לא קל להיות חובב היפ הופ בישראל. למרות העובדה שבעולם מדובר באחד מז'אנרי המוזיקה הפופולריים והמשפיעים ביותר תרבותית, בישראל היפ הופ עדיין מתקשר אסוציאטיבית לבני נוער שלובשים חולצות שגדולות עליהם בכמה מידות, או גרוע מכך - לפרסומת למוצרי חלב. למרות זאת בשנים האחרונות ההיפ הופ בישראל מתחיל להרים את ראשו המכוסה בכובע קסקט, עם סצנה מקומית הולכת וגדלה המתחילה במועדונים קטנים ובהופעות של אמנים צעירים ומבטיחים, ומחלחלת עד למיינסטרים הגלגלצי החמים.
יחד עם פריחתו המחודשת של הז'אנר בארץ מתחיל להתפתח גם רעב מקומי להופעות של אמנים בינלאומיים בתחום, אך למרבה הצער הביקוש בארץ עדיין לא מצדיק הגעה של אמנים גדולים לכאן. ניסיונות של חברות ההפקה להביא לארץ אמנים מהז'אנר בשנה האחרונה נתקלו בביקוש מועט ובוטלו מהר יותר מהזמן שלוקח לעומר אדם לעשות סולד אאוט בהיכל יד אליהו.
אז מה עושים? טסים. ישראלים התרגלו לכך שאם הם באמת רוצים לראות אמנים עכשוויים מצליחים שלא טורחים להגיע לארץ, הם צריכים לטוס במיוחד כדי לראות אותם בחו"ל, כמובן שעדיף ביעד אטרקטיבי וזול. כששמעתי שקנדריק לאמאר, הראפר המצליח ביותר כיום בעולם, סוגר את סבב ההופעות האירופאי שלו בברלין, מיד קניתי כרטיסים וחשבתי שתהיה גם נוכחות של כמה ישראלים, אבל גם בתחזיות הכי קיצוניות שלי לא תיארתי לעצמי שאתקל בכל כך הרבה שהגיעו במיוחד מארץ הקודש אל הקור הברלינאי כדי לראות את "קונג פו קני". לא זוכר נהירה כזו של ישראלים לברלין מאז הפעם האחרונה שנתניהו זכה שוב בבחירות - החל מחבורות צעירים חובבי היפ הופ בשנות ה-20 שלהם, דרך היפסטרים תל אביבים מודעים מדי לעצמם, ועד לאמא סופר זורמת אחת שבאה עם שתי הבנות הצעירות שלה עד לברלין להופעה. כולם חדורי מטרה ועם כרטיס להצגה הכי טובה בעיר.
הסבר אפשרי לתופעה הוא שייתכן שיש משהו מיוחד בשילוב בין הפריפריאליות והאמביציה הישראלית שגורם לנו תמיד לרצות לקחת חלק ממשהו גדול ולהיות שם כשהוא קורה, לא משנה איפה. אולי זה קשור גם לנטיות הרוחניות של האיש. קנדריק ידוע כאדם עם חיבור די חזק לדת, ואם אתם מחפשים את ההקשר הישראלי - הוא אפילו הכריז באלבומו האחרון כי הוא משתייך לקהילת ה-"Israelites". מדובר בקהילה אפרו אמריקאית המאמינה כי הם בני ישראל האמיתיים, צאצאי שבטי ישראל המקוריים שגלו לאפריקה, משהו בדומה לאמונתם של קהילת העבריים מדימונה. הסבר נוסף יכול להיות גם הרצון המוגזם לחזור לארץ מחו"ל נפוחים מחשיבות עצמית ולהתנשא על כל מי שלא זכה לאותה החוויה, עם משפטים בסגנון "אתה לא מבין איזה טירוף היה, אי אפשר להסביר בכלל, הייתם צריכים להיות שם". סביר יותר להניח שזו האופציה האחרונה. כך או כך, מדובר בכמה מאות ישראלים שבאו עד לברלין להופעה. ועוד של ראפר, כן? לא איזה קולדפליי.
בכל זאת, לא באמת מדובר בהפתעה. אם יש אמן אחד שנחשב לקונצנזוס מוחלט בעולם ההיפ הופ ומחוצה לו בעולם בשנים האחרונות, זהו לחלוטין קנדריק לאמאר דאקוורת'. נער הזהב מקומפטון שפרץ אל התודעה בשנת 2011 ונחשב להבטחה הגדולה של ההיפ הופ לא הפסיק לפרוע שטרות מאז, כשאלבומיו מזכים אותו במספר בלתי נתפס של מועמדויות ופרסים שונים, ביניהם כ-12 פרסי גראמי לאורך השנים.
