בשבוע שעבר מינסוטה השיגה את הניצחון ה-31 שלה העונה. בכל העונה שעברה הקבוצה של טום ת'יבודו ניצחה 31 משחקים, אבל עכשיו הם מוצאים את עצמם כ-30 משחקים לסוף העונה עם אותו מספר בטור הניצחונות. הם נמצאים בקצב של 50 ניצחונות העונה, הישג שהם לא הגיעו אליו מאז הימים שאנשים היו מדברים באייסיקיו. הם מיצבו את עצמם היטב בקרב על מקומות 3-5 ביחד עם הספרס והת'אנדר וזה אומר שבפעם הראשונה מאז 2004, הזאבים בדרך הנכונה לפלייאוף ולשבירת בצורת הפלייאוף הארוכה ביותר ב-NBA.
יש כמה אבות להצלחה של הטימברוולבס העונה. אפשר לתת את הקרדיט לטום ת'יבודו, שבעונתו השנייה בקבוצה נראה שהשגעונות שלו מתחילים לחלחל לשחקניו. אפשר לזקוף זאת לזכות קארל אנטוני טאונס שממשיך להתפתח להיות אחד הביגמנים המוכשרים בליגה. שניהם בהחלט ראויים להערכה, אבל אין ספק שהשינוי הגדול של הוולבס העונה נובע מההגעה של ג'ימי באטלר.
בדצמבר האחרון, אחרי שבאטלר סחף את מינסוטה לניצחון בהארכה על הנאגטס עם 39 נקודות, 5 אסיסטים, 4 ריבאונדים ותצוגת קלאץ' מפוארת, ת'יבודו אמר זאת בעצמו. "אני מקווה שכולם רואים כמה הוא מיוחד. הוא שינה הכל עבורנו". בשבוע האחרון הוא נבחר לאולסטאר בפעם הרביעית בקריירה וכנראה שבכל רשימה של שחקני טופ 15 בליגה הוא יהיה רשום איפשהו, כך שהדאגות של ת'יבודו מיותרות. כולם בהחלט רואים זאת עכשיו. אבל לא תמיד כולם ראו כמה ג'ימי באטלר מיוחד, לא תמיד הוא היה סינדרלה. למעשה, במשך רוב חייו הוא היה לכלוכית.
באטלר מספר על הדרך הפתלתלה ל-NBA
"אני מרגיש שאף פעם לא הייתי השחקן הטוב ביותר. אף פעם לא ניסו לגייס אותי. תמיד הקלפים היו נגדי ותמיד הייתי צריך למצוא דרך לגרום לדברים לקרות". זה מה שבאטלר אמר לפני שלוש שנים, באמצע עונת הפריצה שלו בבולס בה זכה בתואר השחקן המשתפר. זה נשמע כמו משפט גנרי של שחקן שלא האמינו בו ועכשיו הוא מוכיח שכולם טעו, אבל אצל באטלר המשפט הזה יותר אמין, השורשים שלו יותר נטועים במציאות, וכדי להבין מאיפה השורשים הם מגיעים, צריך להבין מתי ואיפה הם ננטעו.
"אני לא אוהבת את איך שאתה נראה. אתה חייב ללכת". כך באטלר תיאר את המילים האחרונות שאמו אמרה לו לפני שגירשה אותו מהבית בגיל 13. באטלר גדל בטומבול, פרבר של יוסטון, טקסס, ולא היה לו לאן ללכת. אביו נטש את המשפחה כשהיה תינוק וכעת הוא מצא את עצמו לבד, ללא משפחה, ללא בית.
מה עושים במצב כזה? ג'ימי נדד בין בתים של חברים וישן כל פעם כמה שבועות אצל חבר אחר, עד שהרגיש שהמאיס את עצמו על הסביבה. בתקופה הזו הכדורסל הפך להיות בן המשפחה הקרוב ביותר שלו. ג'ימי חרש את מגרשי האספלט הסדוקים של טומבול ודרכם הוא מצא את המשפחה החדשה שלו.
בערך שלוש שנים אחרי שגורש מהבית ג'ימי בילה כרגיל במגרש הכדורסל. הוא החל להראות ניצוצות של כישרון אבל עדיין אף מכללה לא פנתה אליו. מי שכן פנה אליו היה בחור צעיר בן 14 בשם ג'ורדן לזלי. לזלי שיחק בקבוצת הפוטבול של התיכון ואתגר את ג'ימי לתחרות שלשות, ובאופן מיידי נוצר ביניהם קשר. לזלי הזמין את ג'ימי אליו לארוחות ולמשחקי וידאו ומהר מאוד ג'ימי הפך לבן בית במשפחת לזלי. האחים הקטנים של ג'ורדן התאהבו בו, ההורים של ג'ורדן האמינו בו, וג'ימי היה מאושר.
