המוזיקה החסידית ראויה למפעל מקיף יותר מאשר הסדרה "חסידיסטוק"

אחת התופעות הבולטות במוזיקה הישראלית בעידן הנוכחי הוא טשטוש הגבולות בין סגנונות וסצנות שונות כראי לתהליכי עומק בתוך החברה הישראלית. המוזיקה "היהודית" - שם קוד מבלבל להפקות של יוצרים דתיים וחרדים שטקסטים אמוניים עומדים בבסיס יצירתם - היא מקרה מבחן לא רע: בזמן שאמני רוק "חילונים" הקליטו עוד ועוד אלבומי פיוטים, מוזיקאים דתיים כמו אודי דוידי, ארז לב ארי, דניאל זמיר, יונתן ואהרן רזאל הפכו לאורחי קבע בפלייליסט הלאומי, ומוזיקאים צעירים עולים כמו חנן בן ארי ונעמי חשמונאי מגדירים מחדש את גבולות הצליל של קודמיהם.

לצד הסצנה הזאת פועלת תעשייה ותיקה שגבולותיה חתומים יותר: המוזיקה החסידית/חרדית. אל תטעו, לא מדובר בתעשייה שולית: יש בה קהל, כסף, תחנות רדיו שטוחנות, הופעות המוניות באצטדיונים, הערצה, סופרסטארים, וידאוקליפים ומבקרים. בתוך המגבלות של החיים החרדיים, גם התעשייה הזאת פועלת מתוך שמרנות, והן האמנים והן קובעי הטעם ומובילי הדעה משתדלים בדרך כלל שלא לחרוג מהקווים המוגדרים מאוד של החברה.

כאן נכנסת "חסידיסטוק", סדרה תיעודית חדשה של כאן 11, שמשמשת מעין חלון לתופעות חדשות שמאתגרות את הגבולות של המוזיקה החסידית. הסדרה מורכבת משישה פרקים, שרובם מוקדשים לסיפורו של אמן אחד והטוויסט המיוחד שלו. כמו נסים בלאק, צעיר שחור מסיאטל שחזר בתשובה ומציג ראפ כשר למהדרין; ליפא שמלצר - הילד הרע של המוזיקה החרדית, שיש המכנים "ליידי גאגא החסידי" ומוכר מהקליפ ההיסטרי שהכין עם לוחמי הנח"ל החרדי "מזרח"; גד אלבז שמפגיש את עולם הניגונים האשכנזי עם פופ מערבי וסלסולים מבית אבא, והוא ובלאק הם המבצעים של להיט הענק "השם מלך" (הגרסה החרדית ל"סה לה וי"); או להקת זושא ההיפסטרית, מעריצים של בון איבר והנציגים ההיפים בסדרה. הפרק השישי והאחרון צפוי להיות גם המעניין ביותר: הוא מוקדש לזמרות חרדיות שפועלות בתוך המרחב הזה (ולא יורחב עליו בסקירה זו, משום שהעבודה עליו טרם הסתיימה והוא לא נשלח לעיתונאים בזמן כתיבת שורות אלה).

הקבוצה הזאת מרתקת, וההנגשה שלה במסגרת "חסידיסטוק" היא רעיון נפלא, שיש בו כדי להפריך דעות קדומות ולהכיר עולם שלם שבדרך כלל זר לעיניים שאינן חרדיות. אם מאזינים פוטנציאליים (וזה נכון לחובבי הפופ, המוזיקה המזרחית, הראפ והאינדי כאחד) ייכנסו ליוטיוב ויחפשו כמה מהמוזיקאים האלה - עוד גבול יישבר ועוד מפגש יחבר, ובישראל המקוטבת של ימינו אולי צריך שיהיה די בכך.

ובכל זאת, ככל שחוויית הגילוי שמספקת הסדרה נעימה ולפרקים אף מצחיקה, היא ממחישה עד כמה הנושא הזה זכאי למפעל מקיף יותר מאשר "חסידיסטוק", שהיא יותר אוסף ראיונות וצילומי מאחורי הקלעים מאשר "סוף עונת התפוזים" של המוזיקה החסידית. הסדרה מציגה כל אחד מהאמנים ומביאה את סיפורם הכללי מאוד, אך נעדרת קונטקסט, ציון הישגים מוזיקליים או מבט על התעשייה שסביב האמנים. גם אין כמעט מרואיינים עיתונאים, מפיקים, אנשי מפתח בתעשייה, שיבהירו מה המשמעות של כל אחד מהאקטים ועד כמה הוא חשוב או אנקדוטלי, בודד מסוגו או משפיע. הסדרה לא ממצה את גיבוריה ולא את המוזיקה הייחודית שהם יוצרים.

מאחורי "חסידיסטוק" עומדים ביחד אסף גלאי והדוקומנטריסט הבכיר של המוזיקה הישראלית כיום, אבידע ליבני ("חייב לזוז", "האלבומים", "שק של סנטימנטים", "שיר אהבה סטנדרטי" ועוד ועוד). ליבני הוא בעל זכויות רבות, אבל לדעתי הוא ושותפו טעו כאן באסטרטגיה בענק. בניגוד לעבודות קודמות שלו, בהן מושא הסרט היה דמות ידועה ומוכרת לציבור שדורשת בעיקר קילוף שכבות והבנה עמוקה יותר, המוזיקה החסידית לא מוכרת לצופי כאן 11, וגם לא השדה שבו היא פועלת. אף שהתיעוד מאלף, הצילום יפהפה והחומרים מרתקים - הנושא הזה הוא בדיוק המקום שבו נחוצה התערבות משמעותית יותר של במאי, עימות, אתגור והצגת אינפורמציה. הסדרה מאמינה שהדברים מדברים בזכות עצמם, אבל הם אינם כאלה.

כך, "חסידיסטוק" לא באמת עונה על שאלות ולא חוזרת עם תשובות, לא באופן כללי וגם לגבי חלק ניכר מהגיבורים. אם אפשר לקחת משהו מהסדרה זה דווקא את העובדה שמרכז הסיפור שלה הוא אמריקאי ולא ישראלי, כמעט כל הגיבורים פועלים בעיקר בארצות הברית, וזה האקלים שבו מתקיים המפגש בין מגוון הסגנונות. מדוע לא בישראל? שאלה טובה, שגם היא לא נדונה כמעט בסדרה.

בפער שבין הרצוי והמצוי, "חסידיסטוק" היא סדרה חביבה אך חסרת משקל. היא תספק אולי היכרות ראשונית עם כמה מהדמויות המסקרנות שפועלות בתוך המוזיקה החסידית. בתקווה, זאת לא תהיה הפעם האחרונה שלהן על המסך הישראלי.