הרבה לפני שהוליווד התחילה להקפיד על גיוון אתני בליהוקים שלה, "מהיר ועצבני" הייתה בצד הנכון של ההיסטוריה. הפרק הראשון בסדרת סרטי הפעולה יצא בראשית העשור הקודם, ובאופן חריג לקולנוע ההוליוודי, הציג בתפקידים הראשיים שחקנים רבים שאינם בהכרח לבנבנים. וין דיזל, שרק כמה שנים קודם לכן יצר סרט קצר עטור פרסים על קשייו להתקדם בתעשייה בשל מוצאו, תפס בו את הגה הכוכב, ובצדו מישל רודריגז ושמות לא מוכרים דאז אחרים, שגילמו בהצלחה את דמויות אלופי המירוצים המזגזגים בין שני צדי החוק.
בסרטי ההמשך הצטרפו אליהם, בין השאר, גם טייריס גיבסון, אווה מנדס, לודקריס, דווין ג'ונסון וכמה שחקנים נוספים, שהביאו לידי ביטוי פנים וקולות אחרים מן המקובל עד אז בהוליווד. רובם ככולם ניחנו בכריזמה קולנועית יוצאת מגדר הרגיל, כך שמגזרים רבים באוכלוסייה סוף כל סוף מצאו גיבורים אמיתיים להזדהות עמם. צרפו לכך את העובדה שהפרקים השונים בסדרה תמיד התהדרו גם באקשן משובח ובמרדפי מכוניות שאין כדוגמתם, ותבינו בנקל למה היא זכתה להצלחה מסחרית כה מרשימה ברחבי העולם.
כתוצאה מן הפופולריות הזו, נהנית הסדרה מסטטוס נדיר בתעשייה: ביום חמישי האחרון עלה לאקרנים הפרק השמיני בה, ושניים נוספים לכל הפחות כבר נמצאים בתנור, ואפילו יש מועד רשמי להפצתם. ההישג הזה יוצא דופן בעיקר בהתחשב בעובדה אחת לרוב, סדרות סרטים סובלות בשלב מסוים מצניחה איכותית ותקציבית, והתוצרים שלהן אף מדלגים על המסכים ויוצאים ישירות בפורמט ביתי.
במקרה של "מהיר ועצבני", לעומת זאת, היא רק הולכת ופורחת, כמו רשת מצליחה שכל זכיין חדש שלה פותח מסעדה מפוארת יותר מקודמתה. כל פרק חדש בה יקר יותר ומנופח יותר, ואפשר אף לומר כי מבחינת ההיקפים שלה, הסדרה הזו הולכת ומתקרבת אל הליגה של ג'יימס בונד, סדרת הסרטים המצליחה אי פעם.
אלא שלהיטי ג'יימס בונד זכו לאורך השנים לשירי הלל ביקורתיים, ופרנסו אינספור מחקרים אקדמיים וכדומה. "מהיר ועצבני", לעומת זאת, עוררה אדישות במקרה הטוב ובוז במקרה הרע. כמעט ולא התייחסו למהפכנות החברתית של הסרטים הללו. כמעט גם לא טרחו להעריך את העובדה שהם הצליחו לעצב גלריה מרשימה של דמויות קבועות, שלכל אחת מהן אופי וערכים, ובין כולם התפתחו קשרים סמיכים מדם, כך שהסדרה הזו ניצבת כסאגה משפחתית לא פחות מאשר רצף סרטי פעולה.
ועכשיו, אחרי שמיהרנו לזמר שבחים, אין ברירה אלא להתחיל גם להתעצבן, ולהגיע לבשורות הרעות. מי שלא ידעו להעריך את "מהיר ועצבני" עד כה, לא יתחילו לעשות זאת עכשיו, שכן הפרק השמיני בסדרה הוא גם אחד החלשים בה, ובאופן כללי סרט לא מוצלח במיוחד.
