להקלטות של "Songs of Faith and Devotion", האלבום השמיני שלה, הגיעה דפש מוד אחרי ההצלחה הענקית של אלבומה "Violator", שהפך את הלהקה מאסקס, אנגליה, לכוכבת מיינסטרים עולמית. אמנם קצת פחות מארבע שנים קודם לכן, ביוני 1988, כבר הופיעה דפש מוד מול 60 אלף איש בפסדינה רוז בול בקליפורניה, במסגרת סיבוב ההופעות של אלבומה "Music for the Masses", אבל היו אלה "Personal Jesus" ו-"Enjoy the Silence" ששינו את הכל. עם משא הציפיות העצום הזה, לייצר עוד "Violator", ואחרי תקופה ארוכה מאד של חופש אחד מהשני, התכנסו בינואר 1992 במדריד דייב גהאן, מרטין גור, אנדי פלטשר ואלן וויילדר. המפיק שלהם Flood, שעבד עם U2 על "אכטונג בייבי", הציע שהלהקה תבנה אולפן בבית שכור ותגור בו במהלך ההקלטות. בית נמצא, אולפן נבנה. טעות גדולה. מעבר לעובדה שהלהקה מעולם לא עבדה בצורה הזאת לפני כן, ושיטת "האח הגדול" פחות עבדה בשבילם, גהאן הגיע למדריד אחרי שגר במשך תקופה באל.איי והתרועע עם להקות כמו ג'יינז אדיקשן, והביא איתו לספרד לא רק התמכרות חדשה ובהמשך כמעט קטלנית להרואין, אלא גם חיבה חזקה לז'אנר ששלט בעולם באותם ימים: גראנג'. החיבה הזו התבטאה הן בלוק החדש והרוקנרולי שלו, כולל רזון וקעקועים, והן בכיוון המוזיקלי שאליו רצה לקחת את הלהקה, שאמנם גם כך הפכה לאפלולית ופסימית יותר עם השנים, אבל עדיין הייתה בקטע אלקטרוני.
ההתחלה, נטולת פרה-פרודקשן, הייתה קשה ומתסכלת, ללא פריצת דרך. פלאד תיאר את האווירה במילים "כמו עקירת שיניים". הארבעה, בפעם הראשונה בקריירה שלהם כלהקה, ניסו את כוחם בג'אמינג, עם כלי נגינה ולא רק מחשבים. זה פחות עבד, והחברים המשיכו להתרחק, מנסים להימנע אחד מהשני. בית היה, אולפן היה, ארבעה שבועות מבוזבזים לחלוטין היו גם. בסרט על עשיית האלבום מספר גור שההבדל בין ההקלטות שלו לאלו של "Violator" היה תהומי: אז, במילאנו, חברי הלהקה עבדו במהלך היום ויצאו יחד לבלות בלילה, הוא השתמש במילה "כיף", ובמדריד הייתה תחושה של ריחוק קיצוני למרות העובדה שכולם גרו תחת אותה קורת גג. אבל דווקא אז, מתוך הקושי, הלחץ והכעסים, דפש מוד הצליחו לכתוב כמה מהשירים הכי גדולים שלהם, ביניהם הסינגלים "Walking in my Shoes" המושלם, "I Feel you", "In your Room" ו-"Condemnation", וגם "One Caress" המהמם ששר גור. בסרט מודה גאהן - שנפקד לא מעט מההקלטות - שחלקו בעשיית והצלחת האלבום היה מינורי, אבל שמבחינתו הוא תרם את השירה הכי טובה שלו בשיר של דפש מוד עד אז, ב-"Condemnation".
כלום לא הלך חלק בתהליך, אבל הקארמה הרעה מעט התפיידה כשלהקה עברה להקליט בהמבורג, והייתה הבנה שאיכשהו הם הולכים להוציא תחת ידם את אחד מהאלבומים המשמעותיים שלהם. גור, שכרגיל כתב את כל השירים (הערה מתחייבת: הוא לא כותב מחונן, ואף פעם לא היה - הוא אוניברסלי מדי, לא אישי ועמוק מספיק, המילים שלו נשארות על פני השטח ולא מחלחלות פנימה), המשיך לעסוק במוטיבים דתיים; אבל הפעם הייתה תחושה שאו שהוא מבקש להיענש על חטאיו, או שהוא מתחנן לגאולה, או שהוא סתם על ברכיו, או גם וגם וגם. האווירה הפכה קודרת יותר והשילוב של אלמנטים חדשים כמו קולות רקע גוספליים ודיסטורשנים ותופים אמיתיים (שעליהם תופף וויילדר) תרמו לתחושה הכללית שאלה דפש מוד קצת אחרים.
"Songs of Faith and Devotion" ניצח את "Violator" וכבש את המקומות הראשונים במצעדי האלבומים גם באנגליה וגם בארצות הברית, אבל ההקלטות שלו וסיבוב ההופעות המסיבי שליווה אותו שברו את אלן וויילדר, שעזב ב-1995 את הלהקה ואת הסינתיסייזרים שלו והותיר אותה כשלישיה. נטישתו הייתה משמעותית, ויש הטוענים ש"Songs of Faith and Devotion" היה האלבום הגדול האחרון של דפש מוד. חזרתי אליו השבוע, 25 שנים אחרי שיצא, ואני נוטה להסכים. הוא לא אלבום מושלם - דפש מוד תמיד הייתה יותר להקה של שירים מאשר כזאת של אלבומים מלאים - אבל הוא מצוין ומשמעותי. ב"Ultra", שאיכשהו הגיע ארבע שנים אחריו כשגהאן עדיין בחיים וגור מתפקד, היו ניצוצות ושיר נצחי בדמות "Home", ושם זה פחות נגמר הסיפור של דפש מוד הגדולה, עם כל הכבוד ל-"Dream On". זה אולי מופרך לכתוב את זה על אחת מהלהקות הכי איקוניות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, אבל "Spirit" שיצא בשנה שעברה היה האקדח המעשן. איפשהו במורד הדרך האמונה והמסירות קצת הלכו לאיבוד.