השרוף

אל תאמינו לאף כתבה, לאף מבקר מוזיקה אחר, בארץ או בעולם. אתם יכולים להאמין רק לי, ואני אומר: פרל ג'אם היא הלהקה הכי טובה בעולם, והאלבום החדש שלה, “Riot Act", הוא פשוט נפלא.

מוזר לי לכתוב עליהם. אני גם לא הכי אוהב לדבר עליהם. אני לא נוטה לפתוח שיחה בכיוונם, זה לרוב חוזר על עצמו. יצא להם אלבום ומישהו צריך לכתוב עליו, אז הנה. אני מעריץ מטורף של פרל ג'אם. כשהייתי בן 14 פתאום הבנתי את זה, והחלטתי לקבל על עצמי את האובסס הזה. מאז אני שם. כשאני אומר לאנשים שמאז “Ten", אלבום הבכורה ההוא מ-1991 עם ה-11 מליון עותקים שנמכרו בכל העולם, כשאני אומר להם שמאז "Ten" יצאו לפרל ג'אם עוד 6 אלבומי אולפן, הם בדך כלל מופתעים. רוב האנשים שאני מכיר ופוגש ממש אהבו והעריצו את אדי וודר וכאלה, והם מספרים לי לאורך השנים שהם החזיקו עד ויטולוג'י, האלבום השלישי והמופלא. חלק לא הצליח להקשיב לו. לחלק סתם נמאס. אני חושב שזה היה האלבום הכי טוב שלהם עד היום.

אנשים נטשו מאז את הספינה של הלהקה הזאת, הפסיקו להתעניין, לא שמעו כלום מהם. כשהייתי יותר ילד זה ממש שיגע אותי. אחרי כמה שנים הסתדרתי על עצמי קצת. לפרל ג'אם יש בסיס קשה מאוד של מעריצים בארה"ב ובאירופה (ואוסטרליה וג'פן) – דבר די הגיוני כשאתה מוכר כל כך הרבה באלבום הראשון שלך – ובערך בשנת 1993 היא הגיעה למסקנה שהיא רוצה להיות חברה רק שלהם. כסף, ברוך השם, יש מספיק לכל החיים, ואין שום סיבה להפוך לבונו וליחצן את התחת שלך עד גיל 70 רק בגלל שאתה רגיל לזה. זמן עבר, קורט קוביין בחר למות, פרל ג'אם נאבקה בשדים שבתוכה ובסוף בחרה לחיות, ופתאום ניצבה בפני עובדה מוזרה: היא הגיעה למצב שבו היא היתה יכולה לעשות מה שהיא רוצה, משוחררת לגמרי מלחצים.

זה בדיוק מה שהיא עושה מאז, בוחרת את הבחירות שלה, מחממת את הקהל שלה על אש קטנה. והכיוונים המוזיקליים שהיא פונה עליהם העבירו אותי בחוויות ההאזנה הכי מרתקות וכיפיות שהיו לי. ומאז, בכל פעם שמגיע אלבום חדש, זה בשבילי כמו להכיר פתאום חבורה של אנשים שהולכים להיות אתך עוד הרבה ולעזור לך ולנחם ולהטעין אותך בשיט, וזה כמו לפגוש את ההורים המאמצים שלך. ומאז, פרל ג'אם הפכה ללהקת הרוק עם הדרך הכי שונה ומוזרה שיצא לי לראות.

רשימה קצרה וחלקית, אחרת אנחנו יכולים להעביר על זה לילה ארוך ומשעמם במיוחד: שידורי הרדיו הפיראטיים שהם החליטו לשדר לכל ארה"ב; זה שהם אפשרו תמיד להקליט בהופעותיהם ובסיבוב האחרון גם הוציאו את כל ההקלטות שלהם כבוטלגים רשמיים (לא כדי להילחם בפיראטיים, כדי לעשות את זה קל להשגה); שיר חדש בויניל שהם שולחים כל שנה בכריסמס למועדון המעריצים; ההתעקשות לדעת בדיוק כמה הולך לשלם מי שהולך להופעה שלהם; ההתעקשות להקים מהומה דון קישוטית משפטית נגד מונופול הפצת כרטיסי הבידור בארה"ב, טיקטמאסטר; "Last Kiss", השיר שהוקלט בסאונדצ'ק של איזו הופעה, חידוש מהפיפטיז שאנשים בכל רחבי ארה"ב שלחו לבד לתחנות הרדיו בתקווה שישדרו, ולמרות שהוא בכלל לא יצא כסינגל או לרדיו, הוא עשה את דרכו לבד וכבש את המצעדים; זה שהם הוציאו ב-96 סינגל כמו "Who You Are”; קרוב לחצי מליון דולר שהם תרמו יחד עם סאונדגרדן להצלת פיסת טבע בסיאטל; הזין הגדול שהם שמו על MTV ;ואז פתאום קליפ אנימציה שהם הוציאו ל”Do The Evolution" מאלבומם “Yield", חצי שנה בערך אחרי שהוא שוחרר לחנויות; הכסף שהם הפסידו על כל אלבום שנמכר בגלל העיצוב שהם רצו לעשות לו; זה שכששאלו אותם מה הם חושבים על כך שהשירים שלהם הגיעו לאינטרנט הרבה לפני שנחתו בחנויות התקליטים, אז הם ענו שהם "ממש מתרגשים מזה".