אם לחזור לקישור שעשינו קודם, הבעיה העיקרית היא שנראה כי הפעם "מהיר ועצבני" התחיל לחשוב כמו "ג'יימס בונד". וכך, סיפור המסגרת נראה לקוח מחיקוי זול של מותחן ריגול. הוא מתאר כיצד טרוריסטית סייבר בשם סייפר, שהשם שלה נראה כאילו נכתב כפארודיה על "קזינו רויאל", סוחטת באיומים את דום, הגיבור הוותיק ביותר של הסדרה, בגילומו של וין דיזל, ומאלצת אותו לסייע לה באינטריגות הבינלאומיות המטופשות שלה, מה שמאלץ גם את כל חבריו משכבר הימים להתאחד נגדו כדי להציל את העולם.
את סייפר מגלמת שרליז ת'רון, ולא נראה שהיא נהנית במיוחד להיכנס לעורה של דמות כה סתמית. השחקנית לא טורחת להוסיף לה איזשהו עוקץ וארס, ולמעשה נראה כי היא בעיקר מחכה שהזמן יעבור. יותר מכל, "מהיר ועצבני 8" הוא המחשה עגומה למה שקורה לשחקניות קולנוע מסוימות אם הן לא עוברות לטלוויזיה בימינו, ואפשר רק להצטער שהכוכבת הדרום-אפריקאית לא הלכה בדרכה של ריס וויתרספון, למשל.
הבעיה, כמובן, היא לא ת'רון אלא מי שכתב לה את התפקיד, ובכל מקרה זו רחוקה מלהיות החולשה היחידה של הסרט. אז נכון, קטעי האקשן כשלעצמם מספקים את הסחורה, האתנחתאות הקומיות מצחיקות על אמת, השחקנים והשחקניות שמגלמים את הצד של "הטובים" עושים עבודה כריזמטית כרגיל והמחווה בסיומת לפול ווקר, כוכב הסדרה שמת בטרם עת, מצליחה לרגש. אך הצרה היא שרוב הזמן מוקדש לקטעים ארוכים, משמימים וגנריים בהם אנו רואים אנשים עומדים ליד מסכי מחשב ענקיים ודנים בתחבולות סייבר למיניהם.
את הסרט ביים פ.גארי גריי, יוצר ותיק ומצליח שזכה לשיא תהילתו לפני שנתיים הודות ל"Straight Outta Compton". המניה שלו חמה עכשיו ואפשר להבין למה הפקידו דווקא בידיו את שרביט הבימוי, אבל נראה שאינו מתחבר כל כך ל-DNA של סדרת הסרטים, והוא לוקח אותה לכיוון שמנתק אותה מן היקום הייחודי שלה וגורר אותה לכיוונים בומבסטיים מדי ומיותרים. בשביל קשקושים לא קוהרנטיים על מזימות חובקות עולם, עודף בדמויות ובשחקנים שמביכים את עצמם ואיזון לא נכון בין הפטפטת לאקשן יש לנו את הפרק הבא של "הנוקמים", לא צריך את "מהיר ועצבני".
הדוגמה הטובה ביותר לאוזלת היד של ההמשכון הרופס היא הלן מירן, שמגיחה כאן לתפקיד קטנטן. להביא ל"מהיר ועצבני" שחקנית מהוללת ומעוטרת כמוה, סמל על-זמני של קלאסה, זה שוס ויותר מכך: זו הצהרה. אפשר לעשות עם זוכת האוסקר על "המלכה" המון אבל הסרט לא עושה איתה דבר, והופעתה כאן נותרת כקוריוז. את זה אפשר לומר כמעט כל דבר כאן. וכך, למרבה האירוניה, דווקא הפרק הכי עתיר בתקציב הוא זה שנראה כמו חלטורה אחת גדולה.
זה לא ימנע, כמובן, מן הסרט להצליח, וכך או כך, את ההפקה של שני הפרקים הבאים אי אפשר לעצור, אז תהיה עוד הזדמנות לתקן. השאלה היחידה כרגע היא איזו מן הסדרות הקולנועיות הכי מצליחות בדורנו תעשה קילומטרז' ארוך יותר. "מהיר ועצבני" נתנה ל"ג'יימס בונד" פור, אבל מתחילה לסגור את הפער. השאלה כמה מן האישיות שלה היא תצליח לשמור עד קו הסיום.