איזה הבדל עושות שלוש שנים. קיץ 2014 בקולנוע נראה כמו העונה השחונה של אולפני מארוול, שנה לפני ש"הנוקמים" חוזרים לסיבוב שני ענק על המסכים. את מקומם של ההייפ וההתלהבות הרגילים סביב כל שובר קופות קיצי של האולפנים, תפס בלבול במהלך מסע הקידום של "שומרי הגלקסיה". דביבון? עץ ענק ומדבר? לוחמת עם עור ירקרק? איזה מין גיבורים אלה, ולמה שמישהו יתעניין בהם ביקום שכבר מכיל שמות כמו איירון מן וקפטן אמריקה? ההמשך ידוע. אופרת החלל של ג'יימס גאן - בהרבה מובנים היורשת המודרנית של "מלחמת הכוכבים" - שילבה הומור נפלא, דמויות מבריקות והרפתקה סוחפת בדרך ל-750 מיליון דולר בקופות, ביקורות נלהבות ומעמד של להיט עצום. למעשה, הנוסחה המדויקת של כיף והומור שזוקקו לתוך סיפורם של פיטר קוויל וחבריו, כמעט ולא שוחזרה גם בסרטים אחרים של מארוול. והנה כעת, ב-2017, האנדרדוגים האלמוניים הפכו לאלופי העולם במשקל כבד, ואת מקומו של הבלבול תפסו הציפיות לנוקאאוט מרהיב נוסף.
כיאה לסופרסטארים אינטרגלאקטיים, שמם של השומרים יצא למרחקים. איישה, מנהיגת גזע מנוכר בשם "הריבוניים", שוכרת את שירותיהם במטרה להגן על מצבור של סוללות יקרות ערך מפני מפלצת רב ממדית. אלא שבמקביל למשימה, ממשיך פיטר קוויל (כריס פראט) להיות מוטרד לגבי מקורותיו. החיפוש אחריהם מוביל למפגש עם אביו, אגו (קורט ראסל), ישות קוסמית בעלת מאפייני אל. האיחוד בין פיטר לאגו מתניע שרשרת אירועים, שמערבת גם את "הבוזזים" ומנהיגם יונדו אודונטה (מייקל רוקר), ומאיימת על אחדות הקשר בינו לבין רוקט (בראדלי קופר), גרוט (וין דיזל), דראקס (דייב באטיסטה) וגאמורה (זואי סלדנה).
הסיכון הגדול שמרחף מעל כל המשכון לסרט מקורי מצליח הוא הניסיון לעשות יותר, במקום להעמיק. סרטי המשך לבלוקבאסטרים מצליחים ("האביר האפל", "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", "האימפריה מכה שנית") היו אמיצים מספיק כדי לשנות טון וכיוון, ולהציב את גיבוריהם במציאות שבוחנת אותם בדרך שונה וחושפת בהם צדדים שלא היכרנו קודם לכן. במקרה של "שומרי הגלקסיה 2", ניכר כבר מסצנת הפתיחה שהאתגר הזה לא עמד בראש מעיניו של גאן. תחת זאת, נדמה שהשבחים הרבים והמוצדקים והאהבה העצומה שהורעפה על הסרט בכלל, ועל הבמאי בפרט, גרמה להם להתבשם מהריח המשכר של ההצלחה. וכך, מהרגע בו אנו נוחתים חזרה בחייהם של השומרים, נדמה שמטרתם היחידה היא להעניק לנו עוד מהמוכר והידוע, והכל באריזה מוגדלת ומפוצצת יותר.
סצנת הפתיחה של הסרט, למשל, מנסה בכל כוחה להתעלות על הקטע המופלא מפתיחת הסרט המקורי ובו פיטר קוויל רוקד לצלילי "Come and Get Your Love". מבלי להיגרר לספוילרים, נספר שגם הפעם כוללת הסצנה שיר נוסטלגי שמתנגן על רקע מפגש קודר ומפחיד של הגיבורים עם אתגר מסוכן. אך בעוד הפעם הראשונה ההיא לפני שלוש שנים הייתה משב רוח מרענן, מפתיע ושנון, הבחירה הזאת הפעם נראית קלה מדי ומעט מאולצת. הדוגמה הקטנה הזאת באה לידי ביטוי שוב ושוב לאורך הסרט, כשבדיחות ורפרנסים מוכרים מהסרט המקורי, מוטחים בנו שוב ושוב: דראקס חסר הטאקט צוחק ברגעים לא מתאימים ומתעקש להתעלם מתקינות פוליטית ולהטיח אמת בפני כל מי שנקרה בדרכו; גאמורה לקוית הכישורים החברתיים ממשיכה לא להבין את חיזוריו של פיטר; רוקט ממשיך להיות סוציומט חביב ורב-אמן בהפקת פיצוצי ענק; פיטר ממשיך להיות פרחח עם לב זהב וכך הלאה. רק גרוט, שעבר טרנספורמציה בעקבות אירועי סיום הסרט המקורי, זוכה להמציא את עצמו מחדש ולחוות את ההרפתקה כעץ צעיר וקטנטן, על כל המשתמע מכך.