רשימת השפעות חלקית: דה הו, לד זפלין, ניל יאנג, ג'ימי הנדריקס, מאדהאני, ראמונס, בוב דילן, סאונדגרדן, ברוס ספרינגסטין, קיס, אר.אי.אם, אליס אין צ'יינס, פיטר גבריאל, פוליס, נירוונה, דד מון.


מוזר לי שהם הוציאו עכשיו קליפ. אני מבין שהם ממש נהנים מהאלבום הזה, ומכיוון שזה הדיסק האחרון בחוזה עם סוני, לא אכפת להם לעשות קצת יחצנות וראיונות. אבל לא כיף לי עם זה שפרל ג'אם עולה על סדר היום הציבורי. מה אני צריך תוכניות של 1VH שמראות קליפ של פרל ג'אם אז והיום, ואנשים שבאים אלי ואומרים, "יו הם הזדקנו". זה לא מוזיקה, זה החרא הזה שסובב אותה, ונחמד אולי להתמודד איתו באופן יום יומי, אבל פרל ג'אם בחרו שלא להיות שם.

נדמה לי שהם כאילו החליטו בדיסק הזה לקחת את כל השרופים שלהם, שהיו עד היום חפורים במחתרת, ולהוציא אותם החוצה לסינוור. זה די מצחיק. אנשים שמכירים אותי, ויודעים על הצד הזה באישיות, ניגשים אלי ואומרים לי "ראיתי את הקליפ שלהם וזה לא משהו". אני שמח שאתם לא אוהבים. תארו לעצמכם איזה חרא זה יהיה עם כולם פתאום יתחילו לאהוב אותם שוב. בכל מקרה, הקליפ לפחות הוא לא פלייבק. זו הקלטה חיה.

צריך לדבר על האלבום החדש קצת. הוא מעולה ופסיכי. הוא לא קל, ולא סוחף בשמיעה ראשונה. הסאונד ממשיך להיפתח, ממשיכים בנסיונות מוזיקליים. זה אלבום מאוד כבד, אבל גם מאוד משוחרר. כבר שנים שהם לא נותנים למייק מקרידי להשתולל ככה עם הסולואים. יש באלבום הזה המשך לחיפושים, אבל גם כמה דברים שכבר נמצאו. יש בו הארד רוק, ויש בו פולק רוק. וודר הוריד לפני שנה את השיער הארוך, ואח"כ עשה מוהיקן. בינתיים הוא הוריד גם אותו. באלבום הזה יש הרבה תובנות מהסוג האקולוגי המקסים שהוא אוהב להציע. "האם אתה יכול לראות את העולם עם הלב/ ולא עם המוח?" הוא שר ב"Green Disease", שיכול להזכיר מבחינת הווייב שלו את "סטייט אוף לאב אנד טראסט" שפוגש את פוליס לשיחה על קורפורייט אמריקה.

אדי וודר הוא הבוב דילן של האנטי גלובליזציה, ופרל ג'אם היא דה בנד שלו. חבל שלנו אין להקות פוליטיות. לפני שנתיים לא היתה במה שעליה לא עלה וודר וזיין את השכל על כמה שחשוב שהצעירים יצביעו בבחירות לנשיאות ארה"ב. אחר כך הוא כבר הסביר למה צריך להצביע לראלף ניידר, המועמד של הירוקים. ופרל ג'אם תמיד היו פוליטיים. בין אם זה קשור לזכותה של אשה להכריע ב