אפשר להגיד שחואקין פיניקס אקסצנטרי, ניתן לומר שהוא אניגמטי ויהיו אולי כאלה שירחיקו לכת ויגדירו אותו בכינויים פחות נעימים, אבל דבר אחד בטוח: מדובר בחתיכת טיפוס, בטח ביחס לשאר הכוכבים ההוליוודיים בני דורו. אין עוד הרבה שחקנים עכשוויים, אם בכלל, שהצליחו לגבש מידה שווה של הערכה כלפי פועלם האמנותי וסקרנות סביב התנהלותם מחוץ למסך.
התנהלותו המוזרה של פיניקס הגיעה כמובן לשיא בשלהי העשור הקודם, עת התנהגותו הפכה מוזרה במיוחד, והוא סיפק אצל דייוויד לטרמן את אחת ההופעות התמוהות בתולדות התוכנית ולקינוח גם הודיע על פרישה. בסופו של דבר, התברר שהכל היה תרגיל במסגרת סרט שיצר עם גיסו דאז קייסי אפלק, "I'm Still Here".
ואכן, פיניקס עדיין פה, בכל מקום למעשה. הרקורד שלו, שכבר כלל מועמדויות לאוסקר על "גלדיאטור", "הולך בדרכי" ו"המאסטר" והופעות מהוללות בסרטים מדוברים כמו "היא" ו"מידות רעות", התהדר השנה בעוד שני תפקידים מוערכים. בפברואר האחרון, בפסטיבל ברלין, חזינו בו כובש את המסך ב"Don't Worry, He Won't Get Far on Foot", ותשעה חודשים קודם לכן ראינו אותו מוציא גיצים בפסטיבל קאן ב"יום נפלא" של לין רמזי. בטקס חלוקת הפרסים, שניהם יצאו בידיים מלאות. היא התכבדה בפרס התסריט - והוא בפרס השחקן.
הסרט נקרא במקור "You Were Never Really Here" ואז משום מה שמו שונה בצרפת ובישראל ל"יום נפלא". פיניקס מגלם בו חייל משוחרר במצב פוסט-טראומתי החי עם אמו, שמרוויח את לחמו כשכיר חרב במשימות פרילנס מפוקפקות ביותר. במסגרת אחת מהן, שוכר אותו סנטור לגאול את בתו החטופה, שנמכרה לזנות. הוא יוצא בעקבותיה למסע הזוי ואלים, וכל זאת לצלילי הפסקול המחשמל של ג'וני גרינווד. אם זה נשמע לכם כמו מעין גלגול עכשווי של "נהג מונית", אתם לא היחידים.
את פיניקס אני פוגש בקאן עם קבוצה של עיתונאים מאירופה ומארצות הברית, ואפשר להרגיש באוויר את האנרגיות המיוחדות והלא בהכרח נעימות שהוא מייצר: את החשש שיתפרץ, כפי שעשה בעבר במעמדים דומים; את אנחת הרווחה לאור הגילוי שהשד אינו נורא כל כך, לפחות באופן יחסי; וכמובן גם את העניין בשחקן שאינו יורה תשובות יח"צ תעשייתיות.
הריאיון מתקיים בין הקרנת העיתונאים של "יום נפלא" לפרמיירה שלו, ופיניקס מספר כי לא יטרח לפקוד אותה. "אצעד על השטיח האדום, אבל אז אצא בנימוס מן האולם", הוא מכריז. "לא ראיתי את הסרט וכנראה שגם לא אראה אותו. אני לא רוצה לראות שום סרט שלי. לפעמים במאים משכנעים אותי לראות את חומרי הגלם כי הם רוצים פידבק ולעתים אני מסכים, אבל בעיקרון זה לא מעניין אותי".
וסרטים אחרים אתה רואה?
"נהההה...לא ממש".
את "נהג מונית"?
"אותו ראיתי, מן הסתם. הוא כמובן סרט משפיע מאוד באופן כללי, אבל לא השפיע עליי כאן באופן מודע. זה לא משהו שדיברנו עליו בזמן הצילומים".
