התקופה הקולנועית האחרונה התאפיינה בגל חסר תקדים של סרטי ז'אנר תוצרת הארץ שפנו לקהל הרחב. זה התחיל עם "מסע הטבעת" ו"כמעט מפורסמת", בין השאר, וממשיך כעת ב"מועדון החנונים הסרט", שעולה היום (חמישי) לאקרנים. חוץ מהאופי המסחרי של התוצרים, לשלושתם מכנה משותף נוסף: בכולם משחקת, בהצטיינות רבה, עמית פרקש.
זו היתה, אם כך, תקופה עמוסה לפרקש, במיוחד אם לוקחים בחשבון כי היא שילבה את העבודה על שלושת הסרטים יחד עם פעילות נמרצת לא פחות: שנת לימודיה השלישית והאחרונה ביורם לוינשטיין, בית ספר תובעני למשחק. היא הצטרפה אליו לאחר שכבר היה לה רזומה טלוויזיוני עשיר למדי, למשל התפקיד הראשי ב"חצויה" וגם כמובן בסדרת ילדים נוספת, "מועדון החנונים", שהסרט הטרי הוא גלגול קולנועי שלה.
במסגרת הלימודים, כיכבה פרקש בהפקות כמו "בית ברנרדה אלבה" על פי לורקה, שהפרופיל שלהן שונה מן הסתם מזה של "מועדון החנונים - הסרט": קומדיה קלילה לכל המשפחה, בה חבורת התיכוניסטים הגיקים המוכרת מן הטלוויזיה נדרשת לצאת להרפתקה הגדולה של חייה. השחקנית מוכנה כבר לשאלות על הניגוד הזה ושולפת תשובה מקיפה ומנומקת.
"אני עושה גם את לורקה וגם את 'מועדון החנונים' ולא מתנצלת על אף אחד מהם", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט. "הכל תלוי בגישה שלך. אם אתה בא ממקום שאתה מתנצל על מי שאתה ומה שאתה, אתה לא תשחק טוב. אני באתי ממקום של כיף, וראיתי בפרויקט הזדמנות. בכל מקרה, 'מועדון החנונים' היא אמנם על פניו הפקה לילדים, אבל כתובה בצורה מצוינת לפי כל קנה מידה".
ואכן, יש לומר: "מועדון החנונים הסרט" עשוי באופן מיומן ומצליח לבדר ולשעשע, אם כי הוא מתמשך באופן ביזארי ותמוה למדי על פני כמעט שעתיים, כלומר עשר דקות יותר מ"דנקרק". הבמאי ירון ארזי, מי שגם עמד מאחורי הסדרה, מיטיב ליישר כאן קו עם המגמה ההוליוודית ולהציב את הגיקים במרכז הבמה, מקום שהיה בעבר שמור למלכות הכיתה ולנערים המקובלים.
כמו ב"ג'סטה", סרט קיץ אחר שיצא כאן השנה, גם פה אחת התכונות העיקריות של הגיבורים היא גאונות מחשבים, והם נדרשים לגייס אותה כדי להוכיח את חפותם לאחר שהופללו בפרשיית שוד יהלומים. פרקש מגלמת את מנהיגת החבורה, המובילה את חבריה למצוא את הגנבים האמיתיים של התכשיט.
"עפתי על זה", אומרת פרקש על ההזדמנות להוכיח לדור הצעיר כי נשים הן אשפיות טכנולוגיה לא פחות מגברים. "מתתי על זה. רק כשצפיתי בסרט במלואו הבנתי בכמה סצינות מתוכו הדמות שלי מופיעה זה מטורף. היא מי שמובילה את העלילה, מספרת את הסיפור ורותמת את כל הבנים מאחוריה. זה מסר חיובי מאוד".
פרקש דיגמנה לא פעם בעברה ובאופן כללי תמיד הפגינה בהופעותיה הציבוריות לוק עתיר סטייל. ב"מועדון החנונים", לעומת זאת, המראה שלה שלוכי בהרבה, עם משקפיים ובגדים הגדולים עליה בשתי מידות. "כשאני עושה כתבת שער לעיתון, אז מן הסתם חשוב לי שאצא טוב בתמונה. אבל כשאני משחקת, זה סיפור אחר: אני כל כך לא עסוקה באיך שאני נראית, שאני לא יכולה להסביר לך כמה", היא מצהירה בהקשר לכך. "גם בתיאטרון, אני מתאפרת הכי מעט שאפשר ולא אוהבת להתעסק בזה. הפנים שלי יכולות לנזול ולא אשים לב. אני מעדיפה להתעסק במשחק עצמו. אי אפשר לשחק כשאת נורא מודעת למראה שלך".
את כבר בת 28, אז הגעת לגיל שבו את צריכה משקפיים בשעת לילה וכדי לראות סרטים? או ש"מועדון החנונים" הוא ההזדמנות היחידה מבחינתך להרכיב אותן?