לאמאר בן ה-31 לא סתם הציב את עצמו בטופ של הראפ העולמי, הוא אכן הדבר האמיתי. רוב האמנים העכשוויים המצליחים בתחום ההיפ הופ באים מז'אנר הטראפ וה"מאמבל ראפ", עולם של ביטים סמיכים ומקפיצים וטקסטים די מביכים שאף אחד, כולל הראפר ששר אותם, לא באמת מבין. בתוך כל הבינוניות הזו קנדריק הוא כוכב נוצץ שמבדל את עצמו מכל השאר עם טקסטים מתוחכמים, מסרים מורכבים, אמירה פוליטית נוקבת והמון סיפורים אישיים חשופים. אה כן, וכל הטוב הזה מוגש על פלואו כל כך מיוחד ושונה מוזיקלית מכל מה דבר אחר בסביבה, עד שאין לו באמת אף תחרות על תואר הראפר הטוב בעולם.
קנדריק לאמאר הוא לא רק ראפר גדול, הוא גם תופעה חברתית מעניינת. הוא גדל בקומפטון, אחת השכונות הכי קשוחות בלוס אנג'לס וגם השכונה שהכי מזוהה עם הווסט סייד ראפ של שנות ה-90 בהן יצאו ממנה ראפרים איקוניים כמו ההרכב NWA ואיתו כמובן ד"ר דרה ואייס קיוב, ומלבדם טופאק שאקור, סנופ דוג ועוד רבים וטובים. קנדריק, שאפילו היה על הסט של הקליפ ללהיט "California Love" שצולם ממש בשכונה שלו, נחשב לדבר הכי טוב שיצא מקומפטון מאז אותו תור זהב, ובעיקר מושווה לאליל שלו - טופאק.
הוא נחשב ליורש האמיתי של שאקור לא רק בגלל היותו אמן מוכשר ומצליח לפחות באותה המידה, אלא גם בגלל שכמותו אף הוא מרבה לדבר על הקשיים של אדם שחור באמריקה ולהעביר ביקורת על החברה. הוא מזוהה עם התנועה הפוליטית "Black Lives Matter" והוזמן מספר פעמים כאורח לבית הלבן בתקופת הכהונה של אחד ממעריציו, ברק אובמה, שחשף לא פעם בראיונות כמה הוא אוהב את המוזיקה שלו. לאמאר הרבה גם לתקוף את הנשיא דונלד טראמפ לאחר בחירתו, ובאופן כללי מהווה קול מאוד בולט ופוליטי בנוף המוזיקה השחורה. לא סתם הוא וחברת ההפקות שלו נבחרו על ידי במאי הסרט "פנתר שחור", שנחשב למעצים מאוד עבור הקהילה האפרו-אמריקאית בארה"ב, להפיק את פסקול הסרט. קנדריק ניצל את ההזדמנות להפיק אלבום שכמעט כולו הורכב מהאמנים השחורים הכי מצליחים בתחום, והתוצאה בהתאם לא פחות ממעולה.
סיבוב ההופעות האירופאי הנוכחי הוא הגדול ביותר שהיה לו מחוץ לארה"ב, והוכרז כאחד המוצלחים של השנה האחרונה, כשכולו היה סולד אאוט תוך מספר ימים. ההופעה נערכה במרצדס-בנז ארנה במזרח העיר ביעילות גרמנית ובסדר אופייניים, הדבר היחיד שהיה קצת פחות נעים הוא העובדה שהיינו צריכים לפלס את דרכנו בין המון האדם רק כדי להיכנס לגולדן רינג, אבל אני מספר את זה רק כדי ממש להתנשא.
את ההופעה חימם ג'יימס בלייק, אמן מוזיקה אלקטרונית בריטי מאוד מוכר ומצליח בפני עצמו, שעבד בעבר ובהווה עם לאמאר (בלייק הפיק את הלהיט "Element" מאלבומו האחרון). הבחירה בבלייק לחמם אותו מעט תמוהה בהתחשב בהבדלים הגדולים בין סגנונות המוזיקה שלהם, אבל מוסיפה ליוקרה ולוורסטיליות המוזיקלית של המופע.
כחצי שעה שהרגישה כמו נצח לאחר הופעת החימום הגיע סוף סוף הרגע המיוחל. קנדריק עולה לבמה לבוש במין חלוק מפואר לבן ואטיטיוד של משיח שחור. הוא פותח את ההופעה הכי חזק שיש, עם אחד מהלהיטים הכי גדולים מהאלבום האחרון שלו, "DNA" ועם להבות אש אימתניות מאחוריו, ומאותו הרגע הוא שומר על קצב גבוה ואחיד לאורך ההופעה כולה, ללא רגע אחד דל. הוא מדלג הלוך חזור בין שירים מהאלבום האחרון "Damn" לבין חומרים מוקדמים יותר מ-"Good Kid, M.A.A.D City" ומ-"To Pimp a Butterfly", ואפילו מפנק גם עם להיטים שבהם רק שיתף פעולה, כמו "Goosebumps" ו-"Collard Greens".
