כשבתו מתחילה ללכת לגן, אמר לה הגיבור והמספר של "עקוב אחר שינויים" את מה שחווה על בשרו, את מה שהעסיק, מעסיק וככל הנראה ימשיך להעסיק אותו עד ימצא מנוחה או נחלה כזו או אחרת: "את העבר לעתים יש לשכוח לטובת העתיד". עניין השכחה ובעיקר הזיכרון הוא שמניע את ספרו החמישי של סייד קשוע, שהוא בוודאי הרומאן האוטוביוגרפי ביותר שפרסם עד כה. כמו שקשה לקבוע בטקסט עצמו מה אמיתי ומה לא, כך גם בקווים שבין חייו של קשוע והגיבור ששרטט, לא פשוט לעמוד על נקודות דמיון מדויקות. ובכל זאת: הגיבור המדובר הוא לא בעל טור בעיתון גדול כי אם עורך של מקומון קטן ודועך בירושלים; גם הוא עוזב עם שלושת ילדיו לאילינוי, אך לא כדי ללמד באוניברסיטה אלא בגלל העבודה של אשתו וסיפור לא פשוט מהעבר. אך שניהם נולדו בטירה, והמציאות בישראל היא אותה מציאות: אינתיפאדת הצתות וחטיפה של שלושה חיילים היא בגדר קש ששובר את גב הגמל, הפוליטיקאים אותם פוליטיקאים והים אותו ים.
עניין הזיכרון חשוב לא רק בגלל שהגיבור של קשוע עזב לארצות הברית ולא ראה רבים מבני משפחתו כבר 14 שנה, אלא גם בשל המקצוע שטיפח לעצמו, ככותב ספרי זיכרונות של זרים. השאלה הראשונה שהוא מפנה אליהם היא: "מהו הזיכרון הראשון שלך?" ובהמשך, כשהוא חש צורך, הוא מכניס בהיחבא לטקסטים שלהם זיכרונות נעימים משלו, וכך הוא מתרוקן, כמעט בכל כורחו, מזיכרונות טובים. לצד הזיכרון, אלמנט נוסף שמכתיב את חייו של גיבור הספר הוא כוחה של המילה הכתובה, סיפורים - או, ליתר דיוק, סיפור שכתב שנים רבות קודם לכן, על נער ערבי המתאהב בנערה בשם פלסטין. הסיפור הזה הטקסט הבדיוני היחיד שירשה לעצמו לכתוב - בסופו של דבר לא משאיר לו ברירה אלא להתחתן עם בחורה אמיתית בשם פלסטין, להימלט לארצות הברית בלי יכולת להראות את פרצופו במקום האחד שאליו תמיד רצה לחזור, המקום היחיד שתמיד יהיה לו בית: טירה. "שנים ארוכות שאני עורג לבית, ומדי יום חושב על החזרה, על העליבות של הזרות והעצב שבתלישות", הוא כותב, זאת בניגוד לביתו הנוכחי, בארצות הברית, ובו אין ולו תמונה או ציור אחד על הקירות ("אנחנו מפקידים שלא להשאיר שום סימנים, כי לעולם אין לדעת מתי קמים ועוזבים").
וכעת, הוא בכל זאת נאלץ לשוב ארצה באופן זמני כדי לשהות בבית החולים בכפר סבא לצד אביו, החולה בסרטן ריאות, ולהתמודד עם חלק מהשלדים שהחביא בארונות, עם סיפורים וזיכרונות. החיים בארצות הברית, עם ילדים אדישים כלפיו ואישה שלא חפצה בחברתו או באהבתו ומאלצת אותו לישון במעונות האוניברסיטה, מעייפים וסבוכים כל כך, עד שכאשר הוא רואה שני עובדי קבלן בבית החולים הוא נתקף קנאה: "קינאתי באיש שאין לו ספק היכן יקים את ביתו, היכן יגדלו ילדיו ואיפה ייטמן לאחר מותו".
הפרידה הצפויה מאביו גורמת לו להרהר בחייו, בזיכרונות המתוקים שחווה כילד ולא יוכל להשיב, בהווה העגום והבודד ובעתיד הלא ברור. אמת מתערבבת בשקר, בדיון מתערבב במציאות ושום דבר לא ברור עד הסוף. ולא מדובר אך ורק על העלילה אלא גם על הדרך הכמעט-מטאית בה היא מובאת: דיאלוגים רבים מופיעים ללא מרכאות, וקשה לדעת האם באמת נאמרו, או נאמרו רק במוחו העייף של הגיבור, כמעין פיצוי על השיחות שלעולם לא יצליח לקיים באמת; משפטים ופסקאות שלמות לעתים מופיעים מחוקים; ופרק קצר אחד מופיע, בשלמותו, בערבית.
באופן אירוני משהו, דווקא העזיבה לארצות הברית אפשרה לקשוע לכתוב את הספר האישי והכן ביותר שאי פעם כתב. דווקא המרחק הזה אפשר לו לצלול פנימה, לזהותו שלו ולזהותם של אחרים, וברגעים רבים של הספר, נדמה שאין דבר מעורר-הזדהות יותר מלהיות זר במדינה שלך, במדינה אחרת, בבית שלך, בבית חולים. ומה שמתחיל בשדה התעופה כספר שבקלות יכול היה להיות עוד טור ארוך (נניח, על גילאים של מלצרים וברמנים, נחמדות וריחוק של נותני השירות האמריקאים, איכות הקפה ותדירות השלג), מתפתח די במהירות לרומאן שבו מעט מאוד דברים ברורים, זולת הבדידות האנושית.
"עקוב אחר שינויים" הוא ספר מצוין. עלילתו לא לגמרי מפתיעה מחד אך בהחלט לא צפויה מאידך, וכל חלק בפאזל מאפשר לראות תמונה מלאה, אך בשום שלב לא מלאה עד הסוף, וזה טוב. הצורך לשמור על מידה רבה של ערפל סביב דמותה של פלסטין (אשתו, ולא הדמות שעליה כתב שנים רבות קודם לכן) קצת מקשה להזדהות גם איתה, וגם הדמויות האחרות בספר לא מקבלות במה אמיתית לחשוף את עולמן הפנימי ביחס לגיבור, אבל זה בסדר גיבורו של קשוע מחפה על כולם, ואת החסר, כפי שלימד אותנו, ניתן למלא עם עוד קצת סיפורים, זיכרונות שאולי ואולי לא התרחשו באמת, ובדיון.
"עקוב אחר שינויים" / סייד קשוע, הוצאת כנרת-זמורה ביתן, 208 עמודים.