(בסרטון: מתוך ההופעה אמש. צילום: אבי כהן)
ב-1999, כשהייתי כתב לענייני פופ ב"מעריב לנוער", זכיתי לראיין את הכוכב הלטיני החדש - אנריקה איגלסיאס. היה לו אז רק להיט אחד, "ביילמוס" הקייצי, והיחס אליו היה כאל לא יותר מחיקוי ריקי מרטין חביב. שאלתי את אנריקה שאלות שמציגים לכוכבי פופ צעירים. קושיות כמו איך הוא הגיע להיות זמר ואם הוא לא מנסה לזכות בתהילה על חשבון שם משפחתו של אביו. על שאלה אחת אני זוכר גם שאנריקה סירב לענות לי. הוא נשאל על נקודת החן על פניו, שהגרפיקאי של שבועון הנוער העיר את עיניי שבכל תמונה היא זזה קצת. שאלה לגיטימית לכוכב החתיך התורן.
אנריקה היה חביב ונעים בראיון, אבל אם הייתם שואלים אותי אז, בחיים לא הייתי מנחש שזוהי תחילתה של קריירה כל כך מפוארת. כמעט עשרים שנים עברו, ואנריקה הוא לבטח לא חיקוי של ריקי מרטין (מי?) ובטח ובטח הצלחה וכישרון בזכות עצמו ולא בזכות הייחוס. ב-19 השנים האחרונות אנריקה הוכיח, עם כמויות הלהיטים ומכירות האלבומים הענפות שלו, כמה הוא גדול. זה לא הפסיק בכך: ככל שעובר זמן, הוא גדל בצורה מטאורית.
לראייה, ההופעה שלו אתמול (ראשון בלילה) בפארק הירקון. זאת הפעם השלישית שאנריקה מגיע להופיע בישראל, אחרי שבשתי הפעמים הקודמות הופיע ביד אליהו, לפני קצת פחות מעשרת אלפים צופים כל פעם. במקרה זה, הוא כבר נתן שואו לפני כ-40 אלף איש, במופע סולד אאוט.
מחוץ למתחם ההופעות בגני יהושע הסתובבו אנשים והתחננו לקנות כרטיסים, אבל ספסרים לא היו. מסביב לגדרות החיצוניים, מאות אנשים התיישבו על מחצלות כדי לא לפספס לגמרי את האירוע ולשמוע את ההופעה מבחוץ. בכניסות השתרכו תורים ארוכים של קהל מגוון בגילו. מילדים, שהגיעו עם ההורים, דרך נערות מתלהבות, ועד אמהות, דודות וסבתות.
בתשע וחצי אנריקה עלה על הבמה עם לוק מדהים שהכניס את כל הנשים בקהל למוד של פנטזיה. בגיל 43 אנריקה עושה לשאר הגברים בעולם חיים קשים, בגלל שהוא נראה כמו שאף גבר בן 43 לא נראה. מעבר לנתונים הטבעיים שלו, הוא גם שרירי, עורו שזוף ומבריק, הוא לבוש אופנתי, אין לו שום בטן ובטח שאין לו שערות מיותרות. אנריקה מתייחס לעניין כבר בשיר הראשון שהוא מבצע, "I'm a Freak" מ-2014. כן, כן, הוא לבטח חריג.
בפתיחת ההופעה אנריקה מופנם יחסית. הוא ממעט לדבר עם הקהל ורק אחרי השיר השלישי אנחנו זוכים ל"שלום תל אביב", המסורתי. בשירים הראשונים אנריקה שר טוב ונראה שזה הכיוון של השואו הערב - פרפורמנס מדויק, עם מעט שטיקים. אנריקה מפציץ בלהיט אחר להיט, אבל הקהל נראה קצת מנומנם. רק כש"ביילמוס" מגיע כשיר החמישי, הקהל נפתח. עשרות אלפי האנשים שעד אותו רגע עמדו במקום, פוצחים בריקוד. שניהם מהם, שגרמו לכל מי שסביבם להסתובב לעברם, היו הדר מרקס ודורון מדלי, שדפקו ריקוד משוגע.
