ברוח הימים, אחד הטרנדים הבולטים של הקולנוע ההוליוודי בעת הקרובה יהיה סרטי אקשן בכיכובה של דמות נשית. תריסר שכאלה עומדים להגיע לאקרנים במהלך השנה, כמעט שלושים נוספים נמצאים בשלבים שונים של הפקה, ואם לעבור לאוצר מילים מעולם הציפורים, הסנונית הראשונה לכך היא מותחן הריגול "דרור אדום", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע.
הסרט מבוסס על ספרו של ג'ייסון מתיוס, שכמו ג'ון לה-קארה היה בעצמו איש השירותים החשאיים לפני הסבתו המקצועית לתחום הכתיבה. מכאן גישתו, שמתמקדת בעבודה שחורה ולא בגאדג'טים רומנטיים סטייל ג'יימס בונד.
במקור וגם בעיבוד הקולנועי, דרורים הם כינוי למרגלים או מרגלות תוצרת רוסיה, שכלי הנשק העיקרי שלהם הוא נתונים פיזיים אטרקטיביים המאפשרים להם לפתות את היעדים שלהם. לא פלא אם כך שלתפקיד הראשי לוהקה אחת השחקניות המרשימות בהוליווד, ג'ניפר לורנס. זו מגלמת בלרינה שנאלצת לפרוש מן המקצוע בשל פציעה, וכדאי לשמור על התנאים הכלכליים המיטיבים שהיו לה במסגרת הבולשוי ולהמשיך לכלכל את אמה החולה, אין לה ברירה אלא לקבל את עצתו של דודה, איש השירותים החשאיים. היא מוצאת עצמה במעין אקדמיה למרגלות מתחילות, שמתגלה למעשה כמעין בית ספר לזונות בשירות המדינה, אך מנצלת אט-אט את ערמומיותה כדי להפוך מבורג כנוע במנגנון לאשה שמכתיבה את גורלה.
כפי שצייצה ג'סיקה צ'סטיין בהקשר לדיון לאחר החשיפות המטרידות מאחורי הקלעים של "להרוג את ביל", לסרטי נקמה נשית שכאלה יש בדרך כלל בעיה מובנית: אמנם בסופו של דבר הם מראים כיצד ידן של הגיבורה על העליונה, אבל בדרך לשם עליהן לעבור ויה דולורוזה שכוללת שלל ייסורים פיזיים - והמצלמה, שבדרך כלל עומד מאחוריה מבט גברי, מחפיצה אותה ומתענגת על העינויים הגופניים שלה, שבדרך כלל יש בהם ממד מיני.
הדבר בולט ביתר שאת ב"דרור אדום", סרט שמותח את גבולות השימוש באלימות ובעירום בקולנוע האמריקאי המסחרי, ולורנס מבלה את רובו בשלבים שונים של התערטלות, כולל עירום חזיתי. הבמאי פרנסיס לורנס עבד איתה בעבר כבר בסדרת "משחקי הרעב", ואין לו קשר משפחתי אליה וכנראה גם לא יותר מדי כבוד כלפיה, או חוש איפוק כלשהו בכלל. בכסות הפמיניזם בגרוש וההבטחה שבסופו של דבר תחזור השליטה לידי הגיבורה, הוא מרשה לעצמו להתחרמן ללא הרף על הפשטתה, הכאתה והשפלתה.
מה שמעורר אי-נוחות הן הסיטואציות עצמן, למשל ניסיון אונס אנאלי של הגיבורה, אך עוד יותר מכך, הצורה בה הבמאי מתאר זאת. הסרט גולש לא פעם למחוזות לא נעימים, ומזכיר זבלונים מתת-הז'אנר שפרח בימי המלחמה הקרה ועקב אחר תלאותיהן של אסירות ושפחות מין. כלומר, מאחורי ההפקה ההוליוודית הנוצצת והאג'נדה הכאילו ליברלית, מסתתר לו גלגול מודרני של כל ה"הייתי כלבתו של הקפטן" למיניהן.
נוסף לכך, הסרט משמר גם כמעט כל סטריאוטיפ אפשרי לגבי רוסים ורוסיות, מן האובססיה שלהם לבלט ועד דברים נוראיים הרבה יותר. כל זה, כמובן, בשירות ההערצה לערכים האמריקאים, המוצגים כאן כשאיפתו האולטימטיבית של כל מי שמן הצד השני של מסך הברזל.
את הדמויות הרוסיות מגלם צוות קוסמופוליטי: אמריקאית (לורנס), בריטי (ג'רמי איירונס), צרפתייה-בריטית (שרלוט רמפלינג), בלגי (מתיאס שונארטס) ועוד. אף אחד מהם לא רוסי באמת, אבל כולם מזייפים את המבטא, ועושים זאת באופן חלש למדי. לעתים, הוא אפילו בורח להם.
עיקר העלילה מתאר את המשחק שמתפתח בין הסוכנת החדשה והמשימה הראשונה שלה: סוכן אמריקאי, בגילומו של ג'ואל אדגרטון האוסטרלי, שעליה להפיל ברשתה. רצה הגורל ולנוחות ההפקה, התסריט לוקח את שניהם לבודפשט, אחת הערים שהכי זול לצלם בהן כיום, ושם מנהלים השניים משחק מוחות ופיתויים. על הנייר זה נשמע טוב, רק שלא מתפתחת כימיה. לא ברור גם למה נראה שהגיבורה אכן מתאהבת על אמת במושא הפיתוי שלה, שאינו מושך או כריזמטי בצורה יוצאת דופן.
יש כמובן גם שני טוויסטים, אותם לא צריך להיות סוכן KGB כדי להריח מרחוק, ועוד שלל סצינות עינויים. כמו שיכור שמשתולל בפאב, כך גם הסרט הזה: בכל פעם שנראה כי הוא נרגע, זה רק כדי להתפרץ מחדש, באופן קולני וחולני מתמיד. אך כמובן שתוך כדי המשך ההתעללויות בלורנס, הבמאי מלטף את כתפנו ולוחש לנו בטון מפייס "אל תתקוממו, זה רק כדי שהנקמה שלה תהיה מספקת יותר".
כפי שהוכח בשלושת פרקי "משחקי הרעב" שביים, כמו גם ב"אני האגדה" ו"קונסטנטין" שיצר קודם לכן, לורנס אינו במאי עם טאץ' או שאר רוח מיוחד. גם התסריט כאן לא מציג הברקות שלא ראינו במותחני ריגול קודמים. עם זאת, העשייה הקולנועית בסך הכל מיומנת. אינטריגות רוסיות-אמריקאיות הן מאז ומעולם מניה קולנועית בטוחה, ותצוגת המשחק של לורנס מלאת כוח כתמיד.
כלומר, בסטנדרטים של תוצר אקשן נחות לאזור הדמדומים שבין תקופת אוסקרים לעונת סרטי הקיץ, "דרור אדום" בהחלט עובד במידה מסוימת, וזו בדיוק הבעיה: העובדה שבמסווה הכפול של בידור הוליוודי שגרתי ושל יצירה עם מחויבות פמיניסטית, הוא מאפשר לעצמו לנצל כך את הגיבורה ואת השחקנית שלו, ולהזמין אותנו להשתתף גם כן בשעשוע הסדיסטי.
אז בתור סנונית ראשונה, "דרור אדום" אינו מבשר טובות: לא לגבי פרקי המשך נוספים שעוד עשויים לצוץ בכיכובה של גיבורתו, ובטח שלא באשר לגל סרטי האקשן הנשיים שיבואו אחריו. יהיה מעניין לראות אם גם יילכו בדרכו הנלוזה, או שמא יצליחו להמציא מחדש את הז'אנר ולהעצים את הגיבורות שלהם בלי לירוק להן בפרצוף.
