לבד מול הרוע המוחלט: כך הצילו מילותיו של צ'רצ'יל את העולם כולו

אם וינסטון צ'רצ'יל היה הולך לעולמו בגיל 65 סטנדרטי של פרישה, גיל מופלג אז, איש לא היה זוכר אותו כיום. אולי מישהו היה כותב ביוגרפיה משעשעת, או עבודת דוקטורט, על חבר הפרלמנט האציל, התמהוני בעל החיים הסוערים, וההיסטוריה היתה שונה לחלוטין. כמובן, במקרה כזה ייתכן שההיסטוריה בעיקרה היתה נכתבת בגרמנית.

במעט הגזמה גם ניתן לומר שאם צ'רצ'יל היה הולך לעולמו בסתיו 1940, חצי שנה בלבד אחרי שהיה לראש ממשלת בריטניה – עיקר עבודתו ותרומתו ההיסטורית כבר היתה מאחוריו במלחמה הנוראה ביותר של האנושות: שלושה נאומים, כל אחד מהם מלאכת מחשבת המצוטטת בהתפעמות עד היום. שלושה נאומים ששינו את פני ההיסטוריה.

מבחינת תפקידו ההיסטורי של צ'רצ'יל כמנהיגה של בריטניה במלחמת העולם השנייה, ניתן לומר שהמיתוס וההערצה נובעים מאותם חודשים מעטים, לכל היותר שנה, בין מאי 1940 לבין יוני 1941. וכן, מיתוסים יכולים להיות נכונים. זו השנה שבה נדמה לעתים שקולו של צ'רצ'יל, הפלדה שהוא יוצק בעמו, הנאומים הנשגבים – מעטים אבל כל אחד מהם פנינה - יחד עם העבודה בצריפים בבלצ'לי פארק שם עמלים מאות אנשים תחת אלן טיורינג על פיענוח צופן האניגמה, ויחד עם תחנות המכ"ם וטייסי ההריקיין והספיטפייר – בזכות כל אלה בריטניה מחזיקה מעמד, ולא נכנעת. ואם בריטניה הייתה נכנעת ומגיעה להסכם עם היטלר אנו חיים בעולם שונה לגמרי. בעצם אנו, היהודים, לא חיים כלל. והיסטוריונים מאמינים היום שהסיבה המרכזית שהיטלר פלש לברית המועצות בעיתוי שבו החליט על כך היא כדי לסלק מצ'רצ'יל את התקווה האחרונה, להכניע את ברית המועצות ובכך להכריח את בריטניה להגיע איתו להסדר של כניעה, שבו בריטניה תוותר על הצי, תשמר את מושבותיה ולגרמניה הנאצית תהיה יד חופשית באירופה.

צ'רצ'יל אינו איש המאה העשרים. הוא נולד לעידן אחר, בשנת 1874. בנו של לורד רנדולף צ'רצ'יל, שנחשב מדינאי מבריק ונואם מחונן, ולג'ני, בתו של איל הון אמריקני. הוא נולד בארמון המשפחה, בלנהיים, שאותו קיבל אחד מאבותיו, ג'ון צ'רצ'יל, על ניצחונו בקרב בלנהיים באחת המלחמות האינסופיות של אנגליה, הוא גם קיבל את תואר הדוכס ממרלבורו. התואר, אגב, לא של וינסטון אלא של בן דודו. הוא חי אמנם עד ימי הביטלס, חצאיות המיני, הטלוויזיה ופצצת האטום, אבל נותר אציל אנגלי שהיה מרגיש בנוח הרבה יותר עם הדוכס מוולינגטון מאשר עם הרולינג סטונס.

בילדותו הוא נחשב ל, איך נאמר זאת, איטי. בין השאר היה לו שפתות נוראי וגמגום קל, והוא השתדל תמיד להימנע מהאות S. עם אביו הוא סיפר שדיבר שיחה אחת בלבד בחייו. מה שעשו אז עם בני אצילים איטיים היה לשלוח אותם לצבא, וצ'רצ'יל נשלח אחרי בית הספר היוקרתי הארו לפנימייה הצבאית סנדהרסט. לימים, כששאלו אותו מאיפה השליטה הנפלאה שלו בשפה האנגלית, ענה: כשכל בני המחזור המבריקים שלי המשיכו ללמוד ברוח התקופה יוונית עתיקה ולטינית אני נשארתי כיתה, ולמדתי אנגלית על בוריה.

התכונות הידועות – עקשנות, נחישות, עצמאות - היו מלכתחילה, והאמת היא שרק בשיטה המעמדית האנגלית יכול היה להיות מצב שבו תת-קצין, כפי שהיה צ'רצ'יל הצעיר, משוטט על דעת עצמו בין אפגניסטאן לסודן, משתתף בהסתערויות פרשים, כותב לעיתונים, נופל בשבי ובורח לחופש במלחמת הבורים. הוא שב לארצו, נכנס לפוליטיקה, נבחר לפרלמנט מטעם השמרנים, ערק לימים לליברלים ושב לשמרנים. כשר ימיה במלחמת העולם הראשונה הוא מקבל ציון גבוה על העברת הצי מפחם לנפט, אבל הכישלון הנורא בקרב גליפולי רשום בטאבו על שמו. בצדק. אחרי המלחמה הוא שר כושל ששובר את השביתה הגדולה של שנת 1926, ובכלל ימי שלום לא היטיבו איתו. הוא כותב, הוא מרצה, הוא חבר פרלמנט מהספסלים האחוריים, המתריע פעם אחר פעם מפני הסכנה הדמיונית הזאת, גרמניה הנאצית ושותפתה הזוטרה, איטליה הפשיסטית. אגב הוא גם מתעב את ברית המועצות הסטליניסטית. הוא נחשב כסופר וכדמות צבעונית, אבל כאדם מסוכן, הרפתקן, שאין לבטוח בו עם משרות בכירות.

לא ניכנס כאן כמובן לכל ההיסטוריה המוכרת, אבל בשתי מילים: ממלחמת העולם הראשונה גרמניה, המנוצחת, יוצאת חזקה יותר יחסית מהמנצחות, צרפת ובריטניה. המלחמה מתנהלת על אדמת צרפת, גרמניה נכנעת לפני שהמלחמה מגיעה אליה, ובשנות היטלר היא מבקשת לבטל את הסכם ורסאיי – תכתיב הכניעה המשפיל. היא מבקשת לכאורה דברים הגיוניים: חבל הסאר הגרמני, חבל הרוהר הגרמני, חבל הסודטים המיושב גרמנים בהסכם מינכן - ומשיגה אותם

יש תזה, והיא נכונה, האומרת שבהסכם מינכן בריטניה וצרפת לא יכלו לצאת למלחמה. הן משותקות מנטלית. יתרה מזו, רק לאחר ההסכם, כשהיטלר כמובן הפר אותו וצעד לתוך פראג, בריטניה סוף סוף מתעוררת, ובשנה שחלפה בין ההסכם לבין פרוץ המלחמה בריטניה תבנה ותציב שישים תחנות מכ"ם, תבנה את טייסות הספיטפיירים וההריקיינים שיצילו אותה בשעתה הקשה. ועוד דבר: ברית המועצות לא הכריזה מלחמה על גרמניה. גרמניה פלשה. ארצות הברית לא הכריזה מלחמה על הרוע הנאצי. גרמניה הכריזה מלחמה עליה אחרי פרל הרבור. בריטניה של צ'מברליין היא זו שמכריזה מלחמה ממניעים ערכיים על גרמניה אחרי הפלישה לפולין.

אחרי הסכם מינכן, כשכל בריטניה מריעה לאיש השלום צ'מברליין שהביא שלום עם כבוד, שלום לדורנו, קם צ'רצ'יל בבית הנבחרים. איש לא הקשיב למחרחר המלחמה הזקן והנואם המזהיר – וכזה היה תמיד - כשאמר: בריטניה יכלה לבחור בין חרפה לבין מלחמה. היא בחרה בחרפה – ותקבל את המלחמה.

עם פרוץ המלחמה מוחזר צ'רצ'יל לצי שתמיד אהב, וכשהחזית המערבית מתמוטטת במאי 1940 עם פלישת הבזק של הוורמכט דרך יערות הארדנים, שעליהם הכריזו הצרפתים שהם בלתי עבירים לשריון, כשכל תקוותיו, כל מדיניותו, עולים בעשן, מאבד צ'מברליין את אמון הבריטים, ממשלתו נופלת והוא מתפטר. מי יחליף אותו? השמרנים שולטים – אבל זו מלחמה, יש ממשלת אחדות עם הלייבור, השונא את בן האצילים הזקן, איש העולם הישן השונא אותם בחזרה. השמרנים רוצים את הלורד הליפקס, פייסן, המבקש להגיע לדיל הטוב ביותר האפשרי עם היטלר. כזכור בשלב זה חיל המשלוח הבריטי לכוד בצרפת כשהפנצרים מתחילים בדהרה אל פריס. כולם סברו שצווארה של בריטניה יימלק כצוואר תרנגולת וזה היה הגיוני לגמרי: אם גרמניה הנאצית מביסה מדינות כמו דנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה בו-בזמן ובתוך יום או יומיים, אם צרפת מתמוטטת תוך שבועות ספורים – מה התקווה? ברית המועצות, שחתמה את הסכם ריבנטרופ מולוטוב? ארצות הברית הבדלנית, שבה ברוב של סנטור אחד בלבד נמנעה החלטה לבטל את הגיוס לצבא?

הממסד רוצה את הליפקס. והלייבור קם על רגליו האחוריות. הם דורשים את צ'רצ'יל. בן 65, שלא הצליח עד כה בתפקידים ביצועיים, תמהוני למדי, יהיה ראש הממשלה. צדקתו בהתראות החוזרות ונשנות מסכנת הנאצים והפשיסטים הוכחה לבסוף, והם כופים את דעתם. צ'רצ'יל מרכיב ממשלת אחדות והופך ראש ממשלה ב-10 במאי 1940.

שלושה ימים אחר כך יישא נאום בפרלמנט, ובו יאמר: "לא אוכל להציע דבר מלבד דם, עמל, דמעות ויזע. צפויה לנו תקופה קשה שבקשות. לפנינו חודשים רבים, רבים ביותר, של מאבק וסבל. שואלים אתם מה המדיניות שלנו? אני אומר כי המדיניות היא לקדש מלחמה באדמה, בים ובאוויר. לאסור מלחמה בכל כוחנו. לאסור מלחמה נגד רודנות מפלצתית שכמותה לא היתה מעולם בהיסטוריה האפלה והאומללה של הפשע האנושי. זו המדיניות שלנו. שואלים אתם מהי מטרתנו? אענה במילה אחת: ניצחון. ניצחון בכל מחיר. ניצחון למרות כל האימה. ניצחון, תהא הדרך ארוכה וקשה ככל שתהיה".

צ'רצ'יל מסרב להצעה ההגיונית כביכול לנהל בסתר משא ומתן, לשלוח גישושים או לקבלם מהיטלר. הוא יודע שאפילו ידיעה, שהיטלר ידליף כמובן, על גישושי שלום תמוטט סופית את המורל הבריטי, כאשר החיילים בסכנה והאוניות מוטבעות בקצב רצחני.

שבועיים אחרי כניסתו לתפקיד נלכד חיל המשלוח הבריטי בדנקירק - ומחולץ בנס. אחריו, ב-4 ביוני, הוא נושא עוד נאום נשגב, שבו אמר: "אם גם חלקים גדולים של אירופה והרבה מדינות ותיקות ומהוללות נפלו או תיפולנה תחת שלטון הגסטפו וכל המנגנון המשוקץ של השלטון הנאצי, אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נילחם בצרפת, נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע""

האגדה מספרת שאחרי הנאום אמר בשקט: "ואם הם ינחתו נכה בראשיהם בבקבוקי בירה ריקים כי זה הנשק היחיד שיש לנו", והוסיף עוד הערה מפוכחת – "הנס של דנקירק אכן היה הצלה, אבל לא מנצחים מלחמות באמצעות נסיגות".

אבל חשיבות הנאום היא בנחישות המוחלטת, באי ייפוי המציאות, תוך הצבת המטרה החד-משמעית: לא הסדר. לא כניעה. לא שביתת נשק. ניצחון או מפלה, במלחמה על עתיד האנושות.

צרפת נפלה ימים ספורים אחר כך, וב-18 ביוני, שבועיים אחרי נאום ה"נילחם בחופים", נשא צ'רצ'יל נאום נוסף, ובו השורות הנפלאות: "היטלר יודע כי יצטרך לשבור אותנו באי הזה, שאם לא כן יובס במלחמה. אם נוכל לו, תוכל אירופה כולה לזכות בחירותה וחיי העולם יוכלו לנוע קדימה, אל המרחבים שטופי השמש. ברם אם ניכשל, ישקע העולם כולו, על ארצות הברית, על כל שידענו וכל שאהבנו, בתהומות עידן אופל חדש, שימיו המאיימים עלולים אף להתארך בשל ניצולו הנתעב של המדע. לכן, הבה נאזור עוז ונמלא את חובותינו. וכך גם תוסיף האימפריה הבריטית ויוסיף חבר העמים שלה להתקיים עוד אלף שנים, ויוסיפו בני האדם לומר: הייתה זו שעתם היפה ביותר".

