וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

טיוח הרמוני: "צליל מכוון" החשובה מפספסת את הפוטנציאל הגדול שבה

1.5.2018 / 8:19

הסדרת המקורית של כאן11 על המוזיקה הישראלית לדורותיה ערוכה ביעילות, ומוגשת בחינניות ובקלילות שהופכת אותה למהנה לצפייה. אולם נטייתה להסתמך על ציטוטי מרואייניה והיעדר אומץ בעיסוק בסוגיות בוערות לאורך השנים, מונע ממנה להיות חדשנית ומאתגרת באמת

מתוך: "צליל מכוון" (כאן11)
צליל מכוון. צילום מסך
התעקשות בלתי מובנת מאליה לעסוק במוזיקה ישראלית ללא ריאליטי. מתוך "צליל מכוון"/צילום מסך

מאז תחילת המילניום הנוכחי, סביב עליית "כוכב נולד" בקירוב, אי אפשר לראות יותר מוזיקאים בפריים טיים בישראל. כלומר: יש המון מוזיקה בתחרויות ריאליטי שונות, ויש לא מעט מוזיקאים שאפשר לראות כשופטים, מנטורים, מתמודדים או דיירים באח הגדול - אבל אין כמעט במות לדיונים על מוזיקה ולהצגה של שירים חדשים ואמנים מסקרנים.

באקלים הזה, חייבים לתת כמה מילים טובות על ההתעקשות הבלתי מובנת מאליה של תאגיד השידור הישראלי להביא מוזיקאים ישראלים לפריים טיים להציג את אמנותם ולא את סלבריוטם, קודם בגרסה המקומית לקארפול קריוקי וכעת עם הסדרה המקורית "צליל מכוון", במסגרתה יוצא סולן להקת טיפקס קובי אוז לברר כמה סוגיות מפתח במוזיקה הישראלית לדורותיה. זה הרבה יותר ממה שמציעים כל הערוצים האחרים בתחום הזה גם יחד.

צליל מכוון. צילום מסך
נושאי רוחב במוזיקה הישראלית מנותחים באמצעות שיחות/צילום מסך

נקודת הפתיחה של "צליל מכוון" מבטיחה מאוד: אוז הוא מהאנשים החריפים שיש לתעשיית המוזיקה המקומית להציע - ידען, שנון, מודע, כריזמטי ובעל רקורד עשיר ומפואר. מאחוריו עמל צוות מרשים בראשות הבמאית יעל אלרוד ("המכולה" בכאן11) והעיתונאי והתסריטאי שי להב. גם הקונספט מעניין: התכנית חוקרת נושאי רוחב במוזיקה הישראלית, והפרקים הראשונים עוסקים בסוגיות כמו הומור ואמונה. כל זאת באמצעות שיחות עם מוזיקאים בלבד, מלווים בקטעי ארכיון.

התכנית ערוכה באופן קצבי למדי: היא מדלגת בין מוזיקאים וקטעי שיחות כמעט ללא קריינות, במין קולאז' של שברי ראיונות שהקשר ביניהם הוא לעתים אינטואיטיבי. כך בפרק הראשון על ההומור במוזיקה הישראלית, בטווח של דקות ספורות ניתן לראות ולשמוע אמנים כמו נעמי פולני וטונה, דורי בן זאב וג'ורדי, הדג נחש וחצי מלהקת כוורת. בהיעדר כרונולוגיה, הערך המוסף שמציעה "צליל מכוון" לצופיה הוא הפלורליזם התרבותי שלה: אלרוד, להב ואוז מציגים המון דרכים להביע הומור בהרבה סגנונות ואסטרטגיות שונות, ול(כמעט) כולם יש מקום בתמונת המחזור הזאת. זה מסר חינני וטבעי לאכסניה שלו בשידור הציבורי. ככלל, חינני היא מילה שתיטיב לתאר את הפרויקט הזה. באווירה עליזה, בחיוך, ומתוך כבוד רב והערכה ליצירתם של אמנים רבים, "צליל מכוון" מספקת חוויה מהנה ומכובדת מאוד.

עוד באותו נושא

יחסים מסוכנים: מדהים עד כמה "להרוג את איב" מצליחה לחדש בז'אנר שחוק

לכתבה המלאה
צליל מכוון. צילום מסך
העריכה הקלילה והחן של קובי אוז יוצרים חוויית צפייה מהנה/צילום מסך

יחד עם זאת, ברובד עמוק יותר, הצפייה בשני פרקיה הראשונים של הסדרה מלווה בתחושת החמצה. בהיעדר קריינות רצף או נראטיב מסודר, התכנית תלויה בכוח הסינקים והציטוטים שהיא מצליחה לאסוף, ורובם לא מעניינים מספיק. לצד סיפורים ואנקדוטות חביבות (חלקן, כמו למשל סיפור מקורותיו של הכינוי "ג'ורדי ג'ורדליש", תוארו כבר בהרחבה בכלי תקשורת אחרים), רוב השיחות לא מצליחות לספק תובנות שהן מעבר לבנאליות כגון "ההיסטוריה שלנו עצובה ולכן אנחנו מנסים להצחיק"; העיסוק בשאלות מהותיות כמו למשל התפקיד של הלהקות הצבאיות, התרנגולים או הגשש החיוור בהנחלת ההומור כחלק מהתרבות המוזיקלית המקומית הוא קצר וחלש מאוד, ומסתפק באזכורים וציטוטים כמעט אקראיים; וכיוון שהתכנית בנויה על השיחות בלבד ללא עוגנים קונספטואליים, לעתים היא גולשת הצידה לסיפורים יפים אמנם אך שאינם רלוונטיים, כמו למשל האירועים שהובילו את משה לוי ללמוד לנגן על אקורדיאון. כך נוצר מעין סלט, טעים אמנם, אך דל, שלא באמת מספק הבנה עמוקה יותר לגבי השאלות שהתכנית מתיימרת לעסוק בהן.

אחת הסיבות לחולשת התכנים היא היותם של המרואיינים מוזיקאים בלבד, המספרים את סיפורם האישי אך לא מספקים את הפרספקטיבה הנחוצה כדי לברר את התשובות לשאלות שעניינו את היוצרים. כמה מהם מרואיינים מרתקים, בעוד אחרים משמימים. שדרנים, עיתונאים, מוסיקולוגים, אנשי תרבות מסוגים שונים - ובתאגיד השידור לא חסרים מומחים שכאלה - היו יכולים להעשיר את התכנית בכמה רמות לפחות. כמה חבל ששי להב היוצר והתסריטאי לא הושיב על כסא המרואיין גם את שי להב העיתונאי, שבוודאי היה מצליח להציג נקודת מבט נוספת ומרתקת על הנושא. הרצון המובן לתת אך ורק למוזיקאים את מרכז הבמה הפך כאן לחיסרון.

צליל מכוון. צילום מסך
ההסתמכות על ציטוטים בלבד, יוצרת סוג של סלט/צילום מסך

אכן, התשובות של המרואיינים לא תמיד טובות, אבל הבעיה האמיתית של "צליל מכוון" היא הוויתור מצד השואלים על העימות, הסיכום והמסקנות. הבעיה הזאת מתגלמת בפנים של ההפקה: קובי אוז הוא הרי בדיוק האדם שיש לו גם הידע וגם הניסיון לומר הרבה דברים מרתקים על נושאים כמו הומור, אמונה ומוזיקה, אלא שגם כשהוא כבר כן מתערב ומציג נקודת מבט - אישית בדרך כלל - על הנושא, הוא מציג מין גישה מתנחמדת שמסרבת להתעמת עם סוגיות פחות נעימות.

כך למשל, בפרק על ההומור אוז לא מתעסק כלל בגבולות של הומור שחוצה את הטעם הטוב, ומעניק הנחת סלב משמעותית לפרודיות מוזיקליות על ערבים ומזרחים. בפרק על האמונה הוא נמנע מלחקור את נקודות החיכוך בין המסורת ועולם המוזיקה, כך שנושא כמו שירת נשים לא עולה בו כלל. קובי אוז עומד מאחורי כמה משירי המחאה הכי חריפים שנכתבו כאן על אפליה והדרה, אבל בסדרה שלו עולם המוזיקה הישראלית הוא הרמוני לחלוטין, נטול גזענות או עימותים כלשהם, וכולם מברכים את כולם כי כולם כאן אחים. זאת החמצה אדירה. "צליל מכוון" אולי מעניקה חוויית צפייה מהנה, אבל היא לא המסמך העיתונאי המרתק שהיא הייתה יכולה להיות. את הפוטנציאל שלה לחדש ולאתגר באמת, גלגלו שם אל תוך נייר עיתון.

צליל מכוון. צילום מסך
ציטוט נדיר שיכול היה להפוך שכיח הרבה יותר, וחבל שלא כך/צילום מסך

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully