קילומטרים ספורים מגבול עזה כבר ניתן להרגיש את אווירת המלחמה. עפיפוני הטרור ובלוני התבערה מאיימים ללא הרף על תושבי הנגב המערבי, שהתרגלו כבר לחיים הקשים והמעיקים שבין חמאס וממשלת ישראל. לצדם, בדיוק באמצע, נמצא גם מפקד אוגדת עזה, תת-אלוף יהודה פוקס, החוליה הרגישה ביותר בפיקוד דרום, שמנתבת בין החלטות הדרג המדיני לרצון תושבי האזור, בין הוראות המטה הכללי ליישומן בשטח.
מפקדים בגדודי החי"ר והשריון מספרים כי הרגישות שלו היא זו שהביאה אותו לצלוח את החודשים האחרונים ולרתום ביעילות את כוחותיו למשימה. "מי שמרגיש חנוק, מי שרוצה להתאוורר מהשטח - שייקח עוד יום חופש כשהוא יוצא הביתה, שייצא לאפטר", אמר למפקדי הפלוגות והמחלקות, "לא יקרה כלום, לכל אחד מכם יש סגן חזק, ואם עדיין יש בעיה, אני תמיד כאן". סיור בין קו הגבול למוצבים, בין המחנות ליישובים ניסה לפענח כיצד מתמודדים עם חבית חומר הנפץ העזתית, ומה עובר על מפקדת אוגדת עזה, שמשרדו ממוקם אמנם במחנה רעים, אך רגליו וראשו מתרוצצים בשטח - 65 ק"מ של גבול מתוח עד הקצה - מסביב לשעון.
פוקס התנדב לצנחנים בשנת 1987, ומילא אחרי קורס הקצינים שורה ארוכה של תפקידים מבצעיים, ובהם מפקד פלוגת הנ"ט של חטיבת הנח"ל (עשרה מפקודיו נהרגו באסון המסוקים), מפקד גדוד שחם בחטיבה ומפקד חטיבת יהודה. במבצע "עופרת יצוקה" היה קצין אג"מ של פיקוד דרום וראה כיצד מתפקד הפיקוד הבכיר תחת מטחי רקטות, ללא סוללות כיפת ברזל, וכיצד מתמרן צה"ל לעומק השטח הפלסטיני. בהמשך, פיקד על בה"ד 1 והוגדר כמפקד דעתן מאוד, ורפורמיסט שלא חושש מוויכוחים עקרוניים עם מפקדיו הבכירים. אחר כך המשיך להדריך קורס מ"פים-מג"דים, מונה למח"ט הנח"ל, קצין חי"ר וצנחנים ראשי במבצע "צוק איתן", וממאי 2016 הוא מפקד על אוגדת עזה - התפקיד החשוב ביותר בכל שירותו הצבאי, אמר למכריו, תוך שהוא מדגיש כי הוא אינו ממהר לשום מקום, למרות שבאופן רשמי הוא אמור לסיים תפקיד בקיץ.
עד לפני כשלושה חודשים וחצי, ידע האזור תקופה שקטה, "אפקט 'צוק איתן'", על פי גורמים בפיקוד דרום. תהליך השיקום של הרצועה הכניס כסף רב לממשלת חמאס, ויחידה חדשה, "שומרי הספאר", הייתה אמורה למנוע שיגורי פצצות מרגמה ורקטות לעבר ישראל, ולנטרל הפרות סדר על הגבול. השקט היה חלק ממדיניות ארגון הטרור, שכפה אותה גם על אנשיו הקיצוניים ביותר. פוקס היה עסוק אז בעיקר בהגנה, מוכנות להפתעות ומלחמה ואבטחת העבודות על הגדר לבניית החומה התת-קרקעית לסיכול מנהרות. הוא היה טרוד, אך לא כמו בימים אלה.
ארגוני הטרור הפלסטינים, לרבות הזרוע הצבאית של חמאס עצמו, מתחו ביקורת על האיפוק שעליו החליטה צמרת הארגון, ובזמן שאנשי השטח רוסנו, יצאו פעילי טרור מעזה להילחם בשם אל קעדה בסיני נגד צבא מצרים. ממשלת חמאס התעקשה והעדיפה את כספי המסים ואת היציבות היחסית ברחוב הפלסטיני, והשקיעה עוד בבניין כוחה הצבאי ובביסוס המשטר - רק לא עוד מערכה צבאית או סבב אלים עם צה"ל, שיחזירו את עזה שנים אחורה, יאיימו על זכותם למשול ויספקו דלק לאבו מאזן האורב בצד.