חוץ מן האישיות יוצאת הדופן, גם מבנה הגוף של פיניקס מעט שונה יחסית לכוכב הוליוודי בתחילת שנות הארבעים לחייו - במציאות וגם בסרט. כפי שהבמאית לין רמזי מנסחת זאת: "הוא עשה הרבה כושר, אבל בכל זאת היה לו חשוב לשמור על הכרס". השחקן עצמו מעיד: "חשבתי שהדמות שלי צריכה להיות עם נפח גדול ככל האפשר, אבל שלא יהיה לה את הגוף הקולנועי הרגיל. מדובר באדם באמצע החיים, שכבר קצת קמל במובן מסוים".
זה נכון שכבר גילמת בעבר לא מעט דמויות מאתגרות, אבל הפעם מדובר בדמות מסויטת במיוחד. כשמסתיים יום צילום, איך זה לחזור הביתה בלילה עם דמות שכזו?
"היא חוזרת איתי? כן? זה משהו שבאמת קורה? זה מגניב לבוא ולספר על זה לתקשורת, כי אז זה מוציא אותך מסור ומחויב, אבל זה לא מה שקורה אצלי. אני ממשיך לחשוב על הדמות גם אחרי הצילומים, אבל היא לא באמת משפיעה עליי באופן טוטאלי, ואני ממשיך לפגוש חברים ולשמוע מוזיקה כרגיל. אני לא מתעורר מסיוטים באמצע הלילה או שיט כזה".
מה שיטת העבודה שלך?
"אין לי איזה משהו קבוע. אני פשוט מנסה לא להיות נבוך מול המצלמה, כי כשאתה מודע מדי אתה מתחיל להסס, וזה יוצא רע. אני משתדל להרגיש בנוחות, אבל כל פעם יש שיטה אחרת לעשות את זה, בהתאם לתנאים של כל אחת מן ההפקות".
מי שהצליחה להוציא את פיניקס מאדישותו היא רמזי, הבמאית הבריטית שהיתה חתומה בעבר על "מורברן קאלאר" ו"חייבים לדבר על קווין" עטורי השבחים. בין השניים נוצר חיבור חזק ושיתוף פעולה הדוק, וגם במהלך הקמפיין המשותף שלהם בקאן ניתן היה לראות עד כמה יחסיהם חמים.
"אני יודע שלין היא אחת משלוש הנשים היחידות שהציגו השנה סרט בתחרות הרשמית, אבל זה בכלל לא פקטור מבחינתי", אומר פיניקס. "אני אף פעם לא מתייחס למגדר של מי שעובד איתי, מה שמשנה זו היצירה עצמה. לגבי לין אני יכול רק להגיד שהיא אשה מרשימה להדהים. הצילומים היו קשים, חפוזים ודלי תקציב והיא הצליחה להתרומם מעל האתגר הזה ולחבר את הסרט יחדיו בחודשיים. היו כמה הזדמנויות בהן אמרתי לעצמי 'פאק, ממש תקענו את עצמנו בפינה ונדפקנו לגמרי', אבל היא השכילה להוציא אותנו מזה".
איך היא עובדת עם השחקנים?
"היא רוצה להרגיש את הדמויות. אם אני צריך ללכת במסדרון עם פטיש, אז היא תעשה זאת קודם, כדי שתרגיש איך צריך ללכת איתו. כל מה שאני עשיתי, היא עשתה, כדי שתהיה לה את הפרספקטיבה של הדמויות".
היו דברים ששיניתם יחד תוך כדי תנועה?