"שתבין, זה לא סתם שאין לי משקפיים, אלא שאני רואה מדהים, טפו טפו טפו. תמיד צוחקים על זה אצלי בבית כי כולם עם משקפיים חוץ ממני. אז בפעם הראשונה שהרכבתי אותן, לקח לי שבוע להתרגל לזה, וגם לאחר מכן, הייתי מיד מורידה אותן בכל פעם שכיבו את המצלמה. נהניתי מלהרכיב אותן, כי יש משהו בלשים אותן שגרם לי להרגיש אחרת ועזר לי להיכנס לדמות. אלה היו כמובן עדשות בלי מספר, וזה היה הזוי להסתובב איתן. זה כמו להסתובב עם משקפי שמש בבית".
ומה הקשר האישי שלך לעולם החנונים? תמיד כוכבים וכוכבות מספרים שבנעוריהם היו יורמים לא מקובלים, וזה נשמע לך שהם משקרים. גם את הולכת לעשות את זה?
"לא, בכנות, לא הייתי מהחנונים. לא הייתי תלמידה טובה. הייתי מאלה שהבריזו וישבו על הדשא והלכו לים. אני גם לא אגיד שלא הייתי מן המקובלים. הייתי חברותית, היו לי מלא חברים, הוקפתי באהבה והייתי בכל פעילות אפשרית בבית ספר וגם בצופים".
הסרט גרם לך לחשוב מה היית משנה, לו יכולת לחזור אחורה ולחיות מחדש את התיכון?
"לא הייתי משנה כלום כי אני לא מתחרטת על כלום, אבל כן
הייתי רוצה להשקיע יותר בלימודים וגם ליהנות יותר מאותה תקופה. אני זוכרת בזמנו איך כל הזמן הייתי אומרת לאמא שלי שבא לי לסיים כבר ושאני לא יכולה יותר עם הלימודים. לא ידעתי שאחר כך מתגייסים והחיים מתחילים והכל הרבה יותר קשה. הייתי רוצה להעריך יותר את הרגע הזה שאתה ילד והכל עוד לפנייך ואתה חי באיזושהי תמימות שלא קיימת כשאתה מבוגר. בכלל, אני עובדת על ליהנות יותר מן ההווה, כי אני עדיין כל הזמן חושבת קדימה, באמונה שבעתיד יהיה טוב יותר. כולנו צריכים ליהנות ממה שכאן ועכשיו כי החיים טסים כל כך מהר".
את שנות התיכון המדוברות כמו את רוב ילדותך ונעורייך העברת בקיסריה. בישראל של היום, בה כל הזמן מסתכלים מאיפה באת, זה בטח גם עלה לך בהסברים והתנצלויות.
"אני לא מתנצלת, גם לא על המקום שממנו באתי. אני באה מחבורה של אנשים פשוטים ורגילים, שגדלו בקיסריה לפני שהפכה למה שהיא היום. ההורים שלי קנו בה שטחים בגלל שהיא היתה זולה בזמנו. למדנו בקיבוץ מעגן מיכאל והאווירה היתה קיבוצית ולא יומרנית. כל הזמן מצפים ממני להתנצל בגלל שבאתי משם, אבל היתה לי ילדות מדהימה. גדלתי ליד הים, הייתי הולכת ברגל לחברים והם היו הולכים ברגל אליי ובאמת שהיה מאוד כיף".
מובן שלא הכל היה הרמוני בנעוריה של פרקש. לקראת סוף התיכון, נפל אחיה תם במהלך מלחמת לבנון השנייה. היא ביצעה בזמנו לזכרו את השיר "מיליון כוכבים", מה שגם הביא אותה לראשונה לתודעה הציבורית, ולפני שנה פרסמה מכתב שכתבה לו, וגם הוא זכה לתהודה רבה.
"אח שלי נהרג כשהייתי בת 17, זה חלק ממני וזה חלק מהחיים שלי", היא אומרת על כך כיום. "זה חלק ממה שעיצב אותי להיות מי שאני היום, אבל זה לא הכל. לפני שהוא מת הייתי בן אדם בפני עצמו, שרוצה לחיות את חייו. אין ספק שהשכול ומה שקרה במשפחה עשה את הדברים מורכבים יותר, ואיך אני מתמודדת? שכול זה דבר אינדיבידואלי מאוד. אני תמיד אומרת את זה. השכול שלי הוא שלי, של עמית פרקש, רק שלי. בצד זה יש את השכול של אחותי ושל אמא שלי, והם לא בהכרח דומים. כל אחד חווה את זה כל כך שונה. ההתמודדות כל כך אחרת".
אחת המגמות הבולטות בקולנוע הישראלי של השנתיים האחרונות היא שיש הרבה סרטים על שכול. בראשם עומד "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז, אולי הסרט הגדול של השנה הזו, שעוסק בשכול בהקשר צבאי. כשראיתי אותו תהיתי מה את חושבת או תחשבי עליו.