חשוב להדגיש שוב שהדמויות שיצר גאן נפלאות ומלאות חן, והמפגש המחודש איתן בהחלט לא משעמם. בייבי גרוט, למשל, אחראי בעצמו לסצנה הטובה ביותר בסרט, שבה חוסר ההבנה שלו את האחרים מוביל לתגובות קורעות מצחוק לבקשה פשוטה. אלא שבשאר הזמן נדמה כי "שומרי הגלקסיה 2" הוא לא הרבה יותר מפגישת מחזור, כזו שמגלים בה שאף אחד לא השתנה באמת. במהלך אחת הבדיחות לאורך הסרט, תוהה פיטר מדוע גאמורה משתמשת באקדח, כשברור שהקטע שלה הוא חרב ושהיא מנסה לפלוש לתחום המומחיות שלו. בקטנוניות החביבה הזאת טמון הרבה מהקושי של "שומרי הגלקסיה 2", העלילה לא בוחנת צדדים חדשים בקשר בין הגיבורים ולא מאתגרת אותם לשנות משהו מההתנהגות שלמדנו להכיר. במקום זאת, הסרט מוסיף חטא על פשע ומגדיל דווקא את היקף וגודל הפיצוצים, כמות החלליות בכל קרב נתון ומשך הקרבות, כאילו כדי לבסס את תחושת ה"עוד ממה שכבר אהבתם". אלא שאוסף האפקטים הזה דווקא מעיד על היעדרם של חזון ואומץ, שהיו בשפע בסרט המקורי
אחת החולשות המרכזיות של הסרט, וכאן מדובר בהמשך ישיר למחלה של סרטי מארוול, היא הנבל. וגם כאן, מבלי להיכנס לספוילרים מפורטים, מדובר באותו שטאנץ בעייתי. דמות נטולת כל מאפיינים מרשימים או מעניינים, עם יומרות לעוסות לעייפה (השתלטות על הגלקסיה, אם תהיתם לרגע) ושיטת פעולה מוכרת. יתרה מכך, ההתפתחות שלה כל כך שקופה וברורה כבר מתחילתו של הסרט, שלקראת סופו הוא מרגיש מעט מייגע ומתוח ללא צורך. בניגוד להתמודדות מול רונאן המשמיד בסרט הקודם, המפגש הזה לא גורם לאף אחת מהדמויות לגדול וללמוד על עצמה דבר מה שלא ידעה קודם.
ההומור של גאן היה ונשאר חד ומהנה, ו"שומרי הגלקסיה 2" מלא ברגעי שעשוע למכביר, אלא שגם כאן נדמה לעתים שהאצבע על כפתור הריפיט קצת קלה מדי, כמו במקרה על בדיחה ובמרכזה דיוויד הסלהוף - שמצחיקה בפעם הראשונה, קצת פחות בפעם השנייה ובכלל לא בפעמים הרבות אחריה. גם הבחירות המוזיקליות הנוסטלגיות, שתרמו כל כך לסרט המקורי והעשירו כל סצנה, מרגישות הפעם כמו כאלו שנעשות כלאחר יד. תחושת אולד-סקול כיפית, אבל לא כזאת שמעצימה סצנות, או מובילה לצורך העמוק כל כך להאזין לה שוב ושוב.
"שומרי הגלקסיה 2" הוא סרט קיץ צבעוני ושמח. לרוע מזלו, מרחף מעליו כל העת סרט מקורי שהיה כל כך הרבה יותר מזה. וכשההשוואה הבלתי נמנעת הזאת נכנסת לפעולה, קשה שלא להרגיש אכזבה מכך שסרט ההמשך בחר ללכת כל כך על בטוח.