"אם ילד הולך לקנות את האלבום החדש וחושב שהוא יקבל שם סוג של 'Epic', אולי יש כמה שירים שיכולים להזכיר אותו; אבל אם הוא בטעות ישים את השיר הלא נכון, הוא יחזיר את האלבום לחנות כי זה אלבום די מכוער".
(בילי גולד, פיית' נו מור, על "Angel Dust")
זה היה "Epic" ששינה את הכל. פצצת המטאל שבאה משום מקום, אם לרפרר לשיר אחר של הלהקה שהקדים אותו בכמה חודשים, עם הבס המשוגע והקליפ ההוא עם הדג שמפרפר בסוף אל מותו. האם הוא אכן היה הדג שביורק נתנה במתנה לקלידן רודי בוטום? והאם הוא בכלל מת בסוף? דבר אחד בטוח: המזל של הלהקה, ושל כולנו, הוא שאז עוד לא היה פייסבוק. הלהיט הזה הפך בתחילת 1990 את פיית' נו מור ללהקה הכי חמה של הרגע. זה לא היה עניין של מה בכך: באזור הסתובבו דינוזוארי מטאל כמו גאנז אנ' רוזס ומטאליקה, שבטריטוריה שלהם החלו לנגוס ניין אינץ' ניילז, פיקסיז, ג'יינז אדיקשן, פאבליק אנמי ונירוונה של "Bleach". ברקע, אנתוני קידס מהרד הוט צ'ילי פפרז ראה את הקליפ והתבכיין שפאטון גנב לו את סגנון הריקוד. לא באמת מפתיע. לאלבום שממנו השיר הזה נלקח קראו "The Real Thing", כרגיל איתם בהפוך על הפוך על הפוך - הוא היה האלבום הראשון של הלהקה עם פאטון כסולן אחרי שני אלבומים שבהם מילא את התפקיד צ'אק מוזלי, והוא היה אדיר, פתיחה מבטיחה לעשור מוזיקלי שישנה את העולם.
האלבום מכר כשני מיליון עותקים, והלחץ של חברת התקליטים לנצל את המומנטום ולא לחכות שהדבר האמיתי הבא ידרוס את הדבר האמיתי הנוכחי היה גדול. אבל חברי הלהקה היו סחוטים מסיבוב הופעות ארוך מדי, ופאטון - זמר בן 21 שגויס ללהקה כמה שבועות לפני ההקלטות של "The Real Thing", וקיבל שבועיים לכתוב מילים לשירים שכבר היו מוכנים (ובכל זאת זה עדיף על קורטני לאב, שגם היא הייתה הזמרת של פיית' נו מור באחד מגלגוליה המוקדמים) - היה מחויב לעבודה עם להקת האם שלו, מיסטר באנגל.
לקראת סוף 1991 הלהקה התחילה להיערך לעבודה על האלבום החדש וגם הפעם, כמו בשני אלבומיה הקודמים, הביאה את מאט וואלס להפיק אותו. התהליך היה קשה מאי פעם, לא רק בגלל שפאטון כבר היה חבר מן המניין בלהקה - וכצפוי מאד דומיננטי בחבורה שכל חבריה מאד דומיננטיים - אלא כי מות אביו של הגיטריסט ג'ים מרטין (או כמו שכולם קראו לו בזמנו - ugly ג'ים מרטין, אמת דיברו) עירער את הכל. אבא של מרטין נפטר חודשים ספורים לפני תחילת ההכנות להקלטת האלבום ובנו לא רצה לעשות הפסקה, אז הלהקה העבירה את חדר החזרות שלה מסן פרנסיסקו לאוקלנד, כדי שיהיה קרוב למשפחתו.
המשמעות הייתה שארבעה מחמשת חברי הלהקה נאלצו לנסוע כל יום רחוק כדי להגיע לחזרה, מה שעשוי היה לעבוד אם מרטין היה מגיע לחזרות. בנוסף, הוא עצמו שנא את הכיוון המוזיקלי שהלהקה הלכה אליו - מרטין רצה סאונד כבד וקונבנציונלי יותר והתחיל לקרוא לשירים שנאספו "גיי דיסקו". הוא הגיע לאולפן בערב, וכשחבריו חזרו בבוקר הם התבאסו לשמוע רעיונות חצי אפויים. כדי להוסיף לאווירה הטובה, במהלך ההקלטות בוטום יצא מהארון - מהלך אמיץ ולא אופייני אז בעולם הרוק - ומרטין, לא חובב הומואים, התקשה להתמודד. בסופו של דבר מרטין המצוין מנגן באלבום, אבל זה היה סוף דרכו בלהקה.
מוזיקלית, פיית' נו מור באמת עשו ככל העולה על רוחם."בגלל ש-'Angel Dust' היה כל כך שונה מקודמו, שם העבודה שלו לפרק זמן מסוים היה 'התאבדות מסחרית'", סיפר וואלאס. "הלהקה ידעה, ותוזכרה בידי חברת התקליטים, שהם יכולים וצריכים לעשות את '2 The Real Thing' כדי להבטיח את ההצלחה, אבל הלהקה החליטה שהיא רוצה ללכת עם החזון המעוות שלה לגבי מה שמוזיקה יכולה להיות".
החזון אכן היה מעוות, והוא הוליד מאסטרפיס. אלבום מטריד, רדוף, סכיזופרני, מצחיק, ציני, פופי וכבד, אפל ומלטף, חדשני כמו שום דבר אחר ששמענו קודם. מה אין בו: מטאל וטראש ופאנק ודיסקו (גיי ולא) וקאנטרי וג'אז ושלל סימפולים. שום דבר לא היה קדוש בשביל פיית' נו מור. וההשראות של פאטון? פרסומות ליליות לסיינטולוגיה וקצת עוגיות מזל ("Land of Sunshine"), ימים ארוכים נטולי שינה עם מנות יתר של קפאין ("Caffeine"), ילדות עם אבא שמקצועו מאמן ("A Small Victory"), ברון סמים שחי בסרט ("Crack Hitler"), אמריקה הווייט טראשית ("הגיע הזמן שאני אדבר עם הילדים שלי. אני רק אגיד להם את מה שאבא שלי אמר לי - לעולם לא ייצא מכם כלום", ב-"RV"), ועוד המון שאלות לא פתורות.
האם "Everything's Ruined" הוא מניפסט אנטי קפיטליסטי או שמא הוא שיר אוטוביוגרפי על פיית' נו מור עצמם, שאכזבו את חברת התקליטים שלהם ולא עשו את מה שאמרו להם? האם "Midlife Crisis" הוא על גבר במשבר אמצע החיים או בעצם על מדונה, כמו שפאטון סיפר פעם. כמובן שמעל כולם - מתנצל על בחירת המילה - עומד "Be Aggressive", שכולו שיר הלל למין אוראלי של גבר בגבר, או אם לצטט: "על מה שמישהו אחר היה משאיר מאחור, ויורק החוצה, נותן לזה ללכת לפח - אני מצהיר כשלי. אתה טעם השבוע שלי. אני בולע, אני בולע, תהיה אגרסיבי". בוטום, שזה השיר היחיד באלבום שאת המילים שלו הוא כתב, סיפר שרצה לאתגר את פאטון לראות האם ואיך הוא יעלה כל ערב לבמה ויצרח את הטקסט הזה. פאטון עמד גם באתגר הזה, ובשמחה. ממש האיש שיפחד משיר על מציצות של הומואים.
האלבום, שנפתח בסערה עם "Land of Sunshine" על הצחוקים המרושעים שמלווים אותו, מסתיים בעדינות עם הומאז' אינסטרומנטלי יפהפה לנעימת הנושא של הסרט "קאובוי של חצות", וכך באה אל סופה שעה מהמפתיעות ומעיפות המוח של שנות התשעים. הקשבתי לו בשבועות האחרונים מקצה אל קצה, לראשונה מזה יותר מעשרים שנה. כמובן שהוא עומד במבחן הזמן, אבל מה שמבינים זה שהוא ללא כל ספק אלבום מופרע, ובזמן אמת לא הבנתי עד כמה. אוקיינוס גועש של מלודיות ורעש והרפתקאות, ועל גליו חמישה אנשים מאד מוכשרים ושונים אחד מהשני: מרטין, הבסיסט בילי גולד שהדביק את כל העסק, בוטום וקלידיו, התיפוף הרצחני של מייק בורדין, ומעל כולם פאטון. המגזין N.M.E קרא לו בביקורת ב-1992 "מכונת קריוקי של איש אחד". הוא בשיאו באלבום הזה, אחרי שהשאיר מאחור את השירה הצווחנית לפרקים של "The Real Thing", והניח את היסודות למחקר שיקבע שנים מאוחר יותר שהוא הזמר בעל הטווח הווקאלי הכי רחב בהיסטוריה.
אני אוהב את "The Real Thing", ואפילו עוד יותר את "King for a Day... Fool for a Lifetime", שהגיע ב-1995, אבל "Angel Dust" הוא יחיד ומיוחד. הכי פחות סטרייטי של פיית' נו מור, הכי פחות מסחרי, רכבת הרים ושדים גם יחד, ואתה לא יודע מאיפה תגיע העקיצה הבאה. הוא לא הצליח בארה"ב כמו "The Real Thing", אבל באירופה הוא הצליח כל כך עד שמגזין הרוק הבריטי "קראנג" הכתיר אותו כ"אלבום הכי משפיע בכל הזמנים". הוא לא כמובן, אבל עדיין - מחמאה נאה. וכמו העטיפה שלו - ציפור צחורה מקדימה, ראשי פרה כרותים על קרסים מאחורה - "Angel Dust" הוא אלבום חולני ויפהפה באותה נשימה. ניצחון קטן לפיית' נו מור, ניצחון ענק למוזיקה.