"כן, בעיקר את סצינות האקשן. היו רגעים שהרגשתי מגוחך. הייתי יורד במדרגות עם האקדח ואומר לה 'לין, זה אידיוטי, אני מרגיש כמו ב-'NCIS' או משהו', ואז שינינו את זה לסגנון פחות שגרתי. גם הסוף השתנה לחלוטין. המערכה האחרונה שונה לגמרי ממה שהיה בתסריט. צילמנו משהו והוא גרם לי לחוש מבוכה גדולה, זה היה מחריד. לשמחתי, לין הבינה אותי ותפסה מה עורר בי אי נוחות. היא חזרה אליי למחרת עם פתרון. כך גיליתי שלין במיטבה כשהיא עם הגב אל הקיר".
פיניקס הוא בן לאב קתולי ואם יהודייה, שגידלו אותו בקהילה סגורה ועל בסיס ערכים פציפיסטיים. "נולדתי אחרי שנות השישים, תקופה חשוכה במיוחד בתולדות ארצות הברית, בה ארבעת המנהיגים הבולטים ביותר נרצחו. תאר לעצמך שמישהו יתנקש היום בטראמפ, לאיזה סחרור מטורף זה יגרור אותנו?", סיפר. "מול כל החושך הזה, ההורים שלי ניסו להציע איזשהו אור בקצה המנהרה. בעולם שבו גדלתי, אסור היה להפעיל כל סוג של אלימות וזה נתן איזשהו ניצוץ של אופטימיות ואיזושהי אמונה שיש דרך אחרת. מה שההורים שלנו עשו בשבילנו ממש לא היה מובן מאליו".
אך המוות המשיך לרדוף את חואקין. עוד לפני שמלאו לו עשרים, התפרסם לראשונה ב-1993 כמי שהתקשר להזעיק את האמבולנס לאחיו ריבר, מן הכוכבים העולים בהוליווד באותה תקופה. הקריאה לעזרה לא הושיעה, ואחיו מת בשל מנת יתר. על הטראומה הזו, האח ששרד לא מוכן לדבר גם חצי יובל לאחר האירועים הטרגיים.
לעומת זאת, במבט קצר יותר לאחור, פיניקס מוכן להסביר את הסיפור מאחורי הפרישה המדומה שלו בתחילת העשור. "הרעיון היה שאודיע כי אני פורש, ולאף אחד לא יהיה אכפת. לזה ציפינו", הוא אומר. "איתרע מזלנו, והמהלך הזה התנגש בצמיחה של התרבות האינטרנטית. פתאום היו המון אתרים ורשתות והיה צורך למלא אותם בתוכן, אז השתמשו בי למלא את החלל. בעבר, זה לא היה קורה כי לא היה כל כך הרבה ואקום. אני לא הייתי מודע לכל התרבות המתפתחת הזו, אז כשבאו ואמרו לי 'הפרישה שלך בכל מקום', באמת שהופתעתי מאוד".
אחרי "יום נפלא" הספיק פיניקס להצטלם לסרט "מריה מגדלנה", בו הוא מגלם את ישו בכבודו ובעצמו. בצדו מככבים ומככבות כל שחקן ושחקנית אפשריים מישראל, ובהם ליאור רז, הדס ירון, מיכאל מושונוב, שירה האס, אורי גבריאל ומי לא - ואת התפקיד הראשי, של הדמות בשמה נקראת הדרמה הזו, מגלמת רוני מארה. בעקבות הצילומים, פרח הרומן ביניהם, והזוג הפוטוגני הגיע יחד לטקס חלוקת הפרסים בקאן.
הסרט הופק בידי הארווי וויינשטיין וכתוצאה מהתפרקות החברה שלו, כרגע לא ברור מתי אם בכלל יופץ בארצות הברית או בארץ, מצב אותו הגדיר פיניקס כמתסכל עד מאוד. אך לכל הפחות, חוץ מן הקשר עם מארה, העבודה על "מריה מגדלנה" איפשרה לו לבלות מעט בתל אביב.
"זו היתה חוויה נפלאה", הוא אומר. "זו היתה הפעם הראשונה שלי בישראל ושמחתי שזה קרה, אם כי לא בצורה שתכננתי. החלום שלי מאז ומעולם היה לטייל בישראל עם אמא שלי, אבל זה עדיין לא יצא לפועל".
