מוניקה לוינסקי הייתה רק אישה צעירה, שאפתנית ומבטיחה, כשביל קלינטון ניצל אותה. היא הייתה בת עשרים ושתיים בסך הכל. מתמחה. הוא היה מבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה. מנהיג העולם החופשי. אין פער כוחות גדול מזה. לא קיים. מאז, השם מוניקה לוינסקי הפך מזוהה רק עם דבר אחד - מציצות. ולא משנה שהיא הייתה הקורבן. ולא משנה שכולנו - כולנו - היינו במצבים דומים לאורך חיינו: עם הבוס שלנו, המפקד שלנו בצבא, המרצה שלנו באוניברסיטה, הטאלנט הזוהר במשרד שלידנו. ולא משנה מה לוינסקי עשתה אחרי שהסיפור פורסם. ולא משנה שלמדה וחקרה במוסדות נחשקים והפכה לאישה משכילה, רהוטה, מעוררת השראה, אמיצה ונבונה - לוחמת ללא חת בבריונות רשת ואישה ערכית וכנה באופן שבכל מצב אחר היה מעורר בנו קנאה.
אבל אף אחת לא תקנא במוניקה לוינסקי. אז, בימים ההם, אפילו הפמיניסטיות הפנו גבן ללוינסקי ועשו לה סלאט שיימינג בחגיגה של צביעות והתחסדות. האשימו אותה בזנותיות ובפתיינות כשמי שהיה צריך לעמוד במוקד ההאשמות על ניצול כוחו היה צריך להיות קלינטון. היא הייתה בסך הכל ילדה, והיא הייתה לגמרי לבד.
לא להיות רובוט אטום
חלפו שנים מאז. ביל קלינטון יצא מן הפרשה ללא פגע. הוא לא הודח מתפקידו והמשיך לגזור קופונים כלכליים ומעמדיים מעברו כנשיא ארה"ב. הוא כמעט ולא נשאל על הפרשה. הוא ליווה את אשתו בקמפיין הבחירה שלה לבית הלבן. הוא נושא הרצאות ומרוויח זיליונים. הוא מזיל דמעה פוטוגנית בלוויה של ארית'ה פרנקלין. מוניקה, לעומתו, הייתה קצת פחות בת-מזל. במשך שנים נשאה את ההשפלה ממקום למקום, נדחית ממקומות עבודה, מכתתת רגליים בין טיפולים פסיכולוגיים. מנסה למצוא את מקומה כבת-אנוש בעולם שהפך אותה לפאנץ' ליין. לפני כמה שנים הודתה שאובחנה כסובלת מפוסט טראומה בעקבות היחס שקיבלה לאחר פרסום הסיפור עם קלינטון. רק בשנים האחרונות מצאה עבודה סוף-סוף, כיועצת אסטרטגית בתחום של מניעת בריונות רשת. אלוהים יודע שהיא מומחית בנושא.
יונית לוי בטח תגיד שזה היה תפקידה העיתונאי לשאול את השאלה ההיא, בניגוד למה שסוכם עם לוינסקי. אבל אנחנו צריכים לתהות, בינינו לבין עצמנו - איפה הסולידריות הנשית? האם זו באמת זכות הציבור לדעת? האם הסכמתה של נפגעת ניצול מיני - וכן, הנה, אני אומרת את זה כדי שגם אתה תשמע אדון קלינטון: נפגעת ניצול מיני - להתראיין גוזרת מתוכה את זכותו של המראיין לשאול כל שאלה על הפרשה שבמידה רבה הרסה את חייה, גם אם הובטח לה שלא תישאל? ואולי, לפעמים, עיתונאית (שאגב, בצביעות ראויה לציון, מאד מאד חרדה לפרטיותה שלה) צריכה לדעת את הגבול - בין הסליזי והצהוב לבין עיתונות ראויה, ולא להיות רובוט אטום שפשוט מחטט בחיים של אחרים על אוטומט.
רק רציתי לחבק אותה
כשראיתי את מוניקה לוינסקי קמה מהריאיון ההוא, רק רציתי לחבק אותה, ולומר לה שאין הבדל בין לוי לבינה, גם אם אנשים מקפידים לומר לה אחרת. שאין הבדל ביני לבינה. שאין הבדל בינה לבין אף אישה. שהיא הייתה השביל שעליו צעדנו בצעדים גסים בדרך להבין שיש דברים שהם לא בסדר גם אם "מסכימות" להם. שיש לה אוטונומיה מלאה על הגוף שלה, באותה מידה שיש לה אוטונומיה להחליט על מה מותר ואסור לשאול אותה - ספציפית לגבי הפרשה ההיא.
לכם, הקוראים והקוראות, אני רוצה להגיד שאין הבדל, וסליחה על הגראפיות, אבל זה הזמן לזעזע - בין לשאול את לוינסקי אם היא מצפה להתנצלות מקלינטון, אחרי שסוכם שזו לא שאלה שתישאל, לבין לשאול נאנסת שהסכימה להתראיין: "אז מאיפה בדיוק הוא חדר אלייך?".
אנחנו חייבות לחבק את מוניקה לוינסקי ולכבד אותה אחרי שנים שבהן הושפלה, ואנחנו חייבות לכעוס על כל מי שמעז להמשיך להשפיל אותה. אנחנו חייבות לגנות כל המשך של מיתוג שלה כ"האישה ההיא, ששכבה עם קלינטון", כי זה היה יכול לקרות לכל אחת מאתנו.
כי כולנו מוניקה לוינסקי.
וזה הזמן גם בשבילי להגיד למוניקה - את הגיבורה שלי.
* הכותבת ביקשה להישאר בשם בדוי
מחברת "החדשות" נמסר בתגובה: "חברת החדשות הקפידה לעמוד בכל הסיכומים עם מוניקה לוינסקי ולכבד את כל בקשותיה. השאלה שנשאלה לגיטימית, ראויה ומכבדת ובשום פנים לא חורגת מבקשותיה של גברת לוינסקי. אנחנו מודים ללוינסקי על ההרצאה המרתקת שהעניקה בוועידת המשפיעים, מכבדים את רגישותה ומאחלים לה בהצלחה".