"הם קיבלו אותי לתוך המשפחה שלהם", הוא אמר בראיון ל-ESPN ב-2011, "לא יכולתי להאמין לזה". התקופה שלו כהומלס נגמרה.
התמיכה המשפחתית אפשרה לג'ימי להתרכז עוד יותר בכדורסל ובשנתו האחרונה בתיכון הוא העמיד ממוצעים לא רעים של 19.9 נקודות ו-8.7 ריבאונדים. זה עדיין לא היה מספיק כדי למשוך את המכללות הגדולות, או איזושהי מכללה באופן כללי. השם שלו לא הופיע בשום דו"ח סקאוטינג ובהיעדר אופציה אחרת, הוא הלך לשחק בטיילר, מכללה קהילתית בטקסס. למכללה הקטנטנה הזו יש יותר היסטוריה ביצירת פוליטיקאים רפובליקנים מאשר ביצירת שחקני NBA. השחקן היחיד שיצא מהמכללה הזו בהיסטוריה שלה הוא רוברט פאק, ששיחק בליגה 13 עונות מבלי להשאיר חותם רציני. לכאורה, זה היה אמור להיות התסריט הטוב ביותר עבור הקריירה של באטלר, אבל הוא המשיך לעבוד קשה והעיניים הנכונות החלו להסתובב.
במשחק הראשון שלו בטיילר הוא קלע 34 נקודות. "אחרי שהיו לי כמה משחקים של 30-40 נקודות, זה נתן לי את הביטחון שאני יכול לשחק ברמות הגבוהות", הוא סיפר באותו ראיון ל-ESPN. עד סוף אותה עונה הוא קיבל הצעות ממכללות גדולות כמו קנטקי, קלמזון, אייווה סטייט ומרקט. אמו של ג'ורדן, מישל למברט, דחפה לכיוון של מרקט. "זו אקדמיה מעולה. אמרתי לו שהוא צריך ללכת לשם כי יכול להיות שהכדורסל לא יסתדר בטווח הארוך. הוא היה צריך תואר שהוא יוכל להישען עליו". ג'ימי הקשיב לעצה של מישל ונכנס למחילת הארנב שתשנה את חייו.
במרקט הרמה הייתה גבוהה יותר ובאטלר לא בלט כל כך בעונתו הראשונה, אבל הוא הכיר את באז וויליאמס, המאמן של התכנית. וויליאמס לקח את ג'ימי תחת חסותו לאחר ששמע על סיפור חייו הלא שגרתי. "ג'ימי הוא לא טיפוסי משום שהוא לא חלם אף פעם להיות פה", הוא אמר בראיון לניק פרידל מ-ESPN ב-2015, "הוא לא היה בפוזיציה לחלום את החלומות הללו". וויליאמס ראה משהו בג'ימי שכנראה אפילו ג'ימי לא ראה והוא דחף אותו לקצה. "באז היה כמו דמות אב עבורי והוא הכיר לי את כל העולם של מוסר העבודה. אני אוהב אותו", כך באטלר אמר באותו ראיון.
בעונה השנייה שלו במרקט באטלר כבר הפך להיות שחקן חמישייה ובעונתו השלישית הוא העמיד מספרים יפים של 15.7 נקודות ב-49% מהשדה, 6.1 ריבאונדים, 2.3 אסיסטים ו-1.4 חטיפות. בטורניר ה-NCAA מרקט אמנם הודחה בשלב הסוויט סיקסטין, אבל באטלר נרשם בפנקסים של הסקאוטים ב-NBA. אף אחד לא חשב שהוא יהיה כוכב, בטח בהתחשב בגילו המבוגר יחסית לשחקנים שנכנסים לליגה (הוא היה כמעט בן 22 בזמן הדראפט), אבל היה ברור שיש לו סיכוי לא רע להיבחר בדראפט.
באטלר הוא מסוג האנשים שמצליחים להוכיח שיש להם מקום היכן שלא יזרקו אותם, גם אם קורות החיים שלו רחוקים מלהרשים. בשלב הראיונות של הפרוספקטים לדראפט זה היה הרגע שבו הוא הראה למנהלים בליגה כמה הוא איכותי. עם דחיפה גדולה מצדו של וויליאמס ושורה של ראיונות מוצלחים באטלר נתפס כמי שיבחר באזור סוף הסיבוב הראשון.
