וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אני עושה הכל לבד. לבד. לבד": מלחמת ההישרדות של העיתונות העצמאית

11.10.2017 / 9:12

המקום הכי חם לא לבד: לקושי במציאת מודל כלכלי לקיום בכבוד מצטרפים חשש מתביעות וחוסר אונים מול הפכפכות הפיד. במסגרת פרויקט עורך אורח, שוחחנו עם כמה מעורכי אתרי החדשות העצמאיים הבולטים, וניסינו להבין האם המהפכה נכשלה או שהיא רק בתחילתה

אילוסטרציה. ShutterStock
בעוד העיתונות מדממת, העצמאית מנסה להרים יד/ShutterStock
לאן היא נוסעת, איך מממנים את הנסיעה הזו, והאם היא בכלל מסוגלת להגיע אל היעד. שליחות עיתונאית, כך חלחלה ההבנה, זה לא ממש מספיק

"אנשים תמיד שואלים, 'טל, איך את מכניסה כסף מן הפלוג'. אז הנה הפירוט", נפתח פוסט בבלוג של טל שניידר, "הפלוג", שהפך בשבע השנים מאז הוקם לשם נרדף לעיתונות עצמאית בישראל. "גיליתי שזה מסקרן די הרבה אנשים וחלקם גם מאוד חשדנים כלפי, שמכרתי את נשמתי לשטן מסחרי כלשהו. מיותר לציין שאין לי עובד / עוזר / מזכיר / צלם / עורך / מתאם / סוכן / מגיה / בודק עובדות / מומחה IT / איש פרסום. אני עושה הכל לבד. לבד. לבד".

הפוסט הזה לא עדכני, שניידר כבר לא עושה הכל לבד. מעורכים ומומחי IT ועד ואנשי פרסום, מאז מינויה לכתבת הפוליטית של גלובס לפני כחודשיים עומדים לרשות שניידר אנשי מערכת העיתון. כמו הפוסט, גם הבלוג כולו לא מעודכן ומאז שחזרה לעיתונות הממוסדת אוחז בו הקיפאון. דברים כמו חשדנות קוראים, אתגרי ההכנסות ובעיקר הלבד, לבד לבד - נותרו נחלת הקולגות בעולם העיתונות העצמאית. למה החליטה לעשות את זה? נגיע לכך בהמשך. בינתיים, אלה המסתכלים מהצד ורואים את הבלוג החלוצי של שניידר עומד שומם, לא יכולים שלא להרהר על מגמת הפריחה בעיתונות הישראלית העצמאית - זו שזינקה בעליה מתודלקת בתחושות של שליחות עיתונאית וייאוש מתחלואי הון-שלטון-עיתון והאיצה על הנתיבים המהירים של פייסבוק וטוויטר - לאן היא נוסעת, איך מממנים את הנסיעה הזו, והאם היא בכלל מסוגלת להגיע אל היעד. שליחות עיתונאית, כך חלחלה ההבנה, זה לא ממש מספיק.

תמר איש שלום העין השביעית. יוטיוב, צילום מסך
לחיות מרבעון לרבעון. מתוך קמפיין "העין השביעית"/צילום מסך, יוטיוב

"כספית היה הראשון ששם לי את זה ככה בפרצוף: אני מו"ל"

"יש קושי להשתלט על הכל, לכתוב, לערוך להגיש, לקדם. יש גם אתגרים שהם לכאורה טכניים אבל הם קשים. האינטנסיביות היא קשה, זה הרי לא איזה אתר מכירות שיכול להתעדכן פעם בחודש"

אמצע שנת 2014, ובן כספית מעלה לשידור חי ברדיו את כרמית ראובן-בצלאל, כתבת הבריאות של ynet ורשת ב' בעבר, כדי לדבר על משבר בבית החולים הדסה. רק כמה חודשים קודם לכן הקימה ראובן-בצלאל ביחד עם שיר שגיא אתר חדשות בריאות עצמאי בשם "סמאללה" ובשולי האייטם כספית שואל אותה "אז אני מבין שעכשיו את מו"ל?". ראובן-בצלאל מתכחשת להגדרה, ועונה "מה פתאום, בסך הכל הקמתי אתר". היום, כאשר גם המיזם שלה עומד שומם ולא מעודכן, היא רואה את הדברים אחרת. "בן כספית היה הראשון ששם לי את זה ככה בפרצוף ומשם הבנתי שאני אכן עושה חישובים של מו"ל", היא אומרת. "אבל כשאתה מקים אתר עצמאי אתה לא באמת יודע להתמודד עם זה".