אלה היו שלושת הנאומים שנשא בזמן המשבר של נפילת צרפת, הימים האפלים מכל שבהם בריטניה מבינה, והעולם כולו מבין, שהיא לבדה נגד הצבא הטוב בהיסטוריה אולי. אבל המלחמה כמובן לא תמה. היטלר מבקש לחסל את בריטניה. המשמעות היא פלישה ימית, כשהפלישה הדומה המוצלחת האחרונה הייתה של ויליאם הכובש בשנת 1066. צריך להשיג עליונות ימית, ובעיקר עליונות אווירית, ומתחיל הקרב על בריטניה, הניסיון הגרמני לחסל את חיל האוויר המלכותי. גורל העולם תלוי על בלימה. והנאצים נכשלו. כשאבידות הלופטוואפה עלו, הם עברו מהפצצת שדות התעופה להפצצת לונדון וערים אחרות. המראות יותר דרמטיים, אבל יתרון אווירי לא יהיה, ומבצע ארי הים – הפלישה - נדחה, ולבסוף בוטל. ב-20 באוגוסט, סוף אותו הקיץ, נושא צ'רצ'יל את נאום התודה לטייסים. "הכרת הטובה מכל בית באי שלנו, באימפריה שלנו, ברחבי העולם כולו, למעט מעונות האשמים, נתונה לטייסים הבריטים. במאבקים בין בני אנוש מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך". על המוכמים ומפצחי הצופן לא יכול היה כמובן לדבר, כמובן. הם יישארו אנשי הצללים מאחורי הניצחון עוד שנים רבות.

בניגוד להיטלר, הגיע צ'רצ'יל לשכונות המופצצות, ביקר אותן, היה עם התושבים הסובלים. הוא גם מקבל החלטות נכונות – וקשות: כאשר ברור מפיענוח האניגמה שמגיעה התקפה על קובנטרי הוא לא שולח את חיל האוויר להגן על העיר, כי אז יהיה ברור שהצופן פוצח, ומשמעות הניצחון בקרב תהיה תבוסה במלחמה. בכל התקפת אוויר על לונדון עלה לגג לצפות, ובלילה שבו ידע מפיצוח האניגמה שלא תהיה התקפה על לונדון אלא על עיר אחרת, הוא עולה בכל זאת. אדם זקן בחורף בשעות קור מקפיא, כדי לא לחשוף בפני יושבי הבונקר של הפיקוד הבריטי שהשדרים הגרמנים נקראים.

בהגזמה, סיים צ'רצ'יל בנקודה זו את תפקידו ההיסטורי. בריטניה לא תיכנע. היא תעמוד איתן, והיטלר המתוסכל יפלוש לברית המועצות, ויכריז מלחמה על ארצות הברית. גלגל המלחמה יתחיל להסתובב לכיוון השני.

בריטניה פשטה רגל במלחמה. צ'רצ'יל יתנגד לפלישה לנורמנדי, יש לו קיבעון ישן עם המזרח התיכון והבלקן, הוא השלישי בשלושת הגדולים. הוא קיבל החלטות צבאיות איומות – שליחת אוניות המערכה הנסיך מוויילס וריפאלס לאוקינוס השקט בלי חיפוי אווירי כשיפן נכנסת למלחמה, והן תוטבענה בקלות, למשל. הוא ינסה להיאחז באימפריה אבל בריטניה פושטת הרגל תמאס בגדולה מפעם, ועוד בטרם הסתיימה המלחמה תעדיף ארצו את קלמנט אטלי האפרורי, "כבש בעור כבש" העיר עליו צ'רצ'יל השנון. הגיע הזמן לאיש זמני השלום, לייסד בניגוד לשמרנות הצ'רצ'ילית את מדינת הרווחה.

צ'רצ'יל ינסה להכניס את בריטניה למנגנונים הראשונים של מה שיהיה האיחוד האירופי, לשווא. והוא יישא עוד נאום מיתולוגי אחד – בפולטון, מיסורי, בשנת 1946. "צל נפל על הזירה שהוארה לא מכבר על ידי ניצחון בעלות הברית. אין איש יודע מה יש בדעתם של ברית המועצות והארגון הקומוניסטי הבינלאומי שלה לעשות בעתיד, והיכן הגבולות לפעולתם להפצת רעיונותיהם. מסך ברזל ירד לאורך היבשת. ורשה, ברלין, פראג, וינה, בודפשט, בלגרד, בוקרשט וסופיה - כל הערים המפורסמות האלה והאוכלוסייה שמסביבן נמצאות במה שעליי לקרוא הספירה הסובייטית, וכולן נתונות, בצורה זו או אחרת, לא רק להשפעה סובייטית, אלא גם לדרגה גבוהה ביותר, ובכמה מקרים הולכת וגוברת, של שליטה ממוסקבה".

הוא נבחר פעם אחר פעם לבריטי הדגול בהיסטוריה, וזאת במדינה שבהיסטוריה שלה נמצא את אליזבט הראשונה, ניוטון, קפטן קוק, דרווין, שייקספיר, לורד קלווין ודיקנס. כשיילך לעולמו יחרוג הטיימס ממסורת מקודשת, ואנו יודעים כמה זה קשה לבריטניה: העמוד הראשון שהוקדש תמיד למודעות, שינה פניו רק פעם אחת - במותו של וינסטון צ'רצ'יל.

בקיץ 1940 היה צ'רצ'יל האדם הנכון במקום הנכון. כל אדם אחר לא היה מספיק – אבל גם אדם נחוש בלי היכולת הרטורית הנשגבה לא היה מצליח. וזה מעלה שאלה: מה בעצם הופך נאום לנאום דגול, מצוטט וזכור?

יש כמובן תנאים מקדימים - מי נושא אותו, האם ראש ממשלה, מלך או חנווני. האישיות והתפקיד קריטיים. העיתוי – ערב מלחמה, או שלום, משבר דרמטי, הם זמן טוב בהרבה מסתם יום של חול. השפה? לא בטוח, היו נאומים שדיברו בשפה פשוטה, נאום גטיסברג של לינקולן למשל. האורך? שוב, נאום גטיסברג. פחות משתי דקות הנאום כולו. וידועה האנקדוטה ששאלו את צ'רצ'יל כמה זמן לוקח לו לכתוב את נאומיו והוא ענה תלוי מה האורך. חמש דקות? שבוע. חצי שעה? יומיים. שעתיים? את זה אני יכול כעת.

קול נפלא, מקצב? עוזר, לא הכרחי. מרטין לותר קינג, מטיף גוספל בעל חוש קצב וקול נפלאים כמעט שר את נאום "יש לי חלום" המיתולוגי. אבל מנהיג כמו משה מתואר כבד פה וכבד לשון, ובתולדות עמנו בן גוריון או רבין לא היו אורטורים גדולים, בלשון המעטה, ואין לתאר את ההיסטוריה של המדינה בלי נאומיהם.

שפה גבוהה? תלוי. רק צ'רצ'יל יכול היה לדבר צ'רצ'יליאנית (ובישראל, למשל – רק מנחם בגין יכול היה לדבר "בגינית"), כלומר שפה עשירה, מלאת פתוס בלי להישמע מגוחך. וגם זה בגלל שזו המלחמה האפית של הטוב נגד הרע. והוא לא התבלבל לרגע: הוא תיעב בכל ליבו את הסטליניזם. הוא ידע על המיליונים שסטלין חיסל. והוא ידע שלמרות זאת, אין רלטיביזם: היטלר הוא הרוע המוחלט. וכששאלו אותו איך הוא יכול לתמוך בסטלין אחרי כל מה שאמר וחשב עליו ענה: אם היטלר יפלוש לגיהנום אמצא מילים טובות לומר על השטן.

בסופו של דבר צריך את האדם, את המנהיג, הדמות שאנו מאמינים לה ונושאים אליה את עינינו שתנהיג אותנו, תישא את הנאום, תשכנע בצדקת הדרך, תלהיב אותנו למשימות הקשות. וצ'רצ'יל היה גאון המילה, אשף המנהיגות, באותם חודשים קודרים שבהם גורל העולם התנודד על בלימה, הימים הקודרים של מאי 1940, ויהיו אפלים בהרבה באותה מלחמה לפני בוא האור. מילותיו היו חומת הברזל שהחזיקה מעמד, שחישלה מדינה, ולימים ברית שגברה על הנאציזם. ובפרפרזה על מילותיו שלו - הייתה זו שעתו היפה ביותר.