באוגדה טענו כי גם איומי שר הביטחון אביגדור ליברמן עם כניסתו לתפקיד, ולפיהם המערכה הבאה תתנהל "עד שחמאס ירים דגל לבן", עשו את שלהם ויצרו הרתעה משמעותית, לפחות לכמה חודשים. כך, הושקעו אנרגיות חמאסיות בגלגול פיגועים ביהודה ושומרון, על בסיס הערכה ששאלו לא יגררו תגובה חריפה מדי של צה"ל.
מתחילת השנה סיכלו שב"כ וצה"ל מאות פיגועים בגדה המערבית, אך המצב ברצועה היה סביר יחסית. אז הגיעה החלטתו הדרמטית של יו"ר הרשות, שהטיל סנקציות חמורות על ממשלת חמאס, קיצץ את סבסוד החשמל והדלק, והפחית במשכורות עשרות אלפי הפקידים - כוח הקנייה העיקרי של הרצועה.
המצוקה הכלכלית התגברה, וחמאס רץ אל התהום בעיניים פקוחות, בזמן שהרשות הפנתה לו כתף קרה תוך תקווה לגוויעתו האטית ולהסכמתו לפירוז הרצועה והחזרת השלטון לידי פתח. המציאות הידרדרה, רחובות עזה שפעו מחאות עממיות, וחמאס - שזיהה את המגמה השלילית וחשש מהפניית האש נגדו - החליט לרכב עליהן ולנתב את האנרגיות השליליות לכיוון הרשות וישראל, תוך הגדרתן כאחראיות. השיא: מינוף שורת תאריכים נפיצים שבהם יארגן צעדות ענק אל הגבול, במטרה "להשיב את אדמותיו".
תרחישי האימה שהונחו על שולחן הרמטכ"ל גדי איזנקוט התבססו על חשש עצום, ולפיו האנרגיה השלילית שנאגרה בשנים האחרונות ברצועה תוביל את אזרחיה לפעולות ייאוש. אוגדת עזה בפיקודו של פוקס התבקשה להציג מגוון דרכי פעולה להתמודדות עם מאות אלפי הפלסטינים שצפויים היו, על פי הערכות הקיצון, לרמוס את הגדר, לצעוד לישראל ולהגיע עד ליישובי האזור, לרבות שדרות. חסימות צירים בכניסה ליישובים הגדולים תורגלו יחד עם המשטרה, ודובר אפילו על אפשרות ששוטרים יסתובבו עם רובים בערים ובכבישים המרכזיים, כדי לייעל את ההתמודדות עם חוליות טרור, עד שכוחות הצבא יגיעו. פוקס שוחח על כך עם ראשי המועצות, ונושא השיחה - מחבלים על גבי אופנועים בשדרות או בנתיבות - כאילו נלקח מסרט הוליוודי.
הזיכרון הישראלי קצר, ובצדק, אך המראות בגבול העלו את רף המתח והחשש במערכת הביטחון באשר לפיצוץ מיידי מול חמאס. זה החל במאות צמיגים בוערים שכיסו מדי יום את השמיים בשחור, והמשיך בהמון פלסטיני על הגבול, בניסיונות פגיעה בגדר ובכלי עבודה הנדסיים, בגניבה והצתה של ציוד ובחציית הגבול, כולל פעמים רבות של חזרה לשטח עזה ללא פגע. בנוסף, ערערו חדירות שוהים בלתי חוקיים לישראל את הביטחון שצה"ל אכן יכול לעמוד במשימה.
הצבא התכונן להידרדרות, וגם פעולות טרור "ממוסדות" של חמאס וג'יהאד אסלאמי נלקחו בחשבון, אך בניגוד למבצעים קודמים, ולראשונה מזה שנים, תחומי האחריות בין המטכ"ל, הפיקוד והאוגדה היו ברורים לחלוטין. המעורבים לא איפשרו "שטחים אפורים" ולא התכוונו "להפיל תיקים" על מפקדי שטח זוטרים.
פוקס קיבל משאבים חריגים וכוח אדם משמעותי, ונערך להפגנות. המתח הורגש היטב, אך כעת כבר אפשר לקבוע שהמטכ"ל מאזין למפקד האוגדה, נרתם לעזרתו, ואלופיו חשבו יחד איך לשפר את מוכנות הכוחות. סיוע קרוב של אלוף פיקוד דרום היוצא איל זמיר, וראש מטה הפיקוד עופר לוי, תרם גם כן. הפערים נסגרו, ופוקס למד תוך כדי תנועה ולא נלחץ מהתמונות והביקורת. בתוך תוכו, הוא ידע היטב מה הוא מונע ולאן זה עוד יכול להידרדר.
כך, הפכו צלפי צה"ל - ציני ככל שזה יישמע - לאמצעי אל-הרג, שמשתדל לפגוע בפלג הגוף התחתון של המפגינים ומעדיף בבירור, לטענת גורמים באוגדה, לא להרגם. היקף ההרוגים, עם זאת, החל לעלות, אך הטענות להרג לא מידתי לא הרתיעו את הכוחות. המטכ"ל סיפק גיבוי פומבי, ועדה בראשות תת-אלוף מוטי ברוך הוקמה לבחינת האירועים, אך הוראות הפתיחה באש לא שונו, רק חודדו.
ביום העברת השגרירות האמריקנית לירושלים הצליח חמאס להביא לא פחות מ-48 אלף מפגינים לקרבת הגבול, ובסוף היום נרשמו יותר מ-60 פלסטינים הרוגים. טענת צה"ל, ולפיה מרביתם היו פעילי חמאס, צמצמה רק במעט את הביקורת הבינלאומית, וההסברה הישראלית לא הצליחה להדוף את המתקפה ולהדגיש את איום החטיפה התמידי השורר מעל ראשי הלוחמים באזור, או את החשש מפיגועים. ההצלחות העיקריות נרשמו בעיקר בגזרת דובר צה"ל בערבית, רב-סרן אביחי אדרעי, שהזים שמועות והדף שקרים פלסטינים מסביב לשעון.
מאז, לא הצליח חמאס לשחזר את הפגנות הענק, ובחר בציר אחר: הפרחת בלוני תבערה ועפיפוני טרור שהציתו עשרות אלפי דונמים של שדות ויערות. הנזק עצום, והתושבים מוחים על החיים בצל העשן הסמיך. הטרור העממי, נראה, פגע משמעותית במורל הישראלי, וכרסם ביסודות ההרתעה של צה"ל. ההיערכות הצבאית הראשונית לא הספיקה, וחמאס זיהה במהירות את מקור הכאב, לחץ עוד יותר על דוושת ההצתות, והפך משחק ילדים לכלי טרור. ביום ראשון כבר נרשמו עשרות שריפות באזור הגבול, ומערכת הביטחון תגברה את הכוחות בשטח בצוותי כיבוי אזרחיים מרחבי הארץ, ברחפני יירוט, בתותחי מים מבתי הזיקוק ובאמצעים נוספים.
המצב החמור בשטח הוביל להקמת חמ"ל מיוחד באוגדה, שירכז את איסוף המודיעין על השריפות בזמן אמת וישלח במהירות צוותי כיבוי אל המוקדים. היעילות הולידה גיוס מילואים של כבאים "כתומים" מפיקוד העורף, וההצתות היומיומיות הרבות סוף סוף נתקלות בתגובה שמונעת את התפשטותן.
לצד השאיפה להרחיק את המלחמה, ובצל אינספור המשימות היומיומיות, לרבות אבטחת 21 צוותי העבודה ההנדסיים שבונים את החומה התת-קרקעית נגד מנהרות, נערכת האוגדה כל העת לרגע שבו הכול עלול להתהפך: בהתקפה רחבה על קו הגבול, ביציאה של עשרות פעילי כוח נוח'בה (כוח העלית של חמאס) ממנהרה התקפית עמוק בשטח הישראלי.
במקביל, דיווחו כלי תקשורת זרים (דיווחים שלא אושרו ולא הוכחשו על ידי צה"ל) על ציר פעולה נוסף שנועד להפעיל לחץ על חמאס - הנחת "אמצעים חשודים" בחוף הים העזתי ובאזור הגבול, שגרמו להרג פעילי טרור. חמאס הגיב בירי רקטות ופצצות מרגמה, ו"הטפטופים" הפכו במהרה למטחים שהזכירו את ימי "צוק איתן". צה"ל תקף יעדי טרור בעומק השטח ואיים על ראשי חמאס, אך ההצהרות לא נלקחו ברצינות, והארגון מעריך כי אין בכוונת ישראל לדרדר עוד את המצב.
לעת עתה, מסתפק הדרג המדיני בירי אזהרה לעבר חוליות מעיפי העפיפונים והבלונים. במקרי קיצון פוגע צה"ל באופן ישיר ומדויק בכלי רכב של פעילי חמאס, בלי לגרום להרוגים, ותוך תפיסה ולפיה אין עניין לפגוע בילדים ובני נוער - גם במחיר הצתות. חשיפת שמות בכירי מערך העפיפונים לא הרתיעה אותם, ושיטת "הציד" לא הופעלה עדיין, בין היתר משום שהיא מצריכה גיוס מילואים והשקעת משאבים גדולים, שלא משרתים את האינטרס הרחב יותר - הכלה ויציבות. לא מלחמה, לא פינוי יישובים ולא קריאה למילואימניקים.
למפקדים באוגדה אין השפעה משמעותית על ההחלטה המדינית, שנבעה מהגדרת גבול הצפון כזירה קטלנית הרבה יותר עבור ישראל, ומרצון למנוע "הדבקה" של הרחוב הפלסטיני ביהודה ושומרון, להימנע מחיכוך עם מצרים, להרחיב את הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה עתידית בעזה וגם להמתין בדריכות לפעולות הבית הלבן בנושא הפלסטיני והאיראני כאחד.
עם זאת, התוצאות בשטח משפיעות באופן ישיר על האוגדה, ואנשיה צריכים לשחות נגד הזרם והביקורת הציבורית. תושבי הנגב המערבי מחו שוב ושוב נגד אוזלת היד הישראלית, ופוקס לא התחמק. הוא סייר ביישובים, הקשיב, ביקר בגני הילדים והביט בעיני האזרחים. הביקורת הייתה קשה, אך לצדה נבנתה הערכה על כך שהוא שומר גם בימים אלה על קשר הדוק עם סביבתו.
למרות הכעס והתסכול, נרשמו גם כמה נקודות אור: ימי לימודים לא בוטלו, השגרה נשמרה, הרחבת הישובים נמשכת והמציאות הביטחונית בשטח לא חייבה עד כה לגייס לוחמי מילואים או להפסיק את שגרת האימונים. אוגדת עזה, נראה, הצליחה למצוא את נקודת האיזון, ואפילו תוכנית הדגל של הרמטכ"ל לחטיבות החי"ר - 17 שבועות אימון, 17 שבועות פעילות מבצעית - נשמרה, והצבא מוסיף להתכונן למלחמה. למעשה, ראש אגף המבצעים, האלוף אהרון חליוה, עשוי להגיש לאיזנקוט תוך חודשיים המלצה להרחיב את המודל גם לחטיבות השריון ואגדי הארטילריה.
סיכום החודשים האחרונים לא מצביע על הישגים רבים של חמאס. הוא הצליח להביך את צה"ל, החזיר את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום הבינלאומי וגרם לישראל לשלוף שוב את הרעיון להקמת נמל זמני כתחנת ביניים בקפריסין, רעיון שעולה לכותרות ויורד מהן כבר כעשור. עם זאת, פתרון מדיני והקלה כלכלית אינם נראים באופק, והשלטון העזתי מתערער. הארגון לא מצליח להבריח אמצעי לחימה ותחמושת בהיקפים הרצויים לו, וגורמים במטכ"ל מדגישים כי הוא אינו מעריך נכון את כוונות ישראל, הנמצאת קרוב יותר לעימות צבאי נוסף מהמקובל לחשוב. "בקצב הזה, המבצע הבא יגיע מוקדם יותר ממה שהוא חושב", אמר אחד הגורמים הבכירים.
למרות הביקורת, יכול פוקס לשאוב עידוד מהנתונים המצביעים בחודשים האחרונים על אפס הרוגים ישראלים, ורק ארבעה פצועים. הוא פיקד על איתור עשר מנהרות לחימה, השמיד תשתיות טרור שחסרונן ישפיע מאוד על המערכה הבאה ומנסה לקדם כל העת פרויקטים טכנולוגיים שונים, ובהם כאלה שיצמצמו את היקף אזעקות "צבע אדום". בשנה הבאה, סיפר לתושבים, יופעלו ההתראות רק באזורים שבהם ייפלו רקטות או פצמ"רים, ושיפור נוסף בזיהוי יוביל לנטרול אזעקות שמופעלות גם כתוצאה מיירוט של סוללות "כיפת ברזל". הגדר הגבוהה והחזקה שתיבנה באזור במהלך הקיץ, הוסיף, תסייע מאוד לבלום את המסתננים.
פוקס אמור לסיים בקיץ את תפקידו ולהעביר את האחריות לתת-אלוף אליעזר טולדנו, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. הוא מתמודד בעצמו על תפקיד המזכיר, וימתין באוגדה עד להחלטת נתניהו. רק בשבוע שעבר, קיבלו אנשיה לראשונה בצה"ל פרס ביטחון ישראל על יוזמה ויצירתיות, בכל הקשור לאיתור מנהרות טרור. בלשכתו, על מדף הספרים מול עיניו, הונחו צנצנות מלאות בחול שהניחה הגיאולוגית באוגדה, כדי להזכיר עם מה הם מתמודדים. צנצנת אחת, ובה שוקולד בצורת אבנים, ממתיקה את האווירה במעט, אך לא מסיטה את המיקוד מהאתגר העצום - איך מאתרים מנהרות וכיצד מתמודדים איתן לאחר מכן.
כך או כך, ולמרות שאין ספק באשר ליחסי הכוחות באזור, עלול אירוע נקודתי בודד לשנות לחלוטין את האיזון הביטחוני ולהצית מלחמה במהירות. אז, יודע פוקס, יגיע המבחן האמיתי של אוגדת עזה.