בעקבות אחד מהראיונות הללו אחד מהג'נרל מנג'רים בליגה אמר לצ'אד פורד לפני הדראפט ב-2011 את המילים הבאות. "הסיפור שלו הוא אחד הסיפורים הכי יוצאי דופן שראיתי בכל השנים שלי בכדורסל. היו כל כך הרבה פעמים שבהם החיים דנו אותו לכישלון ובכל פעם, הוא הצליח נגד כל הסיכויים. כשאתה מדבר איתו אתה מקבל את התחושה שיש איזושהי גדולה בילד הזה".
יכול להיות שהראיונות הללו היו יותר מדי מוצלחים והסיטו את הדיון מג'ימי השחקן לג'ימי האיש. דוק ריברס, בוגר מכללת מרקט ובזמנו מאמן הסלטיקס שהחזיקה את הבחירה ה-25 בדראפט, חשב על לקחת באטלר בדראפט, אבל בסופו של דבר הסלטיקס ירדו מהרעיון. ב-2015 ריברס דיבר על אותה החלטה. "הוא אולי אחד מאותם שחקנים שאנשים הלכו לאיבוד עם כמה שהוא ילד טוב ולא ראו כמה הוא שחקן טוב. בצורה מוזרה, אני חושב שזה פגע בג'ימי. אף אחד לא הסתכל על הכישרון. גם אני לא ראיתי אותו, לא חשבתי שהוא יהיה עד כדי כך טוב".
הסלטיקס לקחו את מרשון ברוקס באותה בחירה ובאטלר הגיע לידי הבולס בבחירה ה-30, שם הוא פגש לראשונה את ת'יבודו, והיום אפשר להגיד שזו הייתה כמעט אהבה ממבט ראשון. במסיבת העיתונאים בקיץ האחרון שבה באטלר הוצג במינסוטה ת'יבס סיפר כי בעונת הרוקי של באטלר, העונה המקוצרת בעקבות שביתת השחקנים, כמעט לא היה זמן להתאמן מכיוון שלוח הזמנים היה דחוס. עם זאת, באטלר תמיד מצא זמן להתאמן. בעוד ת'יבודו היה מסתכל על המגרש ממשרדו הוא היה תמיד רואה את לואל דנג ואת באטלר מתאמנים גם בשעות הקטנות של הלילה. אחרי אותם אימונים דנג היה מגיע למשרד של ת'יבודו ומספר לו כמה באטלר הוא יהלום לא מלוטש. באטלר עוד היה ביישן מדי מכדי להיכנס למשרד של המאמן לבדו.
אבל מהר מאוד באטלר קנה לעצמו מקום של כבוד בהיררכיה של ת'יבס. בעונת 2012/13, עונת הסופמור שלו, הבולס סבלו ממכת פציעות נוראית. דרק רוז פספס את כל העונה ודנג התמודד עם פציעות מעצבנות. באטלר קיבל את ההזדמנות במקומו של דנג ומהרגע שהוא עלה על המגרש, הוא לא ירד ממנו. מילולית. בינואר 2013 במשחק מול ממפיס הוא עלה בחמישייה בפעם הראשונה בקריירה שלו בעקבות פציעה של דנג ושיחק 48 דקות. בפלייאוף של אותה עונה, בסדרת חצי הגמר מול ההיט, באטלר שיחק 221 דקות מתוך 240 דקות אפשריות בסדרה, ורוב דקות המנוחה שלו הגיעו בגארבג' טיים. במשחקים 1, 3 ו-5, שהיו צמודים יחסית, הוא לא ירד מהפרקט לשניה אחת כאשר הוא שומר על לברון ג'יימס כל המשחק. האמון של ת'יבודו בווינגמן הצעיר שלו נתן לו את הביטחון שהוא היה צריך.
באטלר המשיך להשתפר בעונה לאחר מכן ובסוף אותו קיץ, קיץ 2014, הוצעה לו הארכת חוזה שלפי הדיווחים, הייתה באזור ה-42 מיליון דולר לארבע עונות. באטלר דחה את ההצעה והעדיף להפוך לשחקן חופשי מוגבל בקיץ 2015. ההחלטה הזו התבררה כמבריקה משום שבעונה לאחר מכן הגיעה הפריצה הגדולה שלו ובסיומה חוזה לחמש שנים תמורת 95 מיליון דולר. באטלר ידע עליות ומורדות מאז, גם ביחסים שלו עם המאמנים, התקשורת והקבוצה, אבל לכולם כבר היה ברור שמדובר באחד השחקנים הטובים בליגה, וזה בא לידי ביטוי ביתר שאת העונה עם הרוח החדשה שהוא הכניס במינסוטה.