קנדריק חשוף ופגיע בשירים אחדים, קשוח ואגרסיבי באחרים, נותן את כל מנעד הצדדים המורכבים שבו. הוא טורף את הבמה הגדולה עליה הוא מופיע, יושב על כל ביט ומילה באופן טכני ומדויק, מספק לקהל כמעט את כל הלהיטים שלו שהוא אוהב, אחד אחרי השני. העיבודים נאמנים למקור והסאונד נשמע כמעט בדיוק כמו באלבום, ובאופן כללי אם יש ביקורת אחת רעה שאפשר להגיד על ההופעה היא שהיא כמעט הייתה טכנית מדי, מה שהופך את האמן שמולך לפחות אנושי ונגיש בעיניי. מצד שני, זה גם מה שהופך אמנים לעל אנושיים בעיני הקהל שלהם. הקהל גם מעורב מאוד, יודע כל מילה מבין אינסוף הטקסטים המורכבים, מכיר כל שיר, עוזר לקנדריק כשהוא נשאר בלי אוויר, ולא נח לרגע. עמדתי בשורות הראשונות, נדחק אל הבמה יחד עם אנשים מסוגים ומלאומים שונים, יחד חלקנו מרחב מצומצם, אנרגיות מחשמלות וזיעה של טירוף.
במהלך ההופעה קנדריק כמעט לבד לגמרי על הבמה, בין השירים יש מעט וידאו ארט וקטעי קישור משעשעים עם הסיפור על הפיכתו ל-"Kung Fu Kenny", הכינוי האחרון שאימץ לעצמו. את הבמה הוא חולק מדי פעם עם צ'ארם לה-דונה, רקדנית צעירה ומוכשרת, היחידה שמלווה את קנדריק על במה בסבב ההופעות הנוכחי ואחראית גם לכוריאוגרפיה בעצמה, וגם היא מקומפטון כמובן.
ברגעים שבהם קנדריק עוצר ומתקשר עם הקהל ניתן לראות את ההשפעה שלו עליו. הוא עומד על הבמה עם החלוק המשיחי שלו, מתפעל את הקהל, מורה לו מתי לקפוץ, מתי לשיר ומתי להדליק פנסים (לא עשה את הקטע עם הסטורי של עומר אדם, כנראה עוד יש לו מה ללמוד). הוא נותן לקהל להריע לו במחיאות כפיים במשך יותר מדקה וחצי, ואף מעודד אותו להמשיך, נהנה מכל טיפה של אהדה והערכה, מלא בעצמו בדיוק במידה הנכונה. באחד משיאי ההופעה הוא נותן לקהל לשיר לבדו כמעט את כל הלהיט "Humble" והקהל מספק את הסחורה באופן די מרשים. לאחר שההמונים מצטיינים בביצוע, קנדריק גומל להם עם ביצוע משלו ללהיט הגדול הזה שכבר שובר את הארנה סופית. לפרקים ההופעה הרגישה כמו להיות בקהל של כנסייה ולהקשיב למטיף, חוויה רוחנית לא קטנה. קנדריק מתייחס לעצמו כאל "הנבחר" ועובד קשה כדי לשמר את מעמדו, ההופעות הן הזמן שלו לבדוק אם הקהל עדיין מאמין בו כמו שהוא מאמין בעצמו, והקהל לחלוטין מאמין. ואז הוא מסיים את ההופעה עם עוד שיר מאלבומו האחרון - "God", שהפזמון שלו מכיל את המשפט "ככה אלוהים מרגיש", כמה סמלי ולא מקרי.
ההופעה של קנדריק לאמאר לחלוטין סיפקה את הסחורה, העטיפה שהעניקה העיר ברלין להופעה הזו הפכה את החוויה כבר למדהימה במיוחד. הופעות גדולות באירופה הן אלטרנטיבה מעולה לחובבי הופעות שלא זוכים לראות את כל האמנים האהובים עליהם מגיעים לארץ, והעובדה שכל כך הרבה ישראלים עשו את דרכם להופעה שם, רק מוכיחה שזה נגיש היום יותר מאי פעם. כל מי שטס לכאן והתגבר על הקור שובר השיאים, זכה לראות את אחד מאמני הראפ הגדולים בעולם בשיאו, כשהוא עדיין נותן לקהל את כל מה שיש לו. ואה כן, כל מי שבא לכאן זכה בעוד משהו, הזכות המבורכת להתנשא. אתם לא מבינים איזה טירוף היה, אי אפשר להסביר בכלל, הייתם צריכים להיות שם.