היא, אותה מגלמת אביגיל הררי, טוענת שנטרפה עליו דעתו והוא מעליל עליה. מי מהם דובר אמת ומי משקר, אם בכלל?
רגע, יש שאלה יותר מעניינת - אב המשפחה מערב בפרשה את בנו, שיכולותיו כפסיכולוג עוד יותר מזהירות משלו, ובשלב מסוים גם את נכדתו, שמשום מה ששה לעזור, ודווקא שבוע לפני חתונתה ניאותה לסכן את עצמה ולהצטרף כעדה שתולה לאחד הטקסים של אותה כת. למה הם ביקשו ממנה את עזרתה ומדוע היא הסכימה? ובלי קשר לכך, האם בן זוגה, שחזר בתשובה ולדרך הישר לאחר הרבה שנים סוררות, אכן אומר לה את כל האמת או דווקא מסתיר אותה ממנה, אף שהוא יודע כי בשל הרקע המשפחתי המסוכסך שלה, אין דבר יותר שנוא עליה מאשר שקרנים ושקרים?
זה סרט אינטליגנטי וכל הדמויות בו כאלה גם כן. לשונן המפולפלת עלולה להפיל בפח, ולכן כדאי לזכור את משפט המפתח לגבי האג'נדות הנסתרות. זה גם סרט מענג, והתענוג נובע מן הדרך בה אותן מטרות חבויות נחשפות אט-אט בפנינו, הצופים, ונשר מכבד גם את האינטליגנציה שלנו מספיק כדי לאפשר לנו להבין אותן בעצמנו, בלי האכלה בכפית.
העלילה הנ"ל היתה יכולה להיות מתכון מנצח לרב-מכר ישראלי. אך נשר הוא שוחר קולנוע לא פחות מאשר במאי, ולכן מקפיד להשתמש בכל אמצעי המבע הקולנועיים כדי לספר את הסיפור הזה. פעם אחר פעם, משתמש היוצר המיומן במצלמה ובעריכה כדי לשחק על הפער שבין האמת לשקר, החבוי והגלוי, הרצוי והמצוי. כך נחשפים בפנינו עולמן הפנימי של הדמויות, ובעיקר היחס שלהם כלפי בני משפחתן: מה הם מפחדים שיקרה להם, מה הם היו רוצים שיעשו, מה הם היו רוצים לעשות להם.
דוגמה לכך מגיעה כבר בהתחלה, כשהפסיכולוג היורד חוזר מארצות הברית ופוגש במסעדה את פרודתו שעדיין זועמת עליו, בגילומה של מיה דגן. היא מקבלת את פניו בהתזת כוס יין על פרצופו, אך אז מתגלה לנו שזו רק הפנטזיה שלה. במציאות, היא מכילה את כעסה ומנהלת איתו שיחה קורקטית. זו רק דוגמה אחת, מינורית יחסית, ובאות אחריה כמה סצינות דומות אחרות ומשמעותיות עוד יותר, אותן לא נחשוף כמובן כדי לא להרוס את חדוות הגילוי שלהן.
בצד שיתוף הפעולה המוצלח עם שותפיו הקבועים - הצלם מישל אברמוביץ והעורך יצחק חייק, נשר גם היטיב ללהק ולעבוד עם צוות השחקניות והשחקנים. חלקם כוכבים ותיקים, למשל גבאי, סגל ודגן, ובכל זאת נראה שכאן יוצא מהם משהו אחר, שטרם ראינו. אחרים פחות מוכרים, לפחות על מסך הקולנוע, והם לא בהכרח היו הבחירות המתבקשות לתפקידים, אך כולם מתגלים כהברקות - הכוונה היא כמובן למעיין בלום, אביגל הררי וגם לנתן גושן, שאף כתב לסרט כמה שירים מקוריים ויפים.
בתווך בין אלה ניצבת ג'וי ריגר - רק בת 24, אך כבר כוכבת בהתהוות שיש סביבה הסכמה רחבה כי היא מן השחקניות הטובות והמבטיחות בארץ. הצעירה הכישרונית הרשימה גם ב"החטאים", סרטו הקודם של נשר, וכאן משכילה להציג הופעה שלמה, בוגרת ועוצמתית עוד יותר, שאחראית לרבים מרגעי השיא - כולל סטירת לחי שמצלצלת ברחבי האולם.
הדמות שמגלמת ריגר גם מכילה בתוכה רבים מן הקונפליקטים והסוגיות שקיימים בסרט, המחובר בעבותות למציאות הישראלית. פמיניזם, פמיניזם דתי, הדומיננטיות ההולכת ומתגברת של אנשי פסיכולוגיה בחיי משפחות, החברה החרדית והגבולות בינה לזו החילונית וכיוצא בכך. כל הנושאים החמים האלה עולים ב"סיפור אחר", מה שכמובן לא מזיק לפופולריות שלו, ותורם גם לתחושת האותנטיות.
הסרט מצליח לשכנע גם מסיבה נוספת: הדמויות בו מוצגות באופן ריאליסטי. כך, למשל, הזוג המסוכסך לא נראה כאילו יצא מז'ורנל אופנתי. בסב הפסיכולוג כבר רואים את סימני הגיל, ובילדים שלו ניכרים אותות הבלבול שבו הם מצויים. אלה אנשים אמיתיים שחיים חיים אמיתיים.
ברגע המפורסם ביותר באחת הקלאסיקות המוערכות ביותר שנעשו על חיי משפחה, "סיפור טוקיו", שואלת אחת הדמויות - "החיים מאכזבים, הלא כן?" והיא נענית בתשובה "כן, דבר מלבד אכזבות". "סיפור אחר" עוסק גם הוא, אך בצורה מעט מפויסת יותר, באכזבות הללו בתוך המשפחה; באנשים שבדמיונם הכל היה אחרת, ועכשיו צריכים לבחור בין החיים שדמיינו ובין מה שישנו.
כיוון שנשר מצליח ליצור את התחושה שהדמויות כאן בשר ודם, אנחנו מאמינים שהן קיימות באמת, וימשיכו לחיות אחרי שהן יעשו את הבחירות שלהן - והסרט יסתיים. "סיפור אחר" נותן רק נגיעה קטנה מהחיים של האנשים הללו, אבל זה כל מה שסרט יכול לעשות, ובדיוק בגלל זה הוא נמשך שעתיים - והחיים עצמם, הרבה יותר. כפי שלמדנו שוב בחודש האחרון, בסופו של דבר הם תמיד חזקים יותר מהקולנוע.
