עד לא מזמן לתעשיית המוזיקה היה קוד התנהגות באשר לתקופה של לפני חג המולד. באופן מסורתי חברות התקליטים הוציאו את האלבומים הבולטים של השנה בחודשים אוקטובר ונובמבר, במטרה שבתקופת הקניות של לפני החג הם ימכרו מלא. אבל כל זה שייך לעבר. דעיכת הפורמטים הפיזיים הביאה לכך שבעצם אין יותר משמעות לתקופה הזאת מבחינת חברות התקליטים. כמעט אף אחד לא קונה יותר דיסק או תקליט כמתנה, אז מה זה משנה מתי הוא יוצא?
למרות שינויי הצריכה, עד לפני שלושה שבועות היה נראה ש-2017 לא מתנהגת באופן שונה. האחד בדצמבר בישר על ההוצאות של האלבומים החדשים של ניל יאנג ו-U2, ולוח הריליסים הריק לדצמבר הצהיר שבכך נסגרת לה השנה מבחינת מוזיקה חדשה. ואז, באופן לא צפוי, תשעה ימים לפני ערב החג צצו להם בהתראה ממש קצרה שני אלבומים של שניים מהאומנים הגדולים של שנות האלפיים. אמינם הוציא את אלבומו התשיעי "Revival", ופארל וויליאמס והרכבו N*E*R*D הוציאו את אלבומם החמישי "No_One Ever Really Dies".
זה אולי נראה כעניין של מה בכך, אבל שתי ההוצאות האלו, בתאריך הזה, הן ביטוי להמון בעיות ושאלות שתעשיית המוזיקה מתמודדת עמה כיום, בראשן קונספט האלבום. אם בעבר האלבום היה השלד של תעשיית המוזיקה, היום, כשהוא הפך לפלייליסט שאפשר לשחרר לתוכנה בכל רגע, מה בעצם המטרה שלו? למה בכלל להוציא אלבום? למה לא להוציא כל שיר בשנייה שהוא מוכן?
בכל זאת, גם כשלאלבום אין יותר את המשמעות של פעם, אמנים ממשיכים להוציא אותם. בעיקר כמובן כוכבי העבר הגדולים. כך, במקרה של אמינם, למרות שהאלבום החדש לא מלווה באותה חגיגה שסבבה סביב הוצאת אלבומיו הקודמים, נראה שהוא לקח את משימת האלבום בשיא הרצינות. "Revival" כולל 19 שירים, שהם סוג של מסע סביב חייו של אמינם כיום. על פניו, אמינם מציג את עצמו כקול החצוף והמחאתי שהוא תמיד היה, זה שנקרא לדגל עכשיו כשטראמפ עלה לשלטון. במציאות - אמינם של היום הוא גבר לבן, עשיר, בן 45, התגלמות החלום האמריקאי על פי טראמפ. הניגוד הזה גורם לכך שחלק מהקריאות של אמינם נשמעות אותנטיות וחלק נשמעות מנותקות לחלוטין מהמציאות.
האלבום נפתח בסינגל הראשון מתוכו, הדואט עם ביונסה, "Walk on Water". נתעלם רגע מאיכות השיר, התוכן שלו בעייתי. זה נראה כאילו אמינם דווקא מצטנע בשיר. הוא מתאר בו בכנות את מקומו כיום בתעשיית המוזיקה ובחברה ומנסה להתנתק מהמעמד שהעניקו לו. אני לא ישו, הוא אומר, אני הולך על מים רק כשהם קפואים. אמינם ניסה להיות עניו, אבל הוא מעצם ההשוואה לישו הוא יצא מגלומן. אז נכון, קצת מטופש לנסות לתפוס את אמינם במילה. זה חלק מהקטע שלו בכל הקריירה שלו. הוא יכול להגיד דבר אחד בשיר אחד, ובשיר הבא לומר את ההפך המוחלט.
אז מתי אפשר להאמין לו? בשירים שהוא מספר על עצמו, כמו ב-"Bad Husband", אנחנו מקבלים סיפור כן, אם כי קצת שחוק. אמינם שוב מתנצל בפני גרושתו קים? אוקיי. שמענו את זה כבר, אבל הטלנובלה ממשיכה. נזרום עם זה. גם בשירים שאמינם מדבר על סצינת הראפ והמוזיקה העכשווית מקבלים תובנות יחסית מעניינות, אם כי לא ממש חדשות. "תלמד איך לשלב קללה", אמינם מראפרפ בציניות ב-"Believe", "ותכוון אותה אל אמריקה הקואופרטיבית". אמינם ממשיך בקטע "Chloraseptic", שם הוא יורד על הראפרים העכשוויים. "אתם חורזים כמו סיימון קאוול, לכן אתם רועדים", הוא צועק.
אמינם אולי יורד על התעשייה העכשווית, אבל בניגוד לאמן חסר הפשרות שהוא היה בתקופה של "The Slim Shady LP" ו"The Marshall Mathers LP", היום הוא ממש לא שם. אם בתחילת הדרך אמינם כיסח את תעשיית המוזיקה ואת כוכבי השעה כמו בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה בצורה וולגארית וחריפה, היום הוא משתף איתה פעולה בצורה הכי זולה שיש. אז נכון, הסכר נפרץ כבר לפני שני אלבומים, כשאמינם שיתף פעולה עם ריהאנה ופינק, אבל נראה שבאלבום הזה הוא לקח את זה צעד קדימה בדואטים עם ביונסה ועם אד שירן, בלהיט הגדול מהאלבום, "River". בסופו של דבר, נראה שאמינם של היום כבר לא מסוגל להוציא להיטים בלי כוכב פופ לצדו וכאן בעצם אנחנו חוזרים לאמינם הלבן, העשיר, בן ה-45.
כמו רוב הגברים בגיל העמידה, אמינם חווה משבר וגעגועים לשנותיו הצעירות. התקופה שבה הפציץ והפך לקול המחאה המשפיע ביותר באמריקה של תקופת ג'ורג' דאבליו בוש. עם חילופי השלטון מבוש לאובמה, אמני ראפ רבים חוו משבר. המחאה האנטי-ממסדית של הז'אנר איבדה מהעוקץ שלה בזמן שהשלטון הפגין רוח אולטרה-ליברלית בחסותו של הנשיא. מכאן, חילופי השלטון האחרונים לנשיא רפובליקאי, מהווה עבור אמינם (ועבור ראפרים אחרים) הזדמנות מעולה לנסות לשחזר את שנות השיא. אבל זה לא דבר כל כך פשוט. גאונותו של הראפ כל השנים הייתה ביכולתו לתעד את חיי היום יום הקשים, ואילו הניסיון לעקוץ את טראמפ ישירות הוא צפוי, משעמם וחסר השראה.
אמינם בכל זאת נופל למלכודת הזאת ונסחף לקלישאות בקטע "Like Home", דואט אנטי-טראמפי עם אלישה קיז. אמינם וקיז מאשימים את טראמפ בפילוג העם וקוראים לאחדות. אמינם, שבעבר הוציא לא מעט הצהרות הומופוביות, אפילו לא מתבייש להוציא את אותו שיט על טראמפ. "למה אתם חושבים שהוא החרים טרנסג'נדרים משירות בצבא בטוויט?", אמינם שואל. "הוא מנסה לפלג בינינו". בקטע פחות צפוי, אמינם מנסה להביא מניפסט למצבם של האפרו-אמריקאים בארצות הברית בשיר "Untouchable", הכל כתוב מזווית אישית, כאילו אמינם עצמו הוא אפרו-אמריקאי. הקטע נשמע אותנטי, אבל בסוף גם זה מתפוצץ לו בפרצוף. אמינם הוא לא אפרו-אמריקאי, בפעם השלישית בכתבה נזכיר שהוא לבן, עשיר, בן 45.
וכך, כמה שאמינם לא מנסה להילחם בזה, הלבן, העשיר, בן ה-45 יוצא בסוף החוצה. זה מתבטא בקטעי השכונה "Remind Me", שמסמפל את "I Love Rock'n'Roll" של ג'ואן ג'ט וב-"In Your Head" שמסמפל את "זומבי" של הקרנבריז, קטעי רוק ישנים ושבלוניים שמכוונים לצופי VH1 Classics. השיא מגיע בקטע "Heat" שהופק על-ידי ריק רובין, גם הוא קטע ראפ, עם ליווי ריפים של גיטרות שכאילו לקוחות מלהקת אייר-גיטאר מהאייטיז. "Heat" הוא קטע סקסיסטי ואנכרוניסטי. אמינם מטריד מינית ארוכות בשיר את מי שהקטע מופנה אליה, יורד על קמפיין MeToo# ומצליח בעצם להיות סוג של דונאלד טראמפ בעצמו. "Grab you by the pussy", אמינם שר שם. "אני מקווה שזה לא בעיה. למעשה זה הדבר היחידי שאני מסכים איתו עם דונלד". האומנם?
החיים נתנו לנו לימון
גם פארל וויליאמס, צ'אד הוגו ושיי היילי, שלישיית N*E*R*D, רואים בעידן טראמפ הזדמנות לחזור וליצור מוזיקה רצינית. בעידן אובמה נ.ר.ד הפכו בעיקר ליוצרי פסקולים. העבודה הקודמות שלהם הייתה לפסקול הסרט של "בובספוג", ופארל עצמו בשנים האחרונות בעיקר הוציא קטעים לסרטים כמו "המיניונים" 2 ו-3 ו"מאחורי המספרים". עכשיו השניים החליטו לחזור ליצירה שגרתית.
האלבום שנושא את ראשי התיבות של נ.ר.ד, "No_One Ever Really Dies", מכיל 11 קטעים, שמופקים בצורה יותר מחוספסת ממה שהתרגלנו אליו מההרכב. לא מעט שירים באלבום דנים באמריקה העכשווית, כשבולט במיוחד השיר "!Don't Do it" עם קנדריק לאמאר. זה שיר שמספר על אירוע ירי השוטר באפרו-אמריקאי בצפון קרוליינה, אירוע שהוביל ללא מעט מהומות. גם אמינם מתייחס לאירוע הזה באלבומו ודי מדהים לראות איך בעידן טראמפ הפוליטיקה חוזרת למוזיקת המיינסטרים.
מה שכן, לפחות במקרה של נ.ר.ד הניסיונות האלו הולכים לאיבוד, בגלל שהשירים לא מספיק טובים. השיר עם קנדריק, לדוגמה, משתמש בטריקים הפקתיים שפארל כבר טחן בעבר והמלודיה שלו לא יושבת טוב. מעבר לזה, למרות אורחים מרשימים בדמותם של M.I.A, פיוצ'ר, ריהאנה (בסינגל הראשון והמאכזב "Lemon") ואד נדחף-לכל-אלבום שירן, חסר כאן איזשהו טאץ' אלגנטי שאפיין את אלבומי העבר שלהם. התחושה הכללית היא של סקיצות, יצירות לא גמורות. הקטע עם שירן, לדוגמה, "Lifting You", כל כך מבולבל עד שאפילו הנוכחות של הג'ינג'י לא תצליח להפוך אותו ללהיט. וזה משהו שלא קורה לאחרונה.