הסיפור של באטלר הוא לא סיפור רגיל. למרות הקשיים שהוא עבר בילדותו, הוא הצליח לגבש אישיות חסונה ולא להשתולל כמו דניס רודמן. למרות שאף אחד לא ממש האמין בו בצעירותו, הוא לא חי בשביל להוכיח לכולם כמה הם טעו כמו קווין דוראנט. קשה למצוא תקדים לסיפור כמו זה של באטלר, קשה למצוא תקדים לשחקן שלא היה דומיננטי ברמות של התיכונים או הקולג' והופך להיות דומיננטי כל כך ב-NBA. קשה למצוא תקדים לבן אדם שיש לו כל כך הרבה חסכים בילדות והופך להיות אלפא דוג ומנהיג.
לטעמי, אותם חסכים יצרו אצל באטלר את תסביך מוסר העבודה המשוגע שלו, אבל ההיכרות שלו עם טום ת'יבודו, בן אדם עם מוסר עבודה משוגע לא פחות, הוא מה שאפשר לו להתפתח לכוכב שהוא היום. בכלל לא בטוח שתחת מאמנים אחרים באטלר היה ממצה את הפוטנציאל שלו כפי שהוא ממצה אותו תחת ת'יבודו. אנחנו אוהבים להסתלבט על ת'יבודו בעקבות הדקות המוגזמות שהוא נותן לשחקנים הבכירים שלו, אבל הטקטיקה הזו אפשרה לג'ימי באטלר להפוך לג'ימי באקטס. האם תחת מאמן אחר הוא גם כן היה מקבל את אותו אמון ואותה הזדמנות? האם באטלר חייב באיזשהו מקום את הקריירה שלו לת'יבס?
למרות שת'יבודו נתן לבאטלר את ההזדמנות להוכיח את עצמו, עדיין צריך לתת לבאטלר את הקרדיט על כך שהוא הגיע למצב בו הוא בכלל קיבל את ההזדמנות הזו. המנטליות שלו היא מה שאפשרה את זה, וברגע שהוא קיבל את ההזדמנות הוא לקח אותה בשתי ידיים.
באז וויליאמס כנראה תיאר את המנטליות הזו בצורה המדויקת ביותר. "לאורך כל חייו ג'ימי הימר על עצמו", הוא אמר לאחר שבאטלר דחה את הארכת החוזה של הבולס ב-2014, "אז כשאתה מביא לו הצעה של 42 מיליון לארבע עונות הוא לא מעבד את זה בצורה הזו. הוא מסתכל על זה בצורה של ללכת על מה שבטוח או להמר על עצמו, והוא תמיד יהמר על עצמו. זה לא ספציפי לבולס, זה לא ספציפי ל-NBA, זה ספציפי ללב שלו. זה מי שהוא".
מה התקרה של באטלר? האם הוא עוד יכול להשתפר ולהביא את הטימברוולבס למחוזות שהם לא הגיעו אליהם? ת'יבודו אמר פעם שהוא לא רוצה לשים "מכסה" על התקרה של באטלר, ויכול להיות שבאמת אין כזו, אבל אין ספק שהנוכחות של הווריירס תקשה על באטלר לממש את הרצונות שלו לזכות באליפות בזמן הקרוב. באופן כללי, הנוכחות העוצמתית של גולדן סטייט עלולה ליצור סוג של דור מדבר חדש של כוכבים שלא יזכו לגעת בגביע לארי אובריאן מקרוב. באטלר, ראסל ווסטברוק, פול ג'ורג', כריס פול, ג'יימס הארדן ואחרים עלולים להפוך להיות מה שפטריק יואינג, צ'ארלס בארקלי, רג'י מילר, קארל מלון וג'ון סטוקטון הפכו להיות בשנות ה-90 כאשר מייקל ג'ורדן והבולס שלטו בליגה. אבל עצם העובדה שאנחנו מדברים על באטלר באותה שורה עם כל הכוכבים הללו אחרי כל מה שעבר, היא פנטסטית כשלעצמה.