"עוד לא ראיתי אותו, אבל אני שמחה לשמוע שהקולנוע נותן לכך יותר מקום מאשר בשנים האחרונות. אני לא חושבת שזלזלו בזה עד עכשיו חלילה, אבל יכול להיות שלא כולם ידעו איך לדבר על זה. באופן כללי, גם לי יש הרבה מחשבות על מיני דברים שהייתי רוצה ליצור בנושא, אבל לא אפרט כרגע לא בא לי, זה לא משהו שיש לי יותר מדי להגיד עליו. מה שבטוח, במדינה שבה כל משפחה שנייה, שלישית או רביעית קשורה איכשהו לבן אדם שנהרג, השכול הוא נושא שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא חלק מהיומיום שלנו. זה טוב לשים את הפוקוס על השכול ועל ההתמודדות עמו כי זה חשוב למשפחות השכולות. זה שם אותן במרכז ומעניק להן משהו להזדהות איתו".
אני מניח שזה לא קל לך, המחשבה על להיכנס לאולם קולנוע ולראות סרט כמו "פוקסטרוט".
"יש עכשיו גם את ההצגה 'אשה בורחת מבשורה' ואני מתה לראות את זה, אבל גם מתה מפחד. אני לא יודעת אם אני יכולה להכיל את זה כרגע, אם כי מצד אחר אני די חזקה בדברים האלה".
בואי נעבור למשהו אחר לגמרי, משמח יותר הסצנה הכי מצחיקה בעיני בסרט, בה את מתחזה לצרפתייה ועושה זאת בצורה גרועה מאוד.
"בסצנה הזו נורא חששתי שלא אצליח לעשות מבטא צרפתי כמו שצריך והייתי לא משוחררת, עד שהבמאי ירון ארזי אמר לי שזה בדיוק הקטע שהמבטא שלי יהיה גרוע ככל האפשר. משם והלאה זה השתחרר, עד כדי כך שהתחלתי לרקוד מתוך שמחה במהלך הצילומים שלה".
אמרת שהסרט שיחרר את הצד הקומי שלך. זה לא עורר בך חשק לעשות סטנדאפ, כמו רוב הקולגות שלך כיום?
"אמא שלי תמיד אומרת לי שאני חייבת להיות סטנדאפיסטית, אבל זו רק היא. בבית ועם חברים אני אוהבת לעשות צחוקים, אבל בחיים המקצועיים אני מעדיפה להתמקד במשחק. אני גם לא מפתחת את הכיוון המוזיקלי כמו שעשיתי בעבר, כי אני שמה את הדגש על קריירת המשחק".
עם זאת, פרקש בכל זאת תמצא את עצמה שרה בקרוב, עת תככב בעיבוד של בית הספר שלה ל"חנות קטנה ומטריפה". היא תגלם את אודרי, הדמות הראשית, ולא יכולה לחכות לכך "שנה שלמה חיכיתי, וזה תפקיד של פעם בחיים מבחינתי", אומרת השחקנית. "זה הדובדבן בקצפת. ההפקות המוזיקליות של יורם לוינשטיין תמיד ברמה גבוהה ואני ממש מתרגשת מכך".
האתגר הבא של פרקש יהיה לממש לראשונה את כישרונה הדרמטי, תבונתה הרגשית והפוטנציאל הרב שבה גם בסרטים לקהל בוגר יותר. נראה כי השאלה לא אם זה יקרה, אלא מתי.
"הייתי מאוד רוצה לעשות תפקידים דרמטיים, גם בתיאטרון, גם בקולנוע וגם בטלוויזיה", היא אומרת. "אני עושה אודישנים כל הזמן והולכת ומשתפרת. אם אתה הולך לחדר כושר שלוש שנים אז יהיו לך שרירים, ואני בשלוש השנים האחרונות לא עשיתי שום דבר חוץ מלשחק וללמוד משחק, אז אני בדרך הנכונה".
לסיכום, אמרו לי שאני חייב לדבר איתך על כלבים.
"לאורך כל השנים, תמיד היו לנו המון כלבים בבית בקיסריה. אמא שלי אוספת אותם אחד אחד ואנחנו צוחקים שיש שמועה בין הכלבים שיש אשה אחת בקיסריה שאפשר להגיע אליה. עד לא מזמן היו אצלה שישה כלבים, אבל למרבה הצער שניים מתו לאחרונה, אז נשארו ארבעה. אחת מהן היא מונה, שהיתה אצלי עד שהתחלתי ללמוד וכבר לא נעים לי לקחת אותה חזרה, כי יש לה חיים מדהימים איפה שהיא נמצאת. אני משתדלת להגיע כל סופ"ש לקיסריה וזה מדהים כמה היא יודעת שאני האמא שלה. יש לנו טקס קבוע אני פותחת את הדלת והיא רצה אליי בספרינט ומנשקת אותי בצוואר. אחר כך היא לא נפרדת ממני. היא הולכת איתי גם למקלחת וישנה איתי עד שיש לי נמק ברגל. היא הכלבה הכי מדהימה ונאמנה בעולם. אני מתרגשת מהמחשבה שעוד מעט אראה אותה שוב".