עם מה הכי קשה להתמודד?

"הבעיה העיקרית של הדרך הזו היא שאתה עיתונאי, אתה לא איש מכירות ולא איש שיווק. נוסף על זה אתה גם מרגיש לא נעים להתעסק בדברים האלה, אבל אתה חייב. אז אתה מוצא את עצמך חושב כמו מו"ל, מה ימכור, ומתחיל להבין ששביתות במערכת הבריאות או תנאים סוציאליים זה אולי חשוב אבל זה לא מקליק כמו ידיעה על קנאביס שלאו דווקא תורמת משהו, אבל מעלה את הכניסות. אתה כל הזמן עסוק בלחפש איך להגדיל כניסות ואיך למכור פרסומות כדי שתוכל להתפרנס, וכל זה כדי שאז תוכל באמת להיות עיתונאי עצמאי".

מה דחף אותך לבחור בדרך הזו? הרי להקים אתר עצמאי זו פרויקט מאוד שאפתני.

"מה שעניין אותי זו העיתונות, להביא אינפורמציה. רצינו להביא דברים שלא נכנסים למדורי הבריאות של האתרים ולעשות דברים שלא התאפשרו, לי למשל, בתור כתבת שיש מעליה עורך ומו"ל. כשהייתי בקול ישראל והייתי אומרת לעורכים שיש לי סיפור טוב, דבר ראשון שהם היו עושים זה להיכנס לראות אם זה כבר עלה באחד האתרים הגדולים אחרת זה לא היה משמעותי בעיניהם. אמרתי לעצמי - התפקיד שלי זה למחזר וללעוס את הדברים של הקולגות שלי? בשלב מסוים אתה אומר די, אני אחליט מה יהיה אצלי ואף אחד לא יגיד לי שזה לא חשוב או שאין לזה זמן. אבל להיפך. כשאתה הופך להיות עיתונאי עצמאי עוד יותר אין לך זמן, כי אין מי שיחליף אותך כשאתה חולה. אין עוד אנשים, זה רק אתה. במקום להתעסק בעיתונות אתה מתעסק באיך אני מתפרנס מזה. במשך שנתיים חייתי על חשבון בעלי, משפחה עם שתי ילדות. אז החלטתי שאני עוצרת את זה".

ומה בינתיים?

"הלכתי לעבוד ביח"צ, שזה האמת לא נורא כמו שחשבתי. עד שאני אתאזן האתר שלי לא מתעדכן. עד שיהיה לי פנאי לחשב איך אני מממנת את זה או מעסיקה כתב נוסף כדי שאוכל לפחות לנשום".

כתבת הצרכנות דפנה הראל-כפיר עומדת גם היא מאחורי אתר עצמאי, שלה לעומת זאת פעיל ומעודכן. אחרי יותר מעשרים שנים בתקשורת הממוסדת מתוכן יותר מעשור כעורכת מדור הצרכנות של גלובס, היה זה המשבר האחרון בעיתון הכלכלי ששכנע אותה להשאיר את העיתון מאחוריה. להראל-כפיר, שהייתה חברת ועד העובדים, הוצע תפקיד אחר תחת ההנהלה החדשה, אך היא סירבה לו והקימה לפני שנה וחצי את "פואנטה", אתר חדשות צרכנות. "זה לא מתאים לכל אחד מכל מיני סיבות", היא אומרת. "צריך משמעת עצמית מאוד מאוד גבוהה, אתה חייב להיות מסוגל להתמודד עם הקושי של זה. דבר שני זו יכולת להיות העורך של עצמך, אין לי עם מי לעשות סיעור מוחות. הרבה עיתונאים זקוקים למערכת וצריכים מישהו שיכוון, יערוך, ייתן להם פידבק. ודאי שזה לא מתאים לכל אחד".

מה אמרו החברים והקולגות לשעבר על הכיוון החדש?

"הרבה אנשים עודדו אותי, אבל הרבה קולגות הופתעו שאני בכלל ממשיכה לעשות עיתונות. רוב רובם של החברים שלי בגלובס עברו ליח"צ ודוברות, או פנו לעסוק בתוכן שהוא לא עיתונאי, או עזבו את התקשורת באופן מוחלט. מצד אחד היה המון פרגון אבל גם הרבה סקפטיות לגבי ההיתכנות של המיזם הזה. אבל מנגד, נמאס מחרב הפיטורים שחוזרת כל כמה שנים או חודשים".

כמו אחרים, גם את נשארת בתחום הסיקור שממנו הגעת. איך שומרים על רלוונטיות ונשארים בתודעה?

"אני עושה תחזוקה; מגישה פינות צרכנות בתאגיד השידור הציבורי, באקו99 ובגלי ישראל. אתה חייב להיות עיתונאי בזכות עצמך ולא בזכות הגוף שמעסיק אותך".

"זה מופע של אדם אחד", היא מוסיפה. "יש קושי להשתלט על הכל, לכתוב, לערוך להגיש, לקדם. יש גם אתגרים שהם לכאורה טכניים אבל הם קשים. האינטנסיביות היא קשה, זה הרי לא איזה אתר מכירות שיכול להתעדכן פעם בחודש. אין בית-ספר שלמדתי בו איך עושים את זה. וכמובן, האתגר הכלכלי".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

"רק מעקב אחרי בנאדם עולה כמה אלפי שקלים ליום"

"אם צריך לסמן אתגר משמעותי לעיתונות העצמאית זה עניין הליווי המשפטי. כתב שנמצא במערכת יודע שהוא מגובה. אנחנו מקבלים בימים האלה איומים בתביעות ומכתבי התראה לקראת הליכים, אז אתה חייב להיות זהיר"

כמו בהתייחסות לאמירה של אוסקר ויילד, שבצעירותו חשב שכסף זה הדבר הכי חשוב וכעת בזקנתו הוא מבין שזה אכן כך, אחרי שנים של פעילות עצמאית התאגדו כמה וכמה כלי תקשורת עצמאיים כמו "המקום הכי חם בגיהנום", "100 ימים של שקיפות", "העין השביעית", "חדר המצב", "הכלכלה האמיתית" והקימו קרן ששמה את הכסף במרכז, "קרן התחקירים". הפעילות יצאה לדרך בשנה שעברה במטרה להפיק כתבות ותחקירי עומק בסביבה של "היעדר תקציבים, חשש מתביעות, אינטרסים זרים, בעלויות צולבות של בעלי הון על כלי תקשורת והשפעה שלטונית מרסנת", כך בהצהרה. המודל די פשוט: הגולשים מתבקשים להציע נושאים לתחקיר, אלה מסוננים על ידי אנשי הקרן, אחת לכמה חודשים עולים הנושאים הנבחרים להצבעת הגולשים, וזה שייבחר - ייחקר. אבל מנכ"ל הקרן גיא מרגלית מודה שתחקירים משפיעים הם עניין יקר. "כמה כבר אתה יכול לעשות במאה אלף שקל?" הוא אומר. "רק מעקב אחרי בנאדם עולה כמה אלפי שקלים ליום".

אני אשאל אותך באופן ישיר - מאיפה הגיע ואמור להגיע הכסף?

"המודל שלנו הוא שאנחנו מונחים על ידי הציבור מקצועית אבל גם ממומנים על ידו. בכך אנחנו עוקפים את הבעיות המסחריות של המיינסטרים-מדיה וגם השפעות פוליטיות שיכולות להגיע. עשינו מימון המונים בהדסטארט וגייסנו בו סכום משמעותי של למעלה ממאה אלף שקל אבל בטווח הארוך יותר אנחנו מסתמכים על מנויים. כיום תורמים לנו 3,000 שקלים בחודש אבל זה ממש בהתחלה, אפילו לא עשינו קמפיין גיוס לדבר הזה. אם זו ההתחלה שלנו אני מעריך יש עם מה לעבוד. כאני מסתכל על יוזמות של מימון המונים שמשלבות שיתוף של הציבור כמונו, כמו 'לובי 99', אז יש למה להיות אופטימיים. נראה שהציבור הישראלי מצביע בכיסים כשמשתפים אותו בסיקור או בקבלת ההחלטות".

מה המשוכה העיקרית שלכם ושל הגופים החברים בקרן, לצד אתגר המימון?

