גם אחרי שכבר השלים את המעבר המכונן, המסובך והדרמטי, גם אחרי ששם מאחוריו חיים מסוימים ופצח בחיים חדשים, גם אחרי שכבר חשב שהנה, מעתה והלאה הכל הולך להיות קל יותר, הוא נתקל במכשול. המכשול הספציפי הזה הגיע בבית הספר בו למד חינוך גופני באנקרה, כאשר התבשר שהוא לא מרים כמו שצריך את המשקולות. אלא אם סבל מלקות חמורה בראייה, המורה שניצב מולו בוודאי זיהה את הכישרון העצום שטמון בנער, אך הטכניקה שלו, כך טען, היתה שגויה.
בדיעבד זה כמובן לא שינה, כשם ששום דבר אחר לא שינה. כי עבור נעים סולימנוגלו, שהלך בשבוע שעבר לעולמו אחרי קריירה מופלאה וחיים מופלאים לא פחות, מכשולים היו כמו משקולות; אתה פשוט מרים אותם יותר טוב מכל אחד אחר בתבל, וממשיך הלאה.
בגיל שלוש, נטשה משפחת סולימנוגלו את הכפר הבולגרי פטיצ'אר לכפר הגדול יותר מומצ'ילגראד, שם, ממש כמוה, רוב התושבים היו ממוצא טורקי. אביו של נעים היה כורה פחם וחקלאי והתנשא לגובה של 152 ס"מ; אימו היתה נמוכה עוד יותר וגירדה את 140 הס"מ מלמטה. נעים ראה כי טוב, הפסיק לגבוה בעצמו בשלב די מוקדם של נערותו וראה ב-147 ס"מ מקום לא רע לעצור. בגיל 10 עזב את המשפחה בפעם הראשונה ולא האחרונה כדי לטפח קריירת הנפת משקולות אך נתקל בילדים שלגלגו על מבנה גופו המוזר. כשהלך, כך נכתב בכתבה נפלאה ב"ספורטס אילוסטרייטד" ב-1992, נפער מרחק של לבנה בין שתי רגליו. "עכשיו אני אלוף מחוזי, ובין רגלי יש מרחק של לבנה", אמר להם. "כשאהיה אלוף אירופה, המרחק יהיה של שתי לבנים. כשאהיה אלוף עולם, שלוש. כשאהיה אלוף אולימפי, לא אלך בכלל. אתם תשאו אותי".
את המילים הללו אמר כשהיה בן 12. גם הוא הבין את מה שעתיד להגיע, אך ספק אם האמין שזה יקרה כל כך מהר. בגיל 14 זכה באליפות העולם עד גיל 19; בגיל 15 שבר את שיא העולם הראשון מתוך 46 (!) שישבור בחייו; בגיל 16 הפך לאדם השני בהיסטוריה שמניף משקולת השוקלת פי שלושה ממשקל גופו, ולפייבוריט לזכות במדליית זהב באולימפיאדת 1984 בלוס אנג'לס שהתקרבה בצעדי ענק. אלא שבולגריה היתה אחת מ-14 מדינות מהגוש המזרחי שהחליטו להחרים את המשחקים האולימפיים כנקמה על החרם שהנהיגה ארצות הברית באולימפיאדת מוסקבה, ארבע שנים קודם לכן, ונעים סולימנוגלו צפה מהבית באתלטים פחות טובים ממנו קובעים תוצאות פחות טובות ממנו וזוכים במדליות שהיו אמורות להיות שלו. כאילו כדי להוכיח זאת, באליפות העולם שהתקיימה שנה לאחר מכן זכה במדליית זהב, עם תוצאה שהיתה מספיקה לו למדליית זהב בלוס אנג'לס.
אבל ההישגים הנדירים הללו לא השכיחו את המציאות איתה הוא ומשפחתו נאלצו להתמודד מדי יום. תחת טודור ז'יבקוב החלה הממשלה הבולגרית לדכא את המיעוט הטורקי ששכן במדינה באמצע שנות השמונים - דיכוי שכלל, בין היתר, איסור על לבוש טורקי מסורתי, איסור לחגוג חגים טורקיים, לדבר את השפה הטורקית ולעתים, אפילו לפקוד את המסגדים הטורקיים. יום אחד לקראת סוף 1984 שב נעים מתחרות בסופיה ומצא בכפר שלו הפגנה שהפכה אלימה. "נכנסתי לכפר וראיתי חורים בבטון. ראיתי חלונות שבורים מכדורים. זה היה כמו מלחמה, כמו שדה קרב", אמר ל"לוס אנג'לס טיימס".
בתקופה ההיא הממשלה הבולגרית התעקשה שכל השמות הטורקיים ישונו מיידית לשמות בולגריים. אלה שהתנגדו נכלאו במקרה הטוב או הוצאו להורג ברע, וסולימנוגלו העדיף להימנות על המקרים הטובים, ולאחר שדרכונו הוחרם על ידי הממשלה, נאלץ לשנות את שמו לנאום שלמאנוב. זה, מבחינתו, היה הקש ששבר את גב הגמל - ברגע ההוא כבר ידע שהוא לא מסוגל יותר, שהוא הולך להרים את המשקולת הגדולה ביותר שאי פעם ירים, ולהימלט. יום אחד, דרשו שיגיד בראיון טלוויזיוני שהוא בולגרי, ותמיד היה. נעים השיב שזה ממש בסדר, אבל אם ככה, אז שיתכוננו למצוא אותו עם חבל כרוך סביב צווארו. למחרת, צוטט בעיתון כאומר: "דם בולגרי זורם בוורידיי, החלטתי לקחת את שמות אבותי. אני רוצה להרים משקולות עבור בולגריה, עם שמי הבולגרי האמיתי". מיותר לציין שנעים סולימנוגלו מעולם לא אמר את המילים הללו. "זה היה הסוף", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד", "הרגשתי שנאה בגרון".
השנאה הזאת הובילה אותו לעלות בדצמבר 1986 על מטוס לתחרות במלבורן, ולדעת שהוא לא הולך לחזור - לא בשביל המקצוע, לא בשביל הקריירה, אפילו לא בשביל המשפחה שלו. הוא נחת באוסטרליה ללא כסף, בגדים להחלפה או מזוודות. לאחר התחרות יצא למסעדה, אמר שהוא צריך ללכת רגע לשירותים, ולא הביט לאחור. אנשי האבטחה הבולגרים, שהיו מוכנים למצב כזה, היו משוכנעים שנחטף ולא ידעו שמרים המשקולות קטן הקומה הסתתר אצל חבר טורקי, לקח טיסה ללונדון ושם עלה על המטוס הפרטי של ראש הממשלה דאז טורגוט אזאל, במהלך מבצע חשאי לו היה שותף גם ארגון הביון הלאומי של טורקיה. "גם סוכנים בולגרים רדפו אחר נעים", סיפר לפני כשבוע וחצי ל-Daily Sabah בנו של ראש הממשלה לשעבר, "אבל שלנו היו חכמים יותר. הם הצליחו לכסות על העקבות שלהם ולהביאו ישר לאנקרה".
הדבר הראשון שעשה כשהגיע הביתה, למקום בו יפצח בחיים חדשים ויסיים אותם בגיל 50, היה לנשק את האדמה עליה דרך.
"באגרוף מוחמד עלי הוא מספר 1. בכדורגל, מראדונה. בנשיאים, מר רייגן. בהרמת משקולות, זה נעים", אמר ל"לוס אנג'לס טיימס" נשיא התאחדות הרמת המשקולות בטורקיה במאי 1987, עוד לפני שהיהלום החדש זכה בתחרות כלשהי עבור מדינתנו החדשה. הטורקים השקיעו לא מעט כסף ומשאבים בכוכב שלהם, והוא השיב להם בריבית. מספר חודשים לפני אולימפיאדת 1988 בסיאול, היה נדמה כאילו בכל פעם שהוא מרים משקולת, הוא קובע שיא עולם (בין רשמי, בתחרויות, או לא רשמי, באימונים). הוא שבר שיאי עולם כמו שאנשים הולכים לשיננית או לבדיקת דם - משהו מתבקש ואוטומטי שצריך לעשות מדי כמה חודשים כדי לוודא שהכל בסדר. לפי הפרוטוקול, ספורטאי שהחליף אזרחות צריך היה לחכות שלוש שנים עד אשר יוכל לייצג את המדינה החדשה שלו, אך טורקיה החליטה לשלם לבולגריה מיליון דולר כדי להאיץ את התהליך, עם או בלי לדעת שמדובר יהיה באחת ההשקעות המשתלמות בתולדותיה.