נראה כי הריקאציה הזו של הקהל פתחה גם את אנריקה, ומאותו רגע נראה שהוא קצת התפלפ. בשמונת השירים שבאו אחרי "ביילמוס" ולפני ההדרן הוא עושה קצת שכונה מכל ההופעה. פתאום השתקן לא מפסיק לדבר ולתקשר עם הקהל והרבה פחות משקיע בשירה. בלהיטים כמו "Tired of Being Sorry" ו"Escape" הוא יורד אל הבנות בקהל. מצטלם, מתחבק, בזמן שזמרת הרקע המדהימה מחפה עליו בקטעים שהוא עסוק מדי מכדי לשיר בהם. אנריקה אפילו לוקח ממעריצות בקהל את הסמארטפונים שלהן לצלם סלפי. הוא רץ הלוך ושוב על הבמה ובמפרץ שלה, יורד לקהל, חוזר למעלה ומדהים באנרגיית הטינאייג'ר שיש לו, בטח יחסית לגילו.
אך למרות קרקס הליצנות של אנריקה, המופע לא יוצא מהמסלול, הרבה בזכות להקת הליווי המעולה: זמרת/רקדנית יפהפייה שקורעת את הבמה, זמר ליווי שגם מנגן והכי בולט - הגיטריסט הישראלי שון הורביץ', שזוכה מאנריקה לכבוד מיוחד לפני חידוש שהם מבצעים ל"Knocking on Heaven's Door". אנריקה מציג את שון כישראלי שגדל בתל אביב, למרות שהמדקדקים זוכרים אותו בכלל מסצינת הפאבים של ירושלים של סוף הניינטיז. כחלק מהכבוד המיוחד ששון מקבל, הוא זוכה לעשות סולו גיטרה מרשים לפני הפזמון האחרון של "Knocking", לקול תשואות הקהל. שון, כרווח של אנריקה, הוא ללא ספק הפסד של הרוק הישראלי.
אנריקה ממשיך בשטויות שלו. הוא עושה סקרים ומבקש מכל הגברים בקהל להרים את היד. מתברר שמדובר במשהו כמו עשרה אחוזים מן הנוכחים, וכנראה שברוב הופעותיו במדינות אחרות יש אפילו פחות גברים מאשר אצלנו, מפני שהוא מופתע מכמות הידיים המורמות ומחמיא ב"וואו, תל אביב". כשהוא מבקש מהנשים להרים יד, זה מלווה בצרחות מטורפות. אנריקה מחייך וממשיך.
לקראת סוף ההופעה, הקול של אנריקה כבר לא צלול כמו בתחילתה ופה ושם נקלט אפילו זיוף. אנריקה מחפה על זה שהוא לא במיטבו בתקשורת המשוגעת עם הקהל. כך, ב"Tonight I'm Fucking You" הסליזי, השיר האחרון לפני ההדרן, הוא שם את המיקרופון בכיס ויורד להתחבק עם מעריצות. זה לא מפריע לשיר להמשיך.
להדרן אנריקה חוזר עם להיטו מהשנה שעברה "Subeme La Radio". בשיר הוא מארח את רותם כהן הישראלי, שבסוף הקטע מוציא דגל מפוצל - חצי ספרדי, חצי ישראלי. אנריקה מניף אותו בגאווה והקהל מתעלף ממנו. לשיר הבא, "Hero" האלמותי, אנריקה מעלה מעריצה רנדומלית מהקהל. איך שהוא מעלה אותה, הוא משכיב אותה עליו, בצורה תמימכה כמובן, לקנאת שאר המעריצות שהגיעו. הלהקה ממשיכה לנגן, בזמן שאנריקה מתשאל את האורחת שלו לגבי זהותה. היא מזדהה כמור מנתיבות. כשאנריקה שואל אותה בת כמה היא ומגלה שהיא בת 15, הוא לא נבהל. הרי זאת הגדולה שלו - שהוא ענק גם בקרב הדור הנוכחי של בנות הנוער וגם בקרב אלו שהיו בנות נוער בסוף שנות התשעים.