"עניין המימון הוא כמובן משמעותי. אבל אם צריך לסמן אתגר משמעותי לעיתונות העצמאית זה עניין הליווי המשפטי. כתב שנמצא במערכת יודע שהוא מגובה. אנחנו מקבלים בימים האלה איומים בתביעות ומכתבי התראה לקראת הליכים, אז אתה חייב להיות זהיר. גם אם אתה לגמרי בטוח בעצמך ובמה שאתה כותב אתה כל הזמן צריך לשאול את עצמך האם אתה יכול להיכנס עכשיו למערכה (משפטית, ד.א.) ארוכת שנים. יש לנו סיוע משפטי פרו בונו, אבל השאלה אם פרו בונו יכול להוות מענה מערכתי לכל עת וצרה. חסם משמעתי נוסף הוא שרוב עם ישראל לא מכיר את תופעת העיתונות העצמאית. אם אתה סוכם את סך כל העוקבים של גופי התקשורת הללו - לכמה תגיע, לרבע מיליון אנשים? כשאתה שואל את האיש ברחוב מה זה, הוא לא יודע לענות".

רבע מיליון אנשים? תרשה לי להרים גבה.

"לא יוניקים, אני מניח. יש הרי חפיפה גדולה בין הקוראים של הגופים".

אולי כי העיתונות העצמאית עדיין לא הרעידה, עדיין לא הביאה את המכה. אתה מסכים שחובת ההוכחה העיתונאית עדיין מונחת על השולחן?

"נכון. אני חושב שבמובן הזה, היעדר המימון או המשאבים הוא לא תירוץ, אבל לעשות מעקבים בחו"ל כמו תחקיר הצוללות (של רביב דרוקר, שערך אותו בגרמניה ושווייץ, ד.א.) זה מאוד בעייתי מבחינת משאבים ויכול לעלות מאות אלפי שקלים. אתה מאוד נזהר על הכסף הציבורי כי אלו תרומות של אנשים ואין לך מו"ל שמעביר את הכסף מדי חודש".

אפרופו תרומות, מה שלום חברינו ב"עין השביעית" מאז שננטשו על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה?

"הם הקימו עמותה משלהם, עשו קמפיין תרומות שהסיר את איום הסגירה המידי ולהערכתי הם יושבים על תרומות חודשיות בסכום נאה. אפשר לראות אצל רשם העמותות את הדוחות הכספיים שלהם. הם מקבלים תרומת מקרנות, אחת עם אוריינטציה שמאלנית ואחת ימנית, אבל הם עדיין במאבק. אולי לא יום יומי, אבל כן של לחיות מרבעון לרבעון. אפילו כשאתה מוחזק בקרנות, אתה כל פעם צריך להשיג את המענק מחדש".

רביב דרוקר. ראובן קסטרו
"לעשות מעקבים בחו"ל כמו תחקיר הצוללות זה מאד בעייתי". דרוקר/ראובן קסטרו

מלכודת הפייסבוק

יש אפילו משהו כמעט ציני בכך שפייסבוק הייתה כר נוח להפצת תוכן עצמאי שאפשר לתקשורת עצמאית לאסוף קוראים, אבל לאחרונה שינתה את האלגוריתם שלה באופן שהנחית עליהם מכה של ממש

כסף, זמן, ידע ומשאבים אינם המשוכות היחידות שעומדות בפני העיתונאים וגופי התקשורת העצמאיים. גם בפני מי שצולח את אלה עדיין עומד האתגר שקיים לצד כל תוכן, מאז שחר ימי ההיסטוריה של התקשורת: חשיפה. תשומת הלב האנושית כבר נחשבת זה זמן רב למשאב מסחרי לכל דבר, וככזה שקשה להשיג אותו יותר מתמיד. כלכלת האינטרנט והרשתות החברתיות, בתחומיה פועלים כלי התקשורת העצמאיים, מסווגות כיום על ידי אקדמאים ככלכלת תשומת לב ("Attention Economic") והמלחמה על המשאב היקר - קשה.

יש אפילו משהו כמעט ציני בכך שפייסבוק הייתה כר נוח להפצת תוכן עצמאי שאפשר לתקשורת עצמאית לאסוף קוראים, אבל לאחרונה שינתה את האלגוריתם שלה באופן שהנחית עליהם מכה של ממש. מאז העדכון, תוכן של עמודים חיצוני החל להשתרך בפיד מאחור, אם לא משלמים עליו, והיקפי החשיפה האורגניים צנחו. אחד האנשים ששלחו בנושא הזה מכתב תלונה לג'ורדנה קטלר, מנהלת המדיניות של פייסבוק בישראל, הוא עורך מגזין "קנאביס" אורן ליבוביץ'. "זה כבר לא פשוט כמו פעם להגיע לחשיפה", הוא אומר בשיחה עם וואלה! ברנז'ה. "החשיפה שפייסבוק נותנים לעמודים (לעומת פרופילים אישיים, ד.א.) ירדה משמעותית עם כניסת מערכת הפרסום החדשה שלהם".

עד כמה אתה מסתמך על פייסבוק כמקור טראפיק לתכנים שלך, ועד כמה אתה תלוי בה?

"לפייסבוק יש משמעות קריטית, אפשר להגיד שבזכותה המגזין קם שהרי הוא התחיל כדף פייסבוק, אבל היום חלק מהידיעות לא עולות לשם בכלל. אצלי שלושים או ארבעים אחוז מהקוראים לא מגיעים מפייסבוק. אבל אני השכלתי לבסס במהירות אתר חיצוני עצמאי, מי שבשנת 2016 נזכר להקים אתר, ייתכן שבשבילו זה קצת מאוחר מדי. תהליך איסוף הלייקים והגדלת החשיפה לידיעות הם כבר לא כמו שהיו".

מה עושה גוף תקשורת עצמאי שרוצה למשוך קוראים?

"הגורם המשמעותי להצלחה זה לפרסם דברים בזמן - מוקדם, ולהיות עם האצבע על הדופק בכל רגע".

כמו כלי תקשורת עצמאיים אחרים גם מגזין "קנאביס" הוא למעשה מערכת של איש אחד, וגם שורשיו שלו נטועים אי שם באדמת האקטיביזם של ימי המחאה החברתית. ליבוביץ' רצה אז שאחד מהנושאים במוקד הדיונים של המחאה יהיה אי-הפללת צרכני קנאביס, אבל נתקל בכתף קרה מצד המארגנים. "הם חששו שהמחאה תהיה ממוצבת ככזו של סטלנים", הוא אומר. "אז חזרתי הביתה והחלטתי שאני פותח אתר שיעביר לציבור דוברי העברית מידע בנושא הזה, מידע שהוא לא זה שמפיצה הרשות למלחמה בסמים. מידע אמין, מבוסס, אינטליגנטי ובעיקר כזה שמנוגד לסטיגמה הסטלנית; בלי צחוקים, אלא עיתונות רצינית שעומדת בקנה אחד עם כל כתבה עיתונאית אחרת במדיה הקלאסית - אלא שהיא עוסקת בנושא הנישה הספציפי הזה". אבל ליבוביץ' גילה במהרה שלעשות עיתונות רצינית, במיוחד בנושא נישה, זה לא בהכרח מספיק כדי לקבל הכרה.

קיבלת לא מזמן תעודת עיתונאי עצמאי של לע"מ. מזל טוב. הבנתי שעברת דרך חתחתים בדרך אליה, איך זה קרה ובשביל מה היית צריך את זה מלכתחילה?

"בשנת 2014 הגשתי בפעם הראשונה את הבקשה. רוב הדוברים של המוסדות בישראל תמיד שיתפו אתנו פעולה, הכירו את המגזין ואותי עם הזמן, נתנו תגובות והתייחסו ברצינות. אבל היו גם כאלה שלא. אז כדי להתמודד עם אלה שלא, התחלתי בבדיקה של מי עומד בהגדרה של עיתונאי בישראל".

לפני ההגדרות - מי הפלה אותך?

"משרד הבריאות עשה הרבה שרירים בתקופת יעל גרמן. הרשות למלחמה בסמים עד היום עושה לנו בעיות ולא מוכנה לתת תגובות לכתבות. היו גופים אחרים שבתגובה לשאילתות שהגשתי להם ענו לי 'יש לך תעודת עיתונאי?' אז בדקתי וגיליתי שלפני שנה או שנתיים יצא פרוטוקול חדש של לע"מ עם קריטריונים לבלוגרים ועיתונאים עצמאיים. ראיתי שאני עומד בהם, הגשתי את הבקשה הראשונה והיא נדחתה על הסף בכל מיני תואנות שקריות על התוכן, אז ויתרתי כי לא היו לי משאבים להתמודד איתם בבתי משפט למרות שאני משוכנע שהייתי מנצח. בתחילת השנה החלטתי לנסות שוב, כי במהלך השנתיים האלה המגזין הלך וגדל, והפעם די מהר זה אושר".

תאר לי את מערכת האתר.

"אני עושה את זה פחות או יותר לבד. אחת המטרות הייתה לסקר את התחום הרחב הזה באופן שייראה כלפי חוץ כארגון גדול שחברים בו הרבה אנשים. בפועל, אין פה דסק שלם כמו שזה אולי נראה. זה בעיקר אני מכלה את ימי ושעותיי על זה. וזה גם מקור הפרנסה שלי כרגע".

משלחת צה"ל וצוותי חילוץ מקסיקניים פועלים לחילוץ נפגעים מרעידת האדמה במקסיקו סיטי. 23 בספטמבר 2017. רויטרס
"מישהו שלנו שהיה שם באותו הרגע". רעידת האדמה במקסיקו/רויטרס

הצרות של רוטר

"בתקופת גוש קטיף למשל, התקשורת התעלמה מדיווחים על טרור באזור כי היא תמכה בהתנתקות והיו תכנים שמצאו להם מקום רק ברוטר, מי שלא היה קורא אותנו לא היה יודע על זה"

ליבוביץ' הוא לא היחיד שנאלץ להתמודד עם מוסדות וארגונים עקשניים מבלי שעומדת מאחוריו מערכת חדשות איתנה. אתר האקטואליה העצמאי הוותיק ביותר בישראל הוא כלל לא גוף עיתונאי אלא מערכת מבוססת תוכן של גולשים נאמנים - "רוטר". אבל סביבת העבודה דומה, וכך גם הקשיים. "הצנזורה תהיה הראשונה לצלצל אלינו להגיד לנו להסיר ידיעה ותהיה האחרונה במקרה הטוב להגיד לנו להחזיר, וזה קצת מעצבן לפעמים", מודה רעות רוטר, שמנהלת את האתר מאז פטירתו של אביה הרב ישעיהו רוטר לפני כחמש שנים. "אבל אנחנו שומרי חוק אז אנחנו מצייתים לצנזורה", היא מוסיפה.

איך אתם ממנים את הפעילות?

"בראש ובראשונה מפרסומות, אבל גם הרישום לפורום הוא בתשלום. המטרה של זה הייתה פחות לטובת הכנסה כספית ויותר על מנת לסנן גולשים שבאים להזיק. אבל אלה מקורות ההכנסה שלנו, וכיוון שאנחנו אתר משפחתי קטן של שני עובדים אז זה מכסה את הפעילות".

ואיך היחסים שלכם עם כלי התקשורת הממוסדים?

"אנחנו נותנים במה לכל אותם נושאים וכיוונים שתקשורת המיינסטרים לא העלתה אותם, בין אם במכוון או לא. זו אמנם דוגמה ישנה, אבל בתקופת גוש קטיף למשל, התקשורת התעלמה מדיווחים על טרור באזור כי היא תמכה בהתנתקות והיו תכנים שמצאו להם מקום רק ברוטר, מי שלא היה קורא אותנו לא היה יודע על זה".

יש מלחמות קרדיט?

"אני יודעת בוודאות שכל כתבי החדשות נמצאים אצלנו ושהם עוקבים. השיגור של הפטריוט עלה אצלנו דרך מישהו מצפת שהבת שלו צילמה את השיגור. אור הלר צייץ את התמונה בטוויטר ומשם זה התפתח ליתר כלי התקשורת, אבל זה משהו שהתחיל אצלנו. הידיעה על רעידת האדמה במקסיקו הגיעה ממישהו שלנו שהיה שם באותו הרגע. העיתונות סומכת עלינו שאנחנו בודקים את עצמנו ומרשה לעצמה לקחת מאתנו אייטמים. אבל בגלל שזה תוכן גולשים ואין לנו זכויות יוצרים, אז פשוט מעתיקים ולא נותנים קרדיט".

זבוב על הבופה - טל שניידר. ניב אהרונסון
"החלטתי שלא להחליט". טל שניידר/ניב אהרונסון

"צומח מלמטה וכופה על העיתונות הממוסדת המסחרית להתייחס אליו"

"על אף שסלדתי וסבלתי מן החלק הזה, הרגשתי לאורך השנים שהשתפשפתי היטב בהתעסקות שלי עם גביית כסף ממנויים, מכלי תקשורת, בסיומן של הרצאות בפני גופים מגוונים. כך שההיבט הכלכלי הוא לא הנקודה"

כאשר קרדיט שווה מוניטין, ומוניטין שווה כסף - וכשמדובר בעיתונות עצמאית מול תקשורת ממוסדת, הסוגיה הזו הופכת לכואבת אפילו יותר. היחסים - כמו המודלים והפתרונות הכלכליים - עדיין בהתהוות. "כשבאים גופים גדולים ומצפים לקבל תוכן בחינם רק בתמורה לחשיפה או לינק - יש פה משהו מאוד אכזרי ולא הוגן, וזה מה שקורה היום", אומרת דפנה הראל-כפיר. "כדי שהעיתונות העצמאית תוכל להמשיך להתקיים מן הראוי שיכבדו את העיתונאים העצמאיים וישלמו להם על התוכן שהם נותנים. אנחנו רואים את תומר אביטל למשל (מוביל מיזם "100 ימים של שקיפות", ד.א.) איזה תחקירים הוא מביא וכמה ערך יש להם, והוא רק דוגמה - כי כיוון שמדובר באנשים עם שליחות הם גם מביאים איתם הרבה ערך, וראוי לתגמל אותם".

"אני חושב שבשלב הזה הם עדיין לא מרגישים מאוימים ולכן יש שיתוף פעולה", עונה גיא מרגלית לשאלה על היחסים. "למשל, התחקיר הראשון שלנו על הסכם הסחר טיס"א קיבל המון פולואפים בטלוויזיה וברשת. יכול להיות שהם גם מרגישים שאין להם ברירה, יש משהו שצומח מלמטה וכופה על העיתונות הממוסדת המסחרית להתייחס אליו".

הפתרון, אולי, עשוי להגיע מחו"ל. יוזמות דומות של עיתונות עצמאית מעבר לים, כמו זוכי הפוליצר "ProPublica" האמריקאיים, פועלים על בסיס מודל היברידי המשלב מימון ציבורי לצד תרומות. "האם נגיע לפילנתרופיה? אני לא רוצה להגיע לשם", אומר מרגלית. "אבל אם אנחנו חפצי חיים והמודל של מנויים לא יהיה מספיק כדי להקים חדר חדשות אמיתי ולהגדיל את הפעילות, אז זו תכנית ב'".

חזרה לטל שניידר שעשתה את זה, כאמור, במשך שבע שנים. ככל שהדבר נוגע לה, סיבוב הפרסה שעשתה והחזרה לעיתון הנייר לא צריך לבשר רעות לקולגות. "אני חושבת שלא ניתן להשליך בין המקרה שלי לעיתונות עצמאית של אחרים, המודל הכלכלי עבד עבורי", היא אומרת לוואלה! ברנז'ה. "על אף שסלדתי וסבלתי מן החלק הזה, הרגשתי לאורך השנים שהשתפשפתי היטב בהתעסקות שלי עם גביית כסף ממנויים, מכלי תקשורת, בסיומן של הרצאות בפני גופים מגוונים. כך שההיבט הכלכלי הוא לא הנקודה, לדעתי".

אז מה הוביל אותך לנטוש את העיתונות העצמאית, ולחזור חזרה?

"צורך בשינוי. נהניתי מן החירות המוחלטת במשך שבע שנים אבל לצד היתרונות של להיות גברת-לעצמי התחלתי להשתעמם מהלבד. חלק מהעיתונאים העצמאיים עובדים בקבוצות או בהפעלת מתנדבים אבל מה שאפיין אותי לאורך השנים וביתר שאת במהלך 2016 היה מספרן הרב של שעות הלבד. תמיד חשבתי שמקצוע העיתונות הוא השיא-שיאים של בדידות ואני חושבת שבשנים האחרונות הלכתי, ונסעתי עם זה, עד לקצה".

ומה יהא על "הפלוג"?

"הוא עומד לרשותי להחליט באופן ספונטני מה שאני רוצה. משחררת את עצמי לזרום עם מה שיראה לי נכון בהמשך. כרגע, החלטתי שלא להחליט".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully