המהדורה האחרונה של פסטיבל דוקאביב, שהתקיימה לפני כעשרה חודשים, ביססה את מעמדו כמכתיב סדר יום בעולם הדוקו. התחרות המקומית שלו היתה מוצלחת במיוחד: "סאלח, פה זה לא ארץ ישראל" של דוד דרעי שזכה בפרסי התחקיר והבימוי, התגלה כאחד המסמכים התיעודיים המקומיים המטלטלים והמשפיעים של השנים האחרונות, ואולי אי פעם, ואת עוצמת ההדף שלו מרגישים עד עכשיו ונחוש כנראה גם בעתיד. בצדו, גם "הקיר", זוכה פרס הסרט הטוב, נהנה מתהודה. סרטה של מורן איפרגן הוקרן מאז בעוד שלל פסטיבלים נחשבים ברחבי העולם, נרכש להפצה בצרפת ובסוף השבוע האחרון עלה גם להקרנות סדירות בלב תל אביב ובלב סמדר בירושלים.
הקיר בשמו נקרא הסרט הוא אכן ה-קיר, בה' הידיעה, הכותל המערבי, אותו אנחנו רואים יותר ויותר בקולנוע הישראלי, למשל בלהיט הגדול של השנה, "מכתוב". כאן, כמובן, הסגנון שונה לגמרי מאשר בקומדיה המצליחה. איפרגן פועלת בסגנון אותו שיכלל ברמה המקומית רן טל, ביצירות קאנוניות כמו "ילדי שמש" ו"גן עדן". ברוחו היא מפרידה בין רצועות הקול והתמונה: אנחנו רואים את ההתרחשויות השונות במקום הקדוש והשוקק, ובצד זאת שומעים שיחות טלפון בינה לקרובים ולקרובות לה, המלווים אותה באחת התקופות הסוערות בחייה; תקופה שבה תחווה גירושים, את אובדן סבתה, ושינויים ביחס שלה לדת, למשפחתה ולחיים בכלל.
מטרת החיבור בין השיחות האינטימיות והיומיומיות ותיעוד הטקסים והריטואלים בכותל ברורה: להראות כיצד משתלבים האישי והקולקטיבי, חורבן הבית האישי וחורבן הבית הלאומי, דבר המודגש בסצנה בה תופסת המצלמה שיעור גמרא ברחבת הכותל, בו מסבירים את הסיפור במסכת גיטין על שוליית הנגר - סיפור על חטא פרטי שהוביל לקטסטרופה לאומית.
זה רעיון מבריק, והביצוע שלו מוצלח. הסרט מיטיב לשלב בין הפרטי והכללי, קודש וחול, ארצי ורוחני, ולהראות כיצד כל אלה מתערבבים זה בזה תמידית, ואינם אלא שני צדדים שונים של אותו מטבע. בראש ובראשונה, אם כך, מדובר ביצירה קולנועית המשלבת בין עשייה מיומנת ורגישה לאמירה תיאורטית עמוקה וחכמה.
מעבר לכך, יש בסרט שתי מעלות נוספות. קודם כל, אף שהוא נמשך רק קצת יותר משעה, איפרגן משכילה לשלב בשיחותיה שלל סוגיות: נשיות, אמהות, היחסים בין יהודים וערבים ומזרח למערב, הרהורים קיומיים ומה לא. הוא גם נותן ביטוי למורשת היהודית ולשפה הערבית, שני אלמנטים שעד השנים האחרונות כמעט לא זכו לייצוג בקולנוע הישראלי.
נוסף לכך, בזכות האותנטיות הלא מזויפת והכנות הרגשית שיש בו, מצליח הסרט לרגש ולעורר הזדהות ההוכחה הטובה ביותר לאמת ולדיוק שיש בו היא העובדה שהרגעים המרגשים ביותר הם לאו דווקא המעמדים הדרמטיים בכותל או ההתפתחויות המסעירות בחייה של הבמאית, אלא דווקא השיחות הפרוזאיות ביותר: למשל, זו שבה חברתה הטובה ביותר מודה כי העובדה כי הצליחה להיכנס לג'ינס שקודם לכן היו קטנים עליה הסבה לה אושר עילאי. כן, מה לעשות, ככה זה לפעמים בחיים.
את החיים הללו מצליחה איפרגן ללכוד בלי הרבה יומרה, באמצעים מינימליים וגם בזמן קצר, אך בצורה שלמה. יותר מכל, ערכו של "הקיר" טמון בכך שהוא מצליח לתאר את קיומנו על כל הדרמטיות שבו, אך גם לשים אותו בפרופורציות, שכן הכל ממילא תמיד בתנועה בלתי פוסקת, ובסך הכל אנחנו גרגרים קטנים לעומת היקום, האל והזמן.
בתום הצפייה ב"הקיר" מבינים שהשנה המתוארת בו היתה יכולה להיות כל שנה אחרת - ואם לא בחייה של הבמאית, אז בחייהם של מיליארדי אנשים אחרים. כי גם בשנה הזו, כמו גם בשנה הבאה, מיליונים יבקרו בכותל ויניחו בו מיליוני משאלות. זוגות יתחתנו, זוגות ייפרדו, לבבות יישברו ותינוקות יוולדו. אנשים יעברו דירה, יעברו עיר, ויאבדו קרובי משפחה. יהיו חייטים שיצרו מכנסי ג'ינס וכאלה שירחיבו אותם, והשמש תזרח ותשקע מעלינו, שנחשוב לפעמים שזה סוף העולם - אבל האדמה לא תרעד, השמים לא ייפלו, ועוד שנה תתחיל.