עבור מרבית ספורטאי העולם, עצם המחשבה על שבירת שיא אולימפי או שיא עולם היא חלום רחוק ששמור לגדולים ביותר, מעין מטרה בלתי מושגת שנמצאת בקצה של דרך שרבים בקושי מסוגלים להתחיל. רוב ספורטאי העולם לעולם לא יידעו כיצד זה מרגיש, לשבור שיא אולימפי או שיא עולם. רובם לא יזכו להגיע למצב האבסורד והבלתי נתפס הזה, אליו הגיע נעים סולימנוגלו, ובו אין ברירה אלא להתחיל לקחת את כל ההישגים האלה כמובנים מאליהם. על פניו ניתן היה להניח שיהיה לחוץ, אחרי האולימפיאדה הראשונה שפספס, המעבר החשאי והדרמטי, תג המחיר שהדביקו לו, רף הציפיות שכמעט תמיד היה גבוה יותר מהרף הפיזי שחיכה לו במזרן. בפועל, ב-20 בספטמבר 1988, במהלך האולימפיאדה הראשונה שלו בסיאול, הטורקי קטן הקומה קבע תוך מספר שעות תשעה שיאים אולימפיים ושישה שיאי עולם.
תקראו את המשפט האחרון שוב.
כן, לא היה לו זמן לעכל כל אחד מהשיאים, כי היה צריך לנקות את הקנבס ולצייר לעצמו שיא נוסף. בימים ההם, הדעה הרווחת על הסופרסטאר הטורקי היתה שבהנפה הראשונה שלו הוא מבטיח זכייה בתחרות, בשנייה קובע שיא עולם ובשלישית - ובכן, הוא אפילו לא זקוק להנפה שלישית. כך או כך, תוצאתו הסופית בהנפה עמדה על 152.5 ק"ג - 15 ק"ג יותר מאלוף העולם, סטפן טופורוב הבולגרי, שהגיע אחריו. תוצאתו הסופית בדחיקה עמדה על 190 ק"ג - גם כן, 15 ק"ג מטופורוב. בסך הכל, זכה במדליית זהב (הראשונה של טורקיה זה 20 שנה) למשקל של עד 60 ק"ג עם תוצאה של 342.5 ק"ג - שיא עולם ושיא אולימפי בלתי נתפס, בפער מטורף של 30 ק"ג ממדליסט הכסף, שהיה מספיק לו למדליית זהב גם בקטגוריית המשקל הגבוהה יותר, של עד 67.5 ק"ג. "מקור הכוח שלי מגיע ממיליוני הטורקים, הידיעה שהם צופים בי מאפשרת לי לשבור שיאים", אמר בסיומו של הערב ההיסטורי ההוא. הוא שב הביתה כגיבור לאומי וכשירד מהמטוס באנקרה, קיבלו את פניו מיליון מעריצים שהודו לו על שהצליח לאחד את המדינה כמו שאף אחד לא הצליח.
השפעת ההצלחה היתה כה דרמטית עד שלממשלה הבולגרית לא נותרה ברירה אלא לאפשר ל-300 אלף אזרחים ממוצא טורקי ללכת בדרכו של סולימנוגלו ולעלות לטורקיה, ביניהם משפחתו של מרים המשקולות המצליח והיורש, חליל מוטלו שיזכה, בדומה לאלילו הגדול ביותר, בשלוש מדליות זהב אולימפיות. סולימנוגלו קיבל מטבעות זהב ודירות מהממשלה הטורקית והשנים שחלפו עד ברצלונה 1992 אולי היו נוצצות, אך לא פשוטות כלל. לאחר שזכה באליפות העולם של 1989 החליט לפרוש בגיל 22 בלי הסבר של ממש, רק כדי לשוב. הוא בילה יותר ויותר זמן במועדוני לילה, שתה ועישן (50 סיגריות ביום לאורך מרבית הקריירה, כך נטען) והפך לסמל מין, כזה שמצטלם מדי לילה עם אישה ומכונית אחרת, ומעורר קנאה, אפילו סלידה בחלק מהציבור. "חייו הפכו חסרי משמעות", אמר חליל מוטלו ל"ספורטס אילוסטרייטד" ב-1992. "אנשים ברחוב אמרו שהוא לקח את הכסף וברח. אנשים חסרי תרבות, כאלה שמכירים רק כדורגל".
אבל היה שם הרבה יותר מזה: כי מה עושה מישהו ששבר כל שיא אפשרי? מה עושה מישהו שאף אחד בעולם לא מסוגל להוות לו יריב? האין זה בלתי נמנע שיהפוך את עצמו ליריב הגדול ביותר שלו, ויפסיד מפעם לפעם? "אני לא רואה הרבה מוטיבציה אצלו כרגע", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד" אחד מרופאיו. "הוא קבע שיאים כל כך גדולים שכמעט בלתי אפשרי לשבור. הוא חייב לחיות כמו כומר עכשיו, ואני לא חושב שהוא מסוגל לעשות את זה. אני לא רואה סימנים ממנו שהוא מוכן לסבול, כפי שהיה בעבר". האלוף האולימפי כמעט קרס תחת הלחץ, ולמד במהלך החודשים שקדמו לאולימפיאדת 1992 בברצלונה שזה לא משנה כמה כוח פיזי עצור בתוך 147 סנטימטריו - את רף הציפיות של הסובבים אותו כנראה שלא יהיה לו סיכוי לעבור. אף שהקדים את מדליסט הכסף (שוב היה זה יריב בולגרי, הפעם ניקולאי פשאלוב) ב-15 ק"ג, החלום לא התגשם. העובדה שהיה מאוכזב ממדליית זהב אולימפית - מדליית זהב שנייה ברציפות - אמרה כל מה שהיה צריך להגיד על הספורטאי העצום שהיה אז.
גם לאולימפיאדת 1996 הגיע כפייבוריט ברור, אחרי זכייה באליפויות העולם של 1993 ו-1995. אלא שהפעם הוא פגש את יריבו הגדול ביותר, יריבו המיתולוגי ש-21 שנה לאחר מכן גם יגיע להלוויה שלו כדי לחלוק כבוד אחרון. היריבות בין סולימנוגלו ו-ואלריוס לאונידיס גילמה גם את היריבות בין טורקיה ויוון, שתי אויבות ותיקות ומרות, והאולם באטלנטה היה חצוי בין טורקים משולהבים ויוונים משולהבים. שני מרימי המשקולות עמדו בציפיות עם תחרות בלתי נשכחת שנכנסה לספרי ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים בזכות יום מלא דרמות ותהפוכות, שגרם לכרוז באולם להכריז: "גבירותי ורבותי, כנראה שחזיתם באחד הקרבות הגדולים בתולדות הענף". במבט רטרוספקטיבי, הוא לא טעה: בשלב מסוים התברר לשני הספורטאים הגדולים הללו שרק שיאי עולם יספיקו, והם שברו שלושה ברציפות - השני ענה לשיא העולם של הראשון עם שיא מעולם משלו, כאילו היה זה קלף ששלף בנונשלנטיות מהשרוול. כשסולימנוגלו דחק שיא עולם של 185 ק"ג, יריבו ענה עם 187. הטורקי מיד השיב עם 187.5 ק"ג, וללאונידיס נותרה עוד הזדמנות אחרונה לדחוק 190 ק"ג ולשוב הביתה עם מדליית הזהב. הוא לא הצליח. כשנפגשו לפני קבלת המדליות, פנה היווני אל הטורקי ואמר לו: "נעים, אתה הטוב מכולם".
"לא", השיב סולימנוגלו, "שנינו הטובים מכולם".
לאחר שהפך למרים המשקולות הראשון בהיסטוריה שזוכה בשלוש מדליות זהב אולימפיות ברציפות, הוא אמור היה לתלות את הכפפות. בין 1997 ו-1999 הופיע יותר פעמים במדורי הרכילות מבמדורי הספורט בטורקיה, שטענו, בין היתר, שהכניס אישה אחת להריון, וניסה לפתות אחת אחרת, אשתו של חבר. אלא שקצת למעלה משנה לפני סידני 2000 דגדג לו לחזור, לאולימפיאדה רביעית ואחרונה. הוא שב אט אט לאימונים אחרי הפסקה ארוכה, נואש להוכיח למבקרים שהוא עדיין אותו נעים סולימנוגלו. באליפות אירופה בסופיה סיים במקום השלישי בלבד. "כסף או ארד לא אומר לי כלום, אהיה מרוצה רק ממדליית זהב", אמר ל"טלגרף" מספר שבועות לפני האולימפיאדה, וסיפר, פעם נוספת, על הלחץ ששם על עצמו, הפעם ביודעין: "אי אפשר לעשות מה שאתה רוצה. כל מה שאתה עושה, אנשים מסתכלים: מה נעים עושה? הוא יוצא לעוד מועדון?" כשנשאל על תדמית הפלייבוי שיצאה לו, השיב: "אני איש צעיר. כולנו היינו צעירים פעם".
והאיש הצעיר הזה, שבסידני 2000 כבר היה בן 33, נראה מבוגר ומעבר לשיא באולימפיאדה הרביעית והאחרונה שלו. בדיעבד, ייתכן וחטא בחטא ביוהרה, כשבחר להתחיל במשקל של שיא אולימפי חדש - 145 ק"ג - יומרה שמלבדו, היתה שמורה רק לניקולאי פסאלוב הקרואטי, שבסופו של דבר זכה במדליית הזהב. אלא שבניגוד לאלוף החדש, סולימנוגלו כשל בפעם הראשונה, ואז בפעם השנייה, ואז בפעם השלישית. משקולת של 145 ק"ג נחתה פחות או יותר ישירות על האגו שלו, וחיסלה, על הדרך, את תדמית האלוף הבלתי מעורער בה החזיק במשך שנים רבות כל כך. "ביי ביי", אמר לעיתונאים שהיו באולם, "זה נגמר". בכך, והפעם באופן סופי, הגיעה לסיומה קריירה מופלאה שהתפרשה על פני 17 שנה וכללה 46 שיאי עולם, שלוש מדליות זהב אולימפיות, חמש מדליות זהב באליפות העולם, שתי מדליות זהב באליפות אירופה ועשרים בתים שקיבל מהממשלה הטורקית על כל ההישגים הנ"ל.
החיים שאחרי הספורט היו הרבה פחות נוצצים. הוא מעולם לא נישא אבל הביא לעולם ארבעה ילדים משתי נשים שונות - אחת טורקית ואחת, כפי שנחשף רק אחרי מותו, עיתונאית יפנית. ב-1999, עוד לפני הכישלון באולימפיאדה, ניסה להיכנס לפוליטיקה ונכשל גם שם, ונכשל עם ניסיונות דומים גם ב-2002 וב-2006. בעיתונים נטען כי בעיית השתייה שלו החמירה, ואולי גם תרמה למחלות הכבד שפיתח, ושגרמו לרופאים "להחזיר אותו מהמתים", על פי דיווח בתקשורת הרוסית, ב-2009. לאחר שלושה חודשים בבית החולים שוחרר, אך לפני חודשיים הובהל בחזרה, הפעם בשל אי ספיקת כבד. "אנחנו חייבים למצוא לו תורם בימים הקרובים, אחרת נאבד אותו", אמר הרופא שטיפל בו. לאחר התערבות של ראש הממשלה אכן נמצא תורם תוך מספר ימים, ובתחילת אוקטובר נעים סולימנוגלו עבר השתלת כבד. אלא שהכל כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי. ב-11 בנובמבר נאלץ לעבור ניתוח כדי לטפל בדימום תוך-גולגולתי ושבוע לאחר מכן, עדיין בטיפול נמרץ, הלך לעולמו, חודשיים לפני יום הולדתו ה-51.
"הוא היה אחד האתלטים הגדולים של המאה האחרונה. הוא היה מוחמד עלי. הוא היה יוסאין בולט. הוא היה מייקל ג'ורדן. הוא היה מייקל פלפס", כתב עליו מוראט זלאן בעיתון "יני ספאק". וכיאה לאחד האתלטים הגדולים של המאה האחרונה ולגיבור הלאומי שהיה, אלפי אנשים הגיעו להלוויה שלו, כולל ראש הממשלה, שורה של פוליטיקאים וספורטאים, ביניהם חליל מוטלו והידו טורקוגלו, וכן, גם ואלריוס לאונידיס היווני, שעטף עצמו בדגל טורקיה, התכופף אל הארון ונישק אותו. מסביב, היו פזורות עוד ועוד תמונות של הספורטאי המופלא שהיה, ולעולם לא ישוב.
האיש הקטן הלך לעולמו, והוא מעולם לא נראה גדול יותר.
nimrodofran@walla.co.il
