זכרו לטובה את אלה שמבקשים לשכוח אתכם

יותר מכל דבר אחר, סרט התעודה של איל חלפון, "צ'לרי בגדד", מבליט את התופעה הייחודית של אנשים התקועים בין עולמות. אין הכוונה לאלו השואבים את חייהם מכמה עולמות שונים, אלא למשמעות המילולית הפשוטה – אנשים שהם לא פה ולא שם. אלה שגלגל הזמן המסתובב ורוח הזמן המזגזגת הותירו אותם תלויים באוויר. ישראליות, ערביות, מוזיקה, ז?קנה, תחושת החמצה – כל יתר המאכלים המוכרים יותר בתפריט החיים המקומי מגיעים רק אחר כך.

זה סיפור גדול, קלאסיקה עיתונאית שכבר היה מי שהעניק לגיבורים הטרגיים שבמרכזה את השם המאוד מפרגן "חבורת הבואנה-ויסטה הישראלית": בשנות החמישים הגיעה למדינת ישראל בגל העלייה מעיראק קבוצת נגנים יהודים, שכל אחד מהם נחשב כבר אז לעילוי מוזיקלי בעולם הזמר הערבי. בבואם לארץ הם נתקלו בשממה תרבותית, שמאוחר יותר הופרחה כשקול ישראל גייסם לצורך הקמתה של תזמורת ישראלית למוזיקה ערבית. הוקלטו הקלטות, נערכו הופעות, השמחה חזרה לעיניים, אך מידת ההצלחה היתה בינונית. חלפו ימים, התחלפו עונות, הגיעו שנות השמונים ואיתם הקסטות של הפופ המזרחי. אנשים הפסיקו להתעניין בכלל במוזיקת הרד-קור ערבית. רשות השידור פירקה את האנסמבל המפואר ומאז נדמה נגינתם. הם רכשו מקצועות אחרים ומתקרבים היום לגיל 70. הסרט מבקש להשמיע את קולם.

הם מספיק זקנים בכדי להימנע מלדבר על הנרטיב המזרחי. הסרט לא מושך בכוח לכיוון הזה בכלל, וזה לזכותו. מה גם שניכר כי רובם לא מרגישים דפוקים, לפחות לא בהקשר הממסד-אשכנזי של המילה. אם מישהו דפק אותם אלה היו החיים. בין הרטינות והמרמור על החיים, האקלים השלט בנפשם ובשפתם, מגיחים לרגעים פרצי התנשאות והבעת עליונות על המציאות שסוגרת עליהם סביב. זה אנושי. אחד דופק סולו "מאוד קשה ומסובך" על העוד, שני מדבר על הקהל האוהד בלונדון ובארה"ב ("בשבילם אני מס' 1"), אחר פוסל את כל הזמרים הישראלים הפועלים כיום. זה מקסים. זה מבהיר כי האברהים פררים והרובן גונזאלסים הישראלים הם באמת ישראלים.

המוזיקאי יאיר דלאל אסף את הנגנים השכוחים בשביל להעבירם תהליך הפוך מזה שהעביר המוזיקאי האמריקאי ריי קודר את כוכבי המוזיקה האפרו-קובנית. נטועים עמוק בהוויה של ארצם, ריי קודר הביא אותם לידיעת העולם. יאיר דלאל מפיק אותם מוזיקלית בכדי שארצם – שלה מסורת של בוז לניחוח הערבי - תוכל לערוך היכרות עימם. אלא שלא בטוח שזה בראש מעיינם עכשיו.

הזמרת אימן מספרת שבזמן שהיא שרה בשפה הערבית משהו בתוכה מרגיש חוסר תועלת. היא חשה שכזמרת יהודיה היא מסומנת אצל הערבים, וכזמרת השרה בערבית היא מסומנת אצל היהודים. יוסף (אל ע?ו?וד) שם טוב, נגן העוד, מביע חרטה עמוקה על שעזב את מולדתו ובא לישראל. גם הכנר אליאס שאשא מתוודה כי החיים בישראל מעולם לא מצאו חן בעיניו. הם ויתר הנגנים שבים ומפנטזים על ימיהם ככוכבי מוזיקה צעירים בעיראק, ועל הדרך שלא נבחרה. אלא שהם מודעים לכך שעירק של שנות צעירותם לא קיימת עוד. חלפה מן העולם בעזרתו האדיבה של סדאם. ונדמה שהם גם מודעים לכך שעזיבתה באותם שנים היתה הכרחית, לא פריווילגיה של עשירים. הם מודעים לכל זה, ולכן הם לכודים בין שם לפה. ממולכדים. כי יש בנוסטלגיה הזו יסוד מקלקל שהופך אותה לבלתי-